תוספות יום טוב על ערכין ז
<< · תוספות יום טוב · על ערכין · ז · >>
אין מקדישין. לשון הר"ב שדה אחוזה. והיא שדה שירש האדם ממורישיו הרמב"ם רפ"ד מהל' ערכין: פחות משתי שנים. על מ"ש הר"ב אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמישים שקל מסיים רש"י כדכתיב (ויקרא כ"ז) אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו'. משנת ולא שנת היובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים. ע"כ. ועיין לקמן. ומ"ש הר"ב שיש בכל סלע מ"ח פונדיון מפורש במשנה ה' פ"ד דב"מ. ומ"ש הר"ב הפונדיון היא קלבון וכו'. שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו. ותימה דפונדיון הוא חצי מעה ותנן בספ"ק דשקלים דלמחצית שקל קלבון מעה כסף דר"מ יחכ"א חצי. ומפני כך כתבו התוס' בפ"ח דבכורות [דף נ'] דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון. ואינו אלא להשוות השנים שיהא סלע ופונדיון למ"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון א'. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד. אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע. דהוי כעין מקח וממכר ולא שייך הכרע אלא כשמחליפים מעות לשולחני ע"כ. ומ"ש הר"ב ועצה טובה קמ"ל לפי שאם הקדיש מקודשת בלא ספק ואפילו יום אחד לפני היובל הרמב"ם [בפירושו] ועיין לקמן.
ולא גואלין לאחר היובל. כתב הר"ב לאו אחר היובל סמוך ליובל כו'. וא"ת ומאי דוחקיה. הא כיון דקי"ל דאין מקדישין בשנת היובל עצמו כדלקמן. שפיר תנן דאין גואלין אחר היובל. לפי שא"צ גאולה וה"נ אמרינן בהדיא בגמרא [דף כ"ד]. בשלמא לשמואל דאמר אין מקדישין בשנת היובל עצמו. לא גואלין לאחר היובל כו'. ופירוש דהר"ב אליבא דרב דפליג אדשמואל מסקינן ליה. ויראה לי משום דפחות משנה דייק שפיר טפי כדמסקינן אליבא דרב. והואיל ולשמואל מצינו לפרושי נמי הכי הלכך מפרש לה כך:
אבל ההקדש מחשב חדשים. כתב הר"ב כגון דמקדשה בפלגא דמ"ח ליובל גמרא. וכתבו התוס' [דכ"ה] לאו דוקא נקט דמקדשה דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה:
בשעת היובל. פי' הר"ב בזמן שהיובל נוהג שהמקדיש שדהו בשנת היובל. אינה מקודשת כמ"ש הר"ב בסוף פירקין. וכ"כ הרמב"ם בנא"י שבידי. ונמחק בה גם כן מ"ש בפי' הרמב"ם לעיל ואפי' בשנת היובל עצמה. וכן מתוקן הלשון ג"כ שבסוף הפרק ואינו מתוקן יפה וכ"כ הרשב"ם ברפ"ז דב"ב. דמש"ה גרסינן בשעת היובל דבשנת היובל פליגי אמוראי בגמ'. אבל התוס' שם [דף ק"ב] כתבו דברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. וי"ל דבשנת היובל משמע שפיר שנה שאחר היובל ולא שנת חמשים ממש מדלא קתני בשנת היובל עצמה. כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל. ואע"ג דכתיב (ויקרא כ"ז) בשנת היובל ישוב השדה וגו' והתם ע"כ בשנת היובל עצמה. יש לחלק דלשון תורה לחוד. דקרא לאו אורחיה לכתוב עצמה. ע"כ. אבל בפ"ג דקדושין דף ס"א. כתבו התוס' ה"ג בשעת היובל. ול"ג בשנת היובל דא"כ משמע דאיירי בשנה עצמה. וכו' ע"כ. ועיין ר"פ בתרא וטעמא דבשנת היובל עצמה אינה מקודשת כשמואל. דאמר מי כתיב ואם בשנת היובל. משנת היובל כתיב משנה שאחר היובל. ופרכינן מאי ואם אחר היובל. ומשני אחר אחר. פירש"י. כגון שתים ושלש שנים אחר היובל. איכא גירוע. אבל אקדשה בשתא דבתר יובל. ליכא גירוע. ע"כ. דהא אף [אם] יצאה חצי שנה מהשנה שאחר היובל. אין כאן גירוע שאין מחשבין חדשים להקדש. והיינו דהרמב"ם בפ"ד מה"ע כתב המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל לפי שאין מחשבין חדשים להקדש. ע"כ. וכתבו התוס' [דף כ"ד ע"ב]. וא"ת נתני נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל כדי שיהא חס על נכסיו. וי"ל דלפיכך לא תנא נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל לפי שיכול להמתין עד ג' שנים לפני היובל. ואז לא יהא צריך ליתן כ"א ג' סלעים וג' פונדיונין. לפיכך לא הזהיר התנא אלא בפחות משתי [שנים] דאז הוא צריך ליתן חמשים סלעים שלמים ואם המתין עד היובל לא יחזור עוד לידו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל בזמן שאין היובל נוהג כו'. כדתנן בר"פ דלקמן:
בזרע חומר שעורים. הכי כתיב קרא. ועיין במשנה ב' פ"ג ושם בפי' הר"ב:
היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. כתב הר"ב והוא שיהיו מלאים מים שאין ראוין לזריעה. גמ'. דומיא דסלעים. וטעמא פירש"י בקדושין פ"ג [דף ס"א] משום דזרע כתיב. ומ"ש הר"ב אבל אם אינם מלאים מים כו' אע"ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו ונפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור. תימה דלמאי נ"מ מתחשבין באפיה נפשייהו. וכן פירש"י בגמ' מקמי דמוקים לה לנקעים מלאים מים דפרכינן ולקדשו באפי נפשייהו. ופירש"י ולפרקו נמי לפי חשבון חמשים לבית כור. ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מפרקי. ע"כ. והשתא כיון דמש"ה מוקמינן לה בנקעים מלאים מים. שמעינן דאילו אינן מלאים מים אה"נ דנמדדין עמה הואיל ומפרקו כמותה. וכ"כ הראב"ד בהדיא בפ"ד מה"ע. וא"כ מאי האי דכתב הר"ב אע"ג דאין נמדדין עמה. איברא שהרמב"ם כתב בפירושו אבל אם היתה ארץ בלא מים. הרי היא מתקדשת בפני עצמה. ואע"פ שאינה נמדדת על כלל הקרקע. הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה. ע"כ. וכ"כ בחבורו [שם]. אבל ביאר שם ומחשבין לה מה שראוי להם והיינו שישומם כפי שוויין כדאשכחן במקדיש טרשין. מ"ט בית זרע אמר רחמנא. והני לאו בני זריעה נינהו. כדאיתא בגמ' פ"ג דף י"ד. ופי' הכ"מ דלהרמב"ם הכי הוא דפריך דאין נמדדין עמה. משמע ולא קדשי כלל. ופריך דלקדשו באפי נפשייהו וישומו בשוויין. ומשני במלאים מים ומשמע דכשאינם מלאם מים מיקדשו באפי נפשייהו ונישומין בשוויין. ולפיכך נראה בעיני להגיה בדברי הר"ב וכצ"ל ונפדין בשוויין. והשאר לפי חשבון כו'. וכן הלשון בפירש"י שבמשנה. ואע"ג דלרש"י כי מוקמינן לה במלאים מים. משמע דבאינן מלאים נמדדין עמה ומיפרקו כמותה. וכמ"ש בשם הראב"ד. כבר כתבתי בכמה מקומות דזו היא שיטת רש"י. שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמ'. אבל יצא לי מזה שלשון הר"ב יש להגיה כן. אחרי שנמצא לשון זה בפירש"י. ואע"פ שלשון. הר"ב כלשון רש"י אין דעתו כדמסיק רש"י. דלרש"י נמדדין ומיפרקו כמותה. ולהר"ב אין נמדדין. ונפדין בשוויין וכסברת הרמב"ם. אלא דאף להרמב"ם גופיה קשיא דלסברתו שאומר דאינם מלאים מים נפדין בשוויין א"כ המלאים מים אפילו בשוויין אינן נפדין דלא קדשי כלל וזה דחו הרשב"ם ברפ"ז דב"ב. וכן התוס' שם ובפ"ג דקדושין דף ס"א שכתבו דאין לומר דלא קדשי כלל. דהא לא גרע מבור וגת ושובך דתנן בס"פ המוכר את הבית המקדיש שדה הקדיש כולה. ואפילו בור וגת ושובך וכ"ש סלעים ונקעים. ע"כ. ושם בקדושין פירש"י והסכימו עמו התוס' דהכי פריך נקדשו באפי נפשייהו להיות נמדדים לפי מה שיש בהן. ולא יעלה מדרון שבהן לחשבון כי אם קרקעית הנקעים ע"כ. ולפי זה כי משני במלאים מים. א"כ שאינן מלאים מים אה"נ דנמדדין עמה. ובכה"ג שלא יעלה המדרון לחשבון. והשתא יש לומר דאף הר"ב סובר כן. דז"ש מתחשבין באפי נפשייהו לישנא דגמרא נקדשו באפי נפשייהו. הוא דנקט. וכמו שרש"י בקדושין מפרש דהיינו בלא מדרון. כן גם אנחנו נפרש כך בדברי הר"ב. ואתי שפיר מה שכתב דנפדין לפי חשבון חמשים סלעים. ואין צורך להגיה בדבריו. ולפי שיש לצדד כן. לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן בפירושו. אע"פ שדעתי מכרעת לההגהה. לפי שאם זו דעתו כפירש"י דקדושין. לא ה"ל לסתום להעתיק לישנא דגמ' מתחשבין באפי נפשייהו בלחוד. אלא ה"ל לפרש ג"כ דהיינו שיחשבו בלא מדרון כי מי חכם ויבן אלה מדנפשיה. והרי רש"י עצמו. לא פירש כן הכא בפרקין. ואעפ"כ כיון שיש מקום לצדד ולתקן בלא הגהה הנחתי הדבר שקול למעיין. והוא יבחר ולא אני:
אלא נותן את כולו כאחד. לשון הר"ב דכתיב וחשב וגו' עד שיהא כולו כסף כאחד. פירוש הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון. חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה רשאי. דגואל לחצאין. כדתנן בפ"ט משנה ב':
מה בין כו' אלא וכו'. עמ"ש בסוף פ"ק דב"ק.
גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. כתב הר"ב ואם מכר את השדה לאיש אחר כו'. ולא לבן. או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש. הרי אח אמור [שיהא כאחר ותצא לכהנים] הא מה אני מקיים אחר. ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. מרבה אני הבן שכן קם תחת אביו ליעידה [שאם קנה אביו אמה העבריה ורוצה בה ליעדה לו מיעדה וא"צ לקדשה בכסף אחר. אלא באותו כסף שנתן בה אביו כשקנאה. היא מקודשת לו] אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת (אביו) [צ"ל אחיו] ליבום. כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. הא יש בן אין יבום. ברייתא בגמרא.
גאלה אחר וכו' אינה יוצאה מידו. וכן העתיק הר"ב והרמב"ם. אבל במשנה בגמ' גרסינן יוצאה. ופירש"י יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים כי היכי דהוה נפיק מידי דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה. ע"כ. וכן גי' הראב"ד. וניחא לגירסא זו. הא דקתני גאלה אחר או אחד מן הקרובים. דהוה לא זו אלא אף זו. דאילו לגירסת הרמב"ם והר"ב הוה זו ואצ"ל זו. ויש לומר כיון דאחר כתיב בהדיא בקרא אקדמיה והדר תני אחד מן הקרובים דאתי מדרשא דאיש שיהא כאחר. ומ"מ פשטיה דקרא ניחא טפי לגי' רש"י וראב"ד. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה. ואם מכר את השדה לאיש אחר. לא יגאל עוד. דמשמע שאם לא גאלה והגזבר מכרה לאיש אחר שלא יגאל עוד. והא ודאי דלא אתא קרא למיסר עליו שאינו רשאי לקנותה מיד זה שגאלה. דלמה יגרע הוא. אלא ה"ק שלא יהא לו דין גאולה כאילו גאלה מיד הגזבר שאז לא היתה יוצאה מידו. אבל עכשיו שכבר היתה מכורה ביד אחר כשחזר הוא וקנאה מאותו אחר אין לו דין הגאולה אלא ייצאה מידו ביובל. ובת"כ מצאתי כיוצא בזה ומייתי לה בגמ' דף כ"ו. לא יגאל עוד יכול לא יקחנה מיד הגזבר ותהיה לפניו כשדה מקנה. ת"ל לא יגאל עוד לכמות שהיא אינה נגאלת [אבל] לוקחה הוא מיד הגזבר ותהי לפניו כשדה מקנה ע"כ. אבל מדלא נסיב לתלמודיה. אלא לקיחה שמיד הגזבר. י"ל דהיינו טעמא. משום דמאחר יש לו דין גאולה כמות שהיא. וכגי' הרמב"ם והר"ב. מ"מ דעתי מכרעת דנסיב רישיה דקרא דכתיב ואם לא יגאל. וה"ה לסיפא ואם מכר דמנלן לחלק במקרא אחד. כ"ש לומר דארישא קאי ולא אדסמיך ליה ותצטרך לפרש כאילו כתוב אם לא יגאל את השדה לא יגאל עוד. ואם מכר את השדה והיה השדה בצאתו ביובל. וכבר ס"ד בגמרא דהכי מפרש ליה ר"א דמתני' [דלקמן] ואמר אביי סכינא חריפא מפסקא קרא כלומר בתמיה. ושוב ראיתי בתוס' דגרסי גם כן יוצאה וכתבו דלהכי נקט מיד גזבר. דאין סברא דמיירי קרא. אלא בגאולה מיד הגזבר. שהרי אם גאלה אחר לא ימכרנה לבעלים אם ירצה. ע"כ:
לא יאמר הואיל והיא יוצאה כו' ודין הוא בשל אחרים אני זוכה [אלמלא גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי] בשל עצמי לכ"ש. ת"ל אחוזתו [לכהן תהיה אחוזתו] אתוזה שלו [שירש מאביו תהא שלו] ואין זו שלו. הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים ברייתא בגמ'. ועיין במשנה ו' פרק דלקמן:
הגיע היובל ולא נגאלה. הכהנים נכנסים לתוכה. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו'. והיה בצאתו ביובל וגו'. לכהן תהיה אחוזתו וה"ק שאם לא יגאל פי הבעלים. או אם מכר וגו'. בשני דרכים אלו. לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן. תוס':
ונותנים את דמיה. פירש הר"ב דיליף ממקדיש ביתו. דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים. ואם לא פדה יקום הבית להקדש. הרמב"ם:
דמיה לשון הר"ב חמשים שקלים. וכן פירש"י. חמשים שקלים. ולכן מ"ש בכ"מ [פ"ד עה"ע] שמצא כתוב דמיה הכתוב בתורה שלשה שקלים. ע"כ. אומר אני שהוא טעות מן המעתיק שטעה בנ' וסובר היה שהוא ג'. וכתב שלשה:
רבי שמעון אומר נכנסים אבל לא נותנין. פי' הר"ב דגמר מכבשי עצרת. מה התם בחנם ר"ל שאין נותנין הכהנים להקדש דמים. הרמב"ם:
[שדה רטושין. פירש הר"ב שדה עזובה. כמו אם על בנים רוטשה [הושע י' י"ד] הכי מפרשינן בסוגיא דב"מ פרק המפקיד דף ל"ט אדתנן התם לענין יורש אם מורידין אותו לנכסי נטושין או לנכסי רטושין ומפרשינן נטושין בע"כ. שנשבה. או שברח מפני סכנה. וכדכתיב (שמות כ"ג) והשביעית תשמטנה ונטשתה. אפקעתא דמלכא. רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה. ופירש"י היינו מדעתיה ולא שבויה. דכתיב רישיה דקרא [הושע י ] (י"ד) וקאם שאון בעמיך היו יראים שלא יבואו אויבים עליהם וכל מבצריך. ושד כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדים הבאים למלחמה ע"י מארב על עם היושב בשלום. שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכו'. ומדקאמר יושד כשוד וגו' מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוא. אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים. והולכים להם מדאגת האויבים שמא יבאו עליהם ע"כ. וטעמא ברטושין דהיינו העוזבים מדעתן שאין מורידין. פירש"י דכיון דה"ל לצוות הורידו יורשי לנכסי ולא צוה ש"מ לא ניחא ליה ע"כ. והאי טעמא לא שייך הכא. דאין לו למקדיש ולא ליורשיו שום זכות. אלא נ"ל דנעזבת הכא ביד הקדש ואע"ג דבע"כ נשארת ביד הקדש לא מצי קרי להו נטושין כיון דמתחלה אקדישה מדעתה וטעמא שנקראת בשם זה. כדי שתהא ידועה לכל ולכשיבא אחד ויגאלנה ויגיע אח"כ יובל. תהא לכהנים]:
הלוקח שדה מאביו כו' הרי היא כשדה אחוזה. כתב הר"ב ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל וכן לשון רש"י ולאו דוקא גאלה אחר ושאם לא גאלה אחר לא. דא"כ [אתיא] כר"א. ואין הלכה כמותו. אלא ה"ק. ואם לא גאלה הוא וא"נ גאלה אחר:
יצתה זו שהיא ראויה כו'. דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה. לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו א"נ אשר לא שדה אחוזה. ומתרביא הא דר"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה. מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה כו' גמ'. [ולכאורה מ"ם יתירא דריש. אבל לפי לשון רש"י אין הגי' כן. אלא לכתוב קרא אשר לא אחוזתו. והשתא כל התיבה דמשדה מיותרת].
שדה מקנה. שדה שלקחה או זכה בה היא הנקראת שדה מקנה הרמב"ם רפ"ד מה"ע:
אינה יוצאה לכהנים ביובל. פירש הר"ב שהקדישה וגאלה אחר. וכן לשון רש"י. וז"ל התוס' לפום ריהטא משמע. אם גאלה אחר [מיד הגזבר לפני היובל. ורש"י פירש בפי' חומש שלו דאפילו לא גאלה אחר. אלא שעדיין היא ביד הגזבר תנא בחנם ביובל לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע"כ. וראיתי אני נוסחא דוקנית מפרש"י שבחומש שכתוב בה וימכרנה גזבר לאחר. או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה וכו':
שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אע"ג דקרא כתיב (וייקרא כ"ז) בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ. אצטריך לטעמא משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב (שם) וחשב הכהן וגו'. ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו'. ואנן איירינן בגאלה אחר. וא"נ לא נגאלה כלל [ועיין לעיל:
כהנים ולוים מקדישים לעולם. כתב הר"ב אבל ישראל כו' כדלעיל במשנה א']:
משנה ערכין, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב