על מעמד האישה ביהדות ד
- על מעמד האישה ביהדות: הקדמת המתרגם - הקדמת המחבר -
- פרק א: בסיפור הבריאה ובחוקי החומש - פרק ב: בטקסים הדתיים ובחברה המקראית -
- פרק ג: בנישואין - פרק ד: מעמד הנישואין במקרא -
- פרק ה: ההתחייבות בנישואין היהודיים - פרק ו: גירושין וייבום - מסקנות
מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.
ד
לאחר שראינו בשני הפרקים הקודמים כי אין התנגדות למעמד האישה באופן כללי בסיפור הבריאה ובנישואין לפי חוקי החומש, נעבור כעת למענה לשאלה השלישית והחשובה ביותר: מה היה מעמד הנישואין על פי חוקי החומש (בזמן חקיקתם)? המענה לשאלה זו הוא כה חשוב, מפני שיריבינו שיכללו את כלי נשקם לקראת הקרב והשתמשו בהם כדי להתקיף את היהדות ומוסדותיה.
כיצד התרחשו הנישואין?
האדון ד"ר גייגר טוען: "החזקה של הבעל על האישה התבצעה על ידי מתנה" (ע' 2) כאשר לא התחשבו בדעתה. הולדהיים ממשיך דעה זאת ומצהיר באופן גלוי במקומות שונים בכתביו שרכישת הבעלות על האישה התבצעה על ידי קניה. כיוון שהטענה האחרונה מתאימה לתפיסתו, אנו רוצים, ראשית, לנתח את הנושא על פי שיטתו, להפריך את טענותיו, ואז להעמיד במקומן את תפיסתנו.
ככלל היכן שנישואין מוזכרים בתנ"ך ניתן למצוא את הביטוי "לקח" עם או בלי התוספת "היות לאישה". במקום אחד בלבד הביטוי "לקח" חסר (שמואל ב יא כז). ד"ר הולדהיים טוען כי משמעות הביטוי "לקח" אינה אלא – לקנות, לא כל שכן אלא לקנות מן האב, והוא מבסס טענתו זו על הוכחות נוספות. בארבעה מקומות מזכיר התנ"ך את הביטוי "מוהר":
- (בראשית לד יב): "הרבו עלי מוהר ומתן"
- (שמות כב טו): "ימהרנה לו לאישה"
- (שמות כב טז): "כמוהר הבתולות"
- (שמואל א יח כה): "אין חפץ למלך במוהר"
בייחוד משני הציטוטים האחרונים ברור שבעת הנישואין ניתן מוהר. אך מהו מוהר? נשמע את הסברו של הד"ר הולדהיים (ע' 197). הולדהיים טוען כי מוהר (לפי פירסט וגזניוס) [1] קרוב למילה מחר (שמשמעותה החלפה), ובסופו של דבר גם למילה מכר. אם כך את האישה קונים, וממי? מהאב שמוותר על המוהר, לדוגמא שאול המלך שמוותר על המוהר ((שמואל א יח כה): "אין חפץ למלך במוהר"), ובמקרה אחר בו משיג האב באי-הסכמתו לנישואין עם המפתה את המוהר, וכן הוא מקבל את חמישים השקלים מהמפתה האלים ((דברים כב כח): "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא-ארשה, ותפשה ושכב עמה ונמצאו. ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, ולו תהיה לאישה תחת אשר ענה, לא יוכל שלחה כל ימיו."). דוגמאות אלו לפי ד"ר הולדהיים הן דוגמאות למוהר. אך הוא ממשיך וטוען, שהמוהר שולם לא רק בכסף אלא גם בדברי ערך. כאשר בבראשית כד נג מסופר כי אליעזר נתן מגדנות לאח ולאם של רבקה, מדובר על מוהר ולא על משהו אחר. יעקב שירת ארבע-עשר שנים בשביל אבי אישתו לבן, ותמורת שירות של שבע שנים הוא קנה את רחל. יעקב אומר "הבה את אשתי", זאת אומרת זו אשר קניתי על ידי שירות של שבע שנים. כמו כן שאול דורש "מאה עורלות פלשתים" כמוהר.
אנו עוצרים פה בכדי לבחון את הטענה הראשונה: מהו "מוהר"? הולדהיים חושב שהמשמעות זהה למכר, אך זאלשיץ מתנגד לכך בצדק (ע' 735): "מובן שהמצב בו מתחלפות ה' וכ' הוא מאוד משוער, כך יש לציין כי מכר משמעו מכירה ולא קניה". מדוע, אם כן, זאלשיץ ממשיך כאשר ברור שבביטוי מוהר הכוונה לקניה? בביטוי מכר נעשה שימוש גם באשר לרכישה תמורת כסף של פילגש (הושע ג ב). זאלשיץ מסיק שמקור המילה בפועל הפשוט מ.ה.ר (למהר), בעוד שמוהר הוא שם-עצם במשמעות של הכנסה מהירה פנימה, מפני שהמנהג היה שמיד לאחר שהושגה הסכמה לנישואין יש לשלם את המתנה הזו (ואנו חייבים להסכים עם מסקנה זו). מכאן שמקור הביטוי "מוהר" הוא מ-למהר, והביטוי "ימהרנה" משמעו ישיג אותה. לפיכך לביטוי (שמות כב טו): "ימהרנה לו לאישה" אין הגיון אחר מאשר- "הוא צריך למהר בכדי להשיג לו אישה". במהירות הוא מחפש אחר כבוד הנערה שתסכים למעשיו רק על ידי מילות אהבתו.
מי קיבל את המוהר הייתה השאלה השנייה של ד"ר הולדהיים. לטענתו, האב קיבל את המוהר, זאת בניגוד לפרשנותו לכתובה (ע' 184). הכתובה של הרבנים, לפי הולדהיים, היא למעשה המוהר התנ"כי. אילו זכויות ניתנו במוהר לאב ולאישה על ידי הרבנים? אולם פרט לכך איננו רוצים לפרט את טענותיו למרות שניתן למצוא טענות דומות גם אצל מיכאליס. את המתנה המצופה שניתנה במהירות קיבלה לדעתנו הכלה. ואכן ביום האירוסין, הכלה קיבלה מוהר בכדי שהבית של הארוס יהיה מצוייד ובעל-ערך כאשר היא תגיע אליו. לכן אין צורך להזכיר את המוהר בגירושין (ועל ידי כך מופרכת דעתו של מיכאליס בעניין, "חוק החומש" ע' 134). כאשר מסופר, אם כן, בבראשית כד נג כי אליעזר נתן לרבקה בגדים ודברי זהב וכסף, למעשה סופר על נתינת מוהר (מגדנות שניתנו לאם ולאח). גם כך המדובר בבראשית ל"ד באשר לשכם ((בראשית לד יב): "וידבר חמור, איתם לאמור: שכם בני, חשקה נפשו בבתכם, תנו נא אותה לו, לאישה. והתחתנו, אותנו: בנותיכם, תיתנו-לנו, ואת-בנותינו, תקחו לכם. ואיתנו, תשבו, והארץ, תהיה לפניכם, שבו וסחרוה, והיאחזו בה. ויאמר שכם אל-אביה ואל-אחיה, אמצא-חן בעיניכם, ואשר תאמרו אליי, אתן. הרבו עליי מאוד, מוהר ומתן, ואתנה, כאשר תאמרו אליי, ותנו-לי את-הנערה, לאישה.").
כאשר, מאוחר יותר, יעקב עבד ארבע-עשר שנים למען נשותיו, הוא עשה זאת כדי לספק את רצונו של לבן ולא כדי שעבודתו תחשב כמוהר על ידי כך. ואף זהו מקרה יוצא מגדר הרגיל עליו מתלוננות בנותיו של לבן (בראשית לא יד): "ותען רחל ולאה, ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה, בבית אבינו. הלוא נכריות נחשבנו לו, כי מכרנו, ויאכל גם-אכול, את-כספנו...".
ד"ר הולדהיים חושב שבנות לבן אינן מתלוננות על התנהלותו הלא-צודקת של אביהן, אלא על כך שהן היו מחויבות לציית לאשת בעלן. כאן עושה ד"ר הולדהיים את אותה טעות, שכן הוא מבטל את דעות יריביו במקום אחר וטוען כי המילית "לו" חייבת לרדת כשמתמודדים עם המשפט הזה בכלליות. זוהי גם דעתו של מיכאליס שמוכיח מפסוקים אלו כי נשים לא נקנו בקביעות.
גם בשמות כב טו לא ניתן למצוא הוכחות נגד טיעונינו כיוון שלא ברור מהפסוק מי קיבל את הכסף. כך גם על פי דברים כב יט וכט. שם יש אישור להנחה שהבנות מקבלות את הכסף (בבראשית ל"א). זאת מפני שבכל מקום שיצוין שהאב צריך לקבל את חמישים או מאת השקלים, מופיע הביטוי "כסף ישקל כמוהר הבתולות" (וגם זו הוכחה לטיעוננו שיכול להיות מוהר לא כספי). אך מהם חמישים השקלים שמקבל האב מהמפתה האלים?
ד"ר הולדהיים חושב שמדובר בתשלום עבור קנית הנערה המפותה, תשלום שמשולם בבוא העת בחוסר רצון כקנס מספק. ומדוע קנס נוסף? חמישים השקלים אינם אלא מחיר הקניה- המוהר (ע' 183). ועל זאת אנו עונים לו: מחיר הקניה שמשולם בבוא העת בחוסר רצון אינו אלא תוצאה של הרעיון שלו עצמו באשר לקניית נשים. בעת נישואי הנערה לא היו קנסות אילו רק הגבר הצליח לפתותה בכדי להקל על ההגעה לרכושה. הנה כי כן, הרי שאנו חושבים כי חמישים השקלים היו קנס שהוטל על הנזק שנגרם לאישיותה הפגועה של הנערה, שאותו אמנם קיבל האב שאלמלא כך היה הגבר חוזר לאחר הנישואין ולוקח את הכסף. מאותה הסיבה האב מקבל גם את מאת השקלים מהגבר התוקף ((דברים כב יט): "וענשו אותו מאה כסף, ונתנו לאבי הנערה, כי הוציא שם רע, על בתולת ישראל, ולו-תהיה לאישה, לא-יוכל לשלחה כל-ימיו.")
ולסיום נעסוק בפסוקים בשמואל א' י"ח כ"ה ("ויאמר שאול כה-תאמרו לדויד, אין-חפץ למלך במוהר, כי במאה עורלות פלשתים, להינקם באויבי המלך, ושאול חשב, להפיל את-דויד ביד-פלשתים.") באשר אליהם אנו חייבים ראשית לעסוק במצב העובדתי. מיכל אוהבת את דוד (שם, כ') למרות שהיא מתוודעת אליו כאיש עני ומוותרת כמובן על המוהר. דוד חושש רק מסירוב של המלך מפני שדוד הוא "איש רש ונקלה" ואינו יכול לתת מתנה רבת-ערך לביתו.
אך שאול שרוצה לחסל את דוד אומר "אין-חפץ למלך במוהר" – היינו שהמלך אינו חפץ בחתן עשיר שיכול להעשיר את ביתו במתנות גדולות – אלא בחתן אמיץ, ומנסה אותו בכך שיצטיין וישיג "מאה עורלות פלשתים". אם כך גם בפסוקים אלו לא ניתן למצוא הוכחה לטענות ההולדהיימיות.
לאחר שנראה כי הצלחנו לעקוב אחר טענותיו של ד"ר הולדהיים ולהפריכן שורה אחר שורה, נעבור להוכחתו השנייה ששוב אינה מתחילה עם באור נכון וברור של מילים עבריות. בדברים כ ז ובמקומות אחדים אחרים בתנ"ך מופיעה המילה ארש וביטוים דומים לה שמקורם באותו שורש.
מה פירוש המילה ארש? ד"ר הולדהיים טוען לפי גזניוס כי "להינשא על ידי מתנה היינו על ידי קניה". הוא מוכיח זאת על ידי שמואל ב ג יד לפיו "המחיר תמורתו תינשא מתחיל במילית "ב"- "במאה עורלות פלישתים". וכך ממשיך הולדהיים לטעון כי גם כאן מתאר התנ"ך קניית נשים (ע' 195). אולם אותו סופר שאת דבריו הוא מצטט (גזניוס) נותן פרשנות קדמונית אחרת לשורש- "הענקה או נתינה". בכך מודה גם ד"ר הולדהיים (באשר ליריביו) אלא שהוא ממשיך וטוען כי "יש צדק בדבר שבתנ"ך, כשנעשה שימוש במילה במשמעותה הקדמונית, אין הכוונה אלא לנישואי מתנה, אירושין – אך אלו זהים לדעתנו עם קניה וכך יש להבינם". אנו חייבים להתוודות כי איננו מבינים את הטענה שבתנ"ך לא נעשה שימוש במילה במשמעותה הקדמונית? מדוע לא היה זה אפשרי, על פי מנהג קדום, לתת לכלה מתנה? שהרי כבר בתנ"ך הכינוי לכלה היה ארושה ולנישואין ארש. זאת בעוד שהולדהיים בעצמו מודה שבמקומות רבים בתנ"ך נעשה שימוש בשורש ארש במשמעותו הקדמונית. פרט לכך אנו חייבים לתהות מי קיבל על פי הולדהיים את המתנה? האם הבת? האם מתנה זו שונה מהמוהר? או שמקבל אותה האב והיא זהה למוהר? במקרה האחרון עלינו לשאול מדוע נעשית הבחנה בין אישה לארושה בתנ"ך על פי ד"ר הולדהיים (דברים כ"ב ט"ו וכ"ה). האם זאת מכיוון שעל ידי קנייתה הופכת הנערה מארושה לאישה? במקרה הראשון חייבת להתקיים קניה כפולה, ראשית מהבת ואחר כך מהאב. וזו אפשרות שההשערה שלו סותרת (מפני שהשערתו היא שהאב לבדו, נותן את יד ביתו). כאן מוצגות בבירור הסתירות במסקנות יריבינו. בנוסף, עלינו לציין שגם הוכחתו השנייה לקניית נשים אינה מוצקה.
אך מהי לפי דעתנו ארושה? לכך נשוב בהמשך. אולם ברצוננו אך לציין שהפירוש קשור למתנת המוהר שמקבלת הבת כפי שציינו לעיל. הנה כי כן, הרי שטענותיו של ד"ר הולדהיים באשר לקניית נשים הופרכו על ידי הצגת הסתירות בהוכחותיו. כך גם נשללה טענתו של מיכאליס שעוסק לפעמים בנשים קנויות.
ברצוני להוסיף מספר דברים באשר לטענותיו. מיכאליס טוען במקום אחד בעבודתו (113) "חמישים שקלי כסף היו לפי ויקרא כ"ז ג' המס הגבוה ביותר שהוטל על העבד. כאן אומץ כלל היסוד לפיו עבד נרצה ואישה הם שווי ערך." רק מיכאליס הבחין כי בכל מקום בן דובר על דמי-כופר באשר לאיש חופשי בעלומיו, דובר גם במחיר של שלושים שקלים עבור עבד נרצח (שמות כא לב). ובכן גם טענתו שהקשו על אלמנות להתחתן בשנית שגויה, שהרי משה עצמו התיר את הנישואין השניים (בעקיפין) כפי שהראנו קודם לכן כשדנו בזכויות הנשים בנישואין (השוו ויקרא כ"א ז' וי"ד).
במקום אחר עוסק מיכאליס במעמדן של הנשים ומציג הוכחה כך: "בשל לעגו הלא-מתחשב של ישמעאל באשר ליצחק בן השלוש, שרה הקשישה העזה לגרום לגירושה של הגר היפה והצעירה עם בנה. נשותיו של יעקב מעולם לא העזו לנהוג כך, למרות שיעקב היה סבלני ושונה מאוד מאברהם האמיץ והגא." אך הכיצד מסיק מיכאליס כי לנשות יעקב לא הייתה תעוזה דומה?
האם הן לא עשו אף דבר גרוע יותר, כאשר התערבו ביחסי המין שלו (בראשית ל' י"ד-ט"ז: "וילך ראובן בימי קציר-חיטים, וימצא דודאים בשדה, ויבא אותם, אל-לאה אימו, ותאמר רחל, אל לאה, תני-נא לי, מדודאי בנך. ותאמר לה, המעט קחתך את-אישי, ולקחת, גם את-דודאי בני, ותאמר רחל, לכן ישכב עימך הלילה, תחת, דודאי בנך. ויבוא יעקוב מן-השדה, בערב, ותצא לאה לקראתו ותאמר אליי תבוא, כי שכור שכרתיך בדודאי בני, וישכב עימה, בלילה הוא.") ומצד שני התנ"ך לא מספר לנו בפירוט (בראשית כ"א י"א והלאה) כיצד אברהם הגיב בכעס על תעוזתה של שרה, אלא על כך שהוא ציית לציווי האלוהי. השערתו של מיכאליס היא השערה שגויה (והיא אינה היחידה) שהרי אפילו לפי העובדות שהוצגו לעיל ניתן להפריכה.
נותר לנו להגיד עוד כמה מילים על טענותיו של י. א. פרנקל. פרנקל מציב את ה"ביאה" כרגע משמעותי בנישואין היהודיים. לא זה המקום לפרט את תפיסותיו, אך הוא מציג נקודות חולשה אחדות של הולדהיים. שיטתו של ד"ר הולדהיים מנוגדת לשלנו, ועל כן עלינו להגיד שהביאה כמאפיין המרכזי של הנישואין אינה ברורה בתנ"ך. יש די הוכחות שטענתו של הולדהיים אינה נכונה ומהן נציג רק את הטיעון המרכזי. הטיעון הוא שבמקומות רבים מספור עוסק התנ"ך בנישואין, אך רק במקומות אחדים מופיע הביטוי הברור לביאה "יבא אליה". אף אחד אינו יכול לשכנענו שהביטוי "לקח", המופיע פעם אחת בהקשר לנישואין, זהה במשמעותו ל"בעל".
הערות שוליים
- ^ 11. פרופ' יוליוס פירסט (Fuerst) (1805-1873)- מזרחן ובלשן יהודי גרמני. פרופ' היינריך וילהלם גזניוס (Gesenius) (1786-1842) מזרחן וחוקר מקרא גרמני, כתב מילון עברי וספרים על הדקדוק העברי.
- על מעמד האישה ביהדות: הקדמת המתרגם - הקדמת המחבר -
- פרק א: בסיפור הבריאה ובחוקי החומש - פרק ב: בטקסים הדתיים ובחברה המקראית -
- פרק ג: בנישואין - פרק ד: מעמד הנישואין במקרא -
- פרק ה: ההתחייבות בנישואין היהודיים - פרק ו: גירושין וייבום - מסקנות
מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.
|
דף זה מוגן מפני עריכות. הסיבה להגנה היא: לבקשת המתרגם. ייתכן שתמצאו פרטים נוספים ביומן ההגנות. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הדף, אנא ציינו זאת בדף השיחה, ושם גם המקום לטעון שהדף אינו צריך להיות מוגן. |