על מעמד האישה ביהדות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
על מעמד האישה ביהדות: הקדמת המתרגם - הקדמת המחבר -
פרק א: בסיפור הבריאה ובחוקי החומש - פרק ב: בטקסים הדתיים ובחברה המקראית -
פרק ג: בנישואין - פרק ד: מעמד הנישואין במקרא -
פרק ה: ההתחייבות בנישואין היהודיים - פרק ו: גירושין וייבום - מסקנות

מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.

הגירסה המלאה של המאמר

ב

ראינו כי מעמד האישה על פי סיפור הבריאה הוא מעמד שווה למעמדו של הגבר. וכן בחומש ואף בשאר התנ"ך לא ניתן למצוא הסדר כל-שהוא שכופה על האישה הגבלות.

ברור לגמרי כי, כמו לגברים, לנשים הייתה זכות לקחת חלק בטכסים הדתיים (כמו זה בדברים ל"א י"ב- "הקהל את-העם, האנשים והנשים והטף, וגרך, אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את-ה' אלוהיכם, ושמרו לעשות, את-כל-דברי התורה הזאת.") כמו הגברים, גם הנשים היו רשאיות להשתתף בחגים הציבוריים. פעמיים מסופר בתנ"ך על אודות מקהלות נשים ששרו בציבור שירי תהילה לאל ושירי הלל לניצחונות (שמות ט"ו כ' "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון, את-התוף, בידה, ותצאנה כל-הנשים אחריה, בתופים ובמחולות." שמואל א' י"ח ו'-ז' – "ויהי בבואם, בשוב דויד מלהכות את-הפלשתי, ותצאנה הנשים מכל-ערי ישראל לשיר והמחולות, לקראת שאול המלך, בתופים בשמחה, ובשלישים. ותענינה הנשים המשחקות, ותאמרנה: הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו.") אכן, נשים אפילו היו רשאיות לתפוס את מקומן בעמדות הגבוהות ביותר של שלטון המדינה כפי שמציג סיפורן של דבורה הנביאה (שופטים ד' ד') והמלכה עתליה (מלכים ב' י"א).

ישנן דוגמאות רבות אחרות בהיסטוריה של עם ישראל בהן נשים אצילות ואמיצות הקדישו את חייהן למולדת, ובתיווכן עם ישראל חזה בניצחונות גדולים נגד אויביו. לעומת זאת, עובדות ברורות שכאלו ד"ר גייגר אינו יכול להעלות בהאשמותיו, ובפתיחות ראויה להערכה הוא מודה (אחרי ציטוט של אותן דוגמאות כמעט) שכאן החקיקה בחומש מעריכה במיוחד את המין הנשי. לא זה המקרה עם ד"ר הולדהיים. הוא מנסה באופנים לא-לוגיים ועל ידי שימוש בדוגמאות שגויות להמעיט ולזלזל בעובדות אלו. נאזין לדבריו (ע' 191): "הנשים היחידות שהתפרסמו, שזוהרות ככוכבים גלמודים באופק ההיסטוריה היהודית, הן, בכל אופן, דוגמא פעוטה למעמדן הטבעי של הנשים בכלל, שהרי מקרים בהם היו נשים שידעו לפרוץ את סכר התנאים המגבילים שהוגדרו על ידי מוסדות גבריים שליליים (כמו במקרה של ההתייחסות לכבוד-האישה במזרח), ולהתערב בהיסטוריה הם בעלי מאפיינים דומים וחוזרים על עצמם באזורים שונים. מי רצה להסיק מסקנות כלליות באשר למעמדם האזרחי של היהודים ואת הפתרון האמיתי למצב הטבעי של היהודים מהיחידים שהתפרסמו על ידי מעורבותם הגדולה בעניינים האירופיים? ומהיהודים בני מעמד האצולה, הנישאים מעם? לא הטבע אלא אי-הטבע הוא שהשפיל את האישה למעמד נמוך במזרח, חוקי החומש הפחיתו במיוחד את מעמדה אך לא ניצחו אותה לגמרי. המקרים החריגים היחידים מסוג זה מוכיחים, אף ביתר שאת, את קיומה של התנגשות בלתי פתורה בין הטבע לחוק".

אילו מסקנות נאות! בעוד שרק נשים יהודיות מעטות הצטיינו, הן היוצאות מן הכלל, ומכאן יש כאן פריצת סכרים (של החוק), ומכאן התנגשות בלתי פתירה בין הטבע לחוק. למען האמת היינו מצפים מד"ר הולדהיים (שבמאמרו חוזר כל הזמן על המילה לוגיקה ומאשים את מתנגדיו לעיתים קרובות בשרירות לב) למסקנות חזקות יותר וליותר לוגיקה.

מפני שרק נשים מעטות התפרסמו (כאילו שההיסטוריה של איזו שהיא מדינה בעולם המפותח הציגה יותר נשים מפורסמות מאשר בקרב העם היהודי), חייב להיערך כאן קרב של הטבע מול אי-הטבע של החוקים. את ה"חובה" הזאת איננו יכולים לקבל. לא ניתן למצוא בשום מקום בתנ"ך חוק שהתנגד לחירות הבחירה והשאיפות של האישה, מדוע אם כן לקבל קרב אלים כשאנו יכולים להסביר את המאפיין הזה (מיעוטן של נשים מפורסמות) באורח נכון יותר על פי טבעה של האישה, נטייתה לעסוק בענייני הבית ועל פי חוסר החיבה של הנשים כלפי החשיפה לציבור?

גם דוגמא זו היא בחירה גרועה של הולדהיים. שכן להפך, מהעובדות האחדות, לפיהן רק יהודים אחדים התפרסמו לא העיז אף אחד להציע, שההיבט הזה הוא קרב של הטבע נגד החוק המגביל. זאת כאשר התפיסה הזו לא בוססה מבחינה היסטורית שעד לעת החדשה במדינות האירופיות עצמן היהודים הוגבלו על ידי החוק האזרחי. רק השערה אחת עד כה היא השערה כוללת שהולדהיים עדיין חייב לנו את הוכחתה. אולם אף אחד לא יבקש מאתנו לקבל השערה כה נועזת ולא צודקת כאמת.

נותר לנו לדון רק בנושא אחד נוסף – נושא שניתן בקלות ליישבו כמו ישוב הנושא של שוויון הזכויות לנשים. זהו, אם כן, חוק הירושה. בספר במדבר כ"ז ח', דן משה בחוק הירושה: "איש כי-ימות, ובן אין לו, והעברתם את-נחלתו, לבתו." ממילים אלו ניתן להבין בבירור כי בנות רשאיות לרשת רק כברירת מחדל בהעדר בנים. אך האם אין כאן בבירור סתירה באשר לשוויון-הזכויות של הנשים? י. ד. מיכאליס מציג11 אמנם דוגמאות אחדות מהתנ"ך מתוכן ניתן להסיק ככל הנראה כי בנים כמו גם בנות יורשים, אך זאת רק, ככל הנראה, מכיוון שלפרקים הדוגמאות אינן נכונות (כמו בבראשית מ"ו י"ז, בבמדבר כ"ו מ"ו) ולפרקים לא ניתן להסיק מהן שמדובר בירושה אלא במתנה שהאב מעניק לפני מותו. הנה כי כן, הרי אין בנמצא עובדות שיכולות לגרום לנו לפרש אחרת את הפסוק שהוזכר לעיל (במדבר כ"ז ח').

אולם מתוך הניסוח הפשוט, ניתן להבין בבירור שיש הגבלה של דיני הירושה כלפי נשים ואנו חייבים לבחון דינים אלו – אילו מהם סותרים את מעמדן השונה של הנשים ומה הסיבה לכך. המאפיין הכללי של המדינה הישראלית מבוסס על חלוקה ברורה של העם לשבטים ומשפחות. דרך מסעם במדבר חולק העם בחלוקה ברורה לשבטים ומשפחות (במדבר ב' ב' והלאה: "איש על-דגלו באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל: מנגד, סביב לאהל-מועד יחנו. והחונים קדמה מזרחה, דגל מחנה יהודה לצבאותם." וכן בבמדבר י' י"ד והלאה). כך חנה העם כשהוא מחולק, ובלעם נשא את עיניו וראה כיצד העם חונה ומחולק לפי שבטיו. ניתן לראות כי הארץ חולקה לפי החלוקה לשבטים ומשפחות. כמו כן קבע משה את שנת היובל כך שאף שבט לא יתעשר מנחלתו על חשבונו של שבט אחר. בשנת היובל חייבות כל הנחלות לשוב לבעליהן המקוריים. לפיכך, תמיד לאחר מחזור של חמישים שנה ראה עצמו כל שבט כבעלים של כל הנחלות. אך אל לו למאפיין זה להחטיא את המטרה הגדולה – השוויון של נחלות השבטים. מכאן שהנשים היו חיבות להיות מודרות מהירושה בכדי שנחלה של שבט אחד לא תעבור בירושה לבן שבט אחר (כאשר האישה נישאה בעבר לבן שבט אחר). לכן חויבו גם בנות צלופחד לבחור להן גברים ממשפחת מטה אביהן (במדבר ל"ו ו' והלאה). וכך גם בנות אלעזר שנישאו לגברים מבני משפחתן (דברי הימים א' כ"ג כ"ב), ככל הנראה כדי שאפילו הנחלה של המשפחה תישאר במידת האפשר לא מחולקת. בנוסף לכך ניתן לראות בדוגמא שמציג מיכאליס באשר לכלב (יהושע ט"ו י"ד-כ') את הדרך הפשוטה להבין את פרשנותו (כפי שניסה לטעון זאלשיץ). אמנם כלב נותן לחתנו חלק מנחלתו אך חתן זה הוא גם בן-אחיו וכתוצאה מכך נשארים הטובין בידי אותה משפחה. אילו חפצנו להפוך את הנשים ליורשות שוות זכויות אזי היינו חייבים לאלץ את כל הנשים להתחתן רק בתוך משפחתן או למצער בתוך שיבטן. זאת בכדי להשיג את מטרת חוקי החומש – היינו חלוקה שווה של הטובין בין השבטים. מצב זה יגרום, ללא ספק, לקשיים רבים. הסיבות לחוקי הירושה בחומש אינן, אם כן, העדפה של הגברים, אלא שכאן באה לידי ביטוי זכות שמוקרבת למען עיקרון חוקתי, שנועד, בו-בזמן, לשמור על שיווין חירותן של הנשים.

לסיכום, רוצה אני לציין כי החומש מאשר את הדרת הנשים מהירושה, בנוסף לסיבות המורכבות שצוינו לעיל, גם על ידי הניסוח של חוקיו בהם נעשה שימוש בביטוי "והעברתם" (שמקורו בשורש ע.ב.ר) באשר לבנות יורשות (כאשר מועבר דבר בין משפחה אחת לאחרת), ולא במילה הפשוטה נתן (כמו בפסוקים הבאים: במדבר כ"ז ו' והלאה).

בעקבות דיון זה, ניתן לומר שעל פי חוק-החומש, מעמד הנשים שווה למעמד הגברים באופן מוחלט (כפי שראינו מלכתחילה, בסיפור הבריאה).


על מעמד האישה ביהדות: הקדמת המתרגם - הקדמת המחבר -
פרק א: בסיפור הבריאה ובחוקי החומש - פרק ב: בטקסים הדתיים ובחברה המקראית -
פרק ג: בנישואין - פרק ד: מעמד הנישואין במקרא -
פרק ה: ההתחייבות בנישואין היהודיים - פרק ו: גירושין וייבום - מסקנות

מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.

הגירסה המלאה של המאמר

מוגן דף זה מוגן מפני עריכות. הסיבה להגנה היא: לבקשת המתרגם. ייתכן שתמצאו פרטים נוספים ביומן ההגנות. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הדף, אנא ציינו זאת בדף השיחה, ושם גם המקום לטעון שהדף אינו צריך להיות מוגן.