על מעמד האישה ביהדות ו

מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.

ו

בפרק הקודם ראינו כי הנישואין מומשו על ידי מעבר של האישה ממשפחתה למשפחת הבעל. לכן נעשה שימוש בביטוי "לקח" באשר לבעל ו"נתן" באשר לאב. וכעת נתהה: מה התרחש בעת גירושין? ככל הנראה מערכת היחסים התפרקה והאישה שבה לבית אביה. לכן מצוין בתנ"ך בחוקי-התרומה כך: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל, וכל-זר, לא יאכל בו." אך רק במקרים בהם האישה השתלבה במשפחה, היא תוכל להשתחרר מהקשר על ידי גירושין. זכויות האישה יכלו להתבטל רק במשפחה בה הן נרכשו. רק הבעל יכול היה להתיר את קשרי אישתו עם משפחתו, על ידי כתיבת ספר כריתות (דברים כ"ד א' והלאה), לפיו היא תופרד מעץ המשפחה כענף שנכרת. כשם שהנישואין מומשו על ידי שילוב האישה במשפחת הבעל, כך הגירושין מומשו על ידי שיחרור האישה מבית הבעל ("ושלחה מביתו" דברים כ"ד א').

אך האם יכול הבעל לגרש את אשתו בשרירות-לב? על שאלה זו נענה בקצרה. בדברים כ"ד א' נאמר: "כי יקח איש אשה, ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערוות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה, ושלחה מביתו." מה פירוש המילים "ערוות דבר"? ד"ר קארו (Karo) טוען כי מדובר בעבירה שקשורה ליחסי המין (כמו בפסוק "ערוות-אמך לא תגלה"), ולשם כך מצטט את ירמיהו ג' ח' ("וארא, כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל, שילחתיה, ואתן את-ספר כריתותיה אליה, ולא יראה בוגדה יהודה, אחותה ותלך, ותיזן גם-היא.") אולם העונש על ניאוף היה מוות (ולא גירושין). אנו מניחים, אם כן, כי משמעותן של המילים פשוטה – "דבר מביש, שחשף חולשה של האישה". אך יש לציין כי לא כל דבר פעוט יכול להוות עילה לגירושין (כפי שכבר ציין זאלשיץ). כך לפי הפסוקים בדברים כ"ב י"ג (והלאה) בהם הבעל לא מוצא סימנים לבתוליי האישה ומשמיץ אותה, ועל כך נאשם, וכן לפי דברים כ"א ט"ו: "כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו-לו בנים, האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור, לשניאה. והיה, ביום הנחילו את-בניו, את אשר-יהיה, לו, לא יוכל, לבכר את בן האהובה, על-פני בן-השנואה, הבכור. כי את הבכור בן-השנואה יכיר, לתת לו פי שנים, בכל אשר-ימצא לו, כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה."

השאלה האחרונה ששייכת לפרק זה היא האם האישה לא יכלה אף פעם להגיש בקשה לגירושין (גם כאשר הבעל היה אשם בעילת הגירושין). איננו מקבלים תשובה חיובית ואף לא שלילית בתנ"ך, שם עוסקים בגירושין רק בחטף באשר להתייחסות החוק לנישואין חדשים לאחר גירושין קודמים. יש לציין שאישה יכלה להגיש בקשה לגירושין כל עוד הבעל לא מילא אחר שלושת חובותיו (שארה, כסותה ועונתה).

אנו מגיעים לנושא האחרון במחקרנו שעוסק בשאלות מהם חוקי הייבום ומה משמעותם? לשתיהן נמצא מענה בדברים כ"ה ה' והלאה: "כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת-המת החוצה, לאיש זר: יבמה יבא עליה, ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה, הבכור אשר תלד, יקום, על-שם אחיו המת, ולא-ימחה שמו, מישראל. ואם-לא יחפוץ האיש, לקחת את-יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל-הזקנים, ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה, יבמי. וקראו-לו זקני-עירו, ודיברו אליו, ועמד ואמר, לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו, לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה, ואמרה, ככה יעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו, בישראל: בית חלוץ הנעל." האם גם חוק זה הוא חוק שמקשה על הנשים? זאת תוך שקילת העובדה שהאישה לא הייתה יורשת, במקרה שלא היו לה ילדים, הרי שהיא הייתה חייבת לשוב לבית אביה ללא רכוש וללא אמצעי מחיה. מכאן שיתכן שהיה צד חיובי לחוק (השוו בראשית ל"ח י"ד והלאה). התפיסה היא כי מדובר בחוק שאינו מאפשר את חורבנה של אף משפחה בישראל. נראה כי הבן הבכור הוא גם יורשו של המנוח. כך מתרחש במגילת רות פרק ד'. שאר-בשרו הקרוב ביותר של מחלון (שהיה בן זוגה של רות) אמור לקבל את רכושם של אלימלך ומחלון. בעז מסביר לו כי הוא גם חייב לשאת את רות בייבום בכדי לשמר את שם המת. אלא ששאר הבשר מסרב לעשות כן (בכדי לא להשחית את נחלתו), ובעז, שהוא שאר הבשר הבא בתור, עושה זאת (גואל את הרכוש ומייבם את רות). איננו יכולים לתפוס, אם כן, כיצד הולדהיים קרא באופן הפוך סיפור זה. אילו האישה הייתה נחשבת רק לקניין שמועבר לאחר מות הבעל הערירי לשארי-הבשר, אזי לעולם גואל רכושם של מחלון ואלימלך, לא היה צריך לוותר לבעז עליהם. הוא יכול היה לוותר רק על חלקים מהירושה בלי לתת את כולה. יתר על כן הרי שברור מהדברים שנכתבו לעיל כי מי שיעצו לו לשאת את אשת המנוח חייב לקבל גם את ירושתו בכדי להעבירה בהמשך לבכורו. בהתאם לכך אנו מגלים במגילת רות ד' ו'-ז' ("ויאמר הגואל, לא אוכל לגאול לי פן אשחית, את-נחלתי, גאל לך אתה את גאולתי, כי לא-אוכל לגאול. וזאת לפנים בישראל על-הגאולה ועל התמורה, לקיים כל-דבר, שלף איש נעלו, ונתן לרעהו, וזאת התעודה, בישראל.") שכאות לוויתור על זכויות מפורשות הגיש המוותר את נעלו. הנה כי כן, הרי שמאותה סיבה מצווה התנ"ך (על פי דברים כ"ה ט': "וניגשה יבמתו אליו, לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה, ככה ייעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו.") על היבמה להגיש ליבם את נעלו כאות לכך שהוא מוותר על זכויותיו.

נסיים נושא זה בהפניה לכתביו של זאלשיץ שעם פרשנויותיו אנו מסכימים באופן כללי. אנו רוצים רק לציין כי דיני הייבום אינם קשורים לריבוי-הנשים, שכאשר עוסקים בהם אין קשר ברור לנישואי ייבום. אנו חייבים לחלוק על זאלשיץ (ע' 760, 985) שטוען על פי בראשית ל"ח י"ב והלאה כי נישואי ייבום נערכו רק בין לא נשואים, זאת לפי המסופר כי תמר רימתה את יהודה רק לאחר מות אישתו. ("וירבו, הימים ותמת בת שוע אשת יהודה, ויינחם יהודה, ויעל על גוזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדולמי, תמנתה. ויוגד לתמר, לאמור: הנה חמיך עולה תמנתה, לגוז צאנו. ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף ותתעלף, ותשב בפתח עיניים, אשר על דרך תמנתה, כי ראתה כי גדל שלה, והיא לא ניתנה לו לאישה.") יתר על כן הרי שבעת שיהודה קיים יחסים עם תמר, בניו המבוגרים כבר מתו (ער בעלה הראשון של תמר ואונן שאמור היה להינשא לה בנישואי ייבום) והוא סרב להשיא אותה לבנו הצעיר. אולם תמר קיוותה שאם יוולד ליהודה בן נוסף, הוא יסכים להשיא לה את שלה, הבן הצעיר. הנה כי כן, כשמתה אשתו של יהודה, תקוותיה התבדו ולכן היא התדרדרה למעשה הרמייה (התחזתה לזונה ושכבה עם יהודה).

על מעמד האישה ביהדות: הקדמת המתרגם - הקדמת המחבר -

פרק א: בסיפור הבריאה ובחוקי החומש - פרק ב: בטקסים הדתיים ובחברה המקראית -

פרק ג: בנישואין - פרק ד: מעמד הנישואין במקרא -

פרק ה: ההתחייבות בנישואין היהודיים - פרק ו: גירושין וייבום - מסקנות

מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.

הגירסה המלאה של המאמר