על מעמד האישה ביהדות א

מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.

מעמד האישה ביהדות

כבר בעמודים הראשונים של התנ"ך, בסיפור הבריאה, אנו קוראים מספר משפטים שמבהירים לנו את מעמד האישה ביהדות, באופן כללי ובמיוחד באשר לקשרי הנישואין. בבראשית א' כ"ז אנו קוראים (בראשית א כז): "זכר ונקבה ברא אתם"^[1] ובבראשית ב' י"ח (בראשית ב יח): "ויאמר ה', לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". והספר ממשיך ומספר כיצד אלוהים לקח צלע של אדם בכדי לצור את האישה ולהביאה לאדם שאמר (בראשית ב כג): "עצם מעצמי ובשר מבשרי".

הפסוקים בבראשית א' כ"ז ובבראשית ב' כ"א אינם עומדים בסתירה זה לזה כיוון שאלוהים שיצר את הצלע אצל אדם, ממנה יצר אחר כך את האישה, ברא את הגבר והאישה באותו זמן. בה בעת בה נברא הגבר, נבראה, אם כן, האישה כך שחייב להיות לה מעמד שווה בחברה האנושית. לאישה, לפי סיפור הבריאה, יש את כל החירויות כמו לגבר, והיא זכאית לשוויון מלא. על פי סיפור הבריאה, ניתן לאישה מעמד בחברה האנושית שאין לנשים אפילו במאה הנוכחית.

האישה היא חלק מהאיש: "לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת" (בראשית ב' כ"ג). בפסוקים אלו בא לידי ביטוי היחס של האישה לגבר, היא נלקחה ממנו והיא חלק ממנו! מי היה רוצה להתעלם מעצמו או להפוך חלק מעצמו, לעבד?

האישה תומכת בבריאתו של הגבר (בראשית ב' י"ח), עליה לעמוד לצידו בכל הקשיים והצרות, עליה לעמוד לצידו כעוזרת נאמנה, ולא כמשרתת שלו שפועלת מתוך חובת ציות לאדונה. הנישואין צריכים להיות מבוססים על אהבה. ועל כך כתוב במקרא: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב' כ"ד). האהבה, אהבת הילדים להורים, שבדרך כלל מודגשת בעוצמה רבה במקרא, היא במקרה זה אהבת הגבר לבת זוגו.

האישה שעל פי טיבעה נוהה אחר רגשותיה וצו ליבה, שאהבה היא מאפיין של אופייה, שנושאת לב מלא אהבה לבן זוגה וקרובה אליו קרבה גדולה, אינה זקוקה לתזכורת מהמקרא. לעומת זאת, יש להדגיש את אהבת הבעל, שעוסק ושולט לעיתים קרובות בדברים חיצוניים לבחירת ליבו.

והיו לגוף אחד! אכן, בנישואין צריכים הבעל והאישה להיות כגוף אחד. על האחד לדאוג לאחר כפי שהוא דואג לעצמו. הבעל צריך להתייחס לצער ולסבל של האישה כאילו היה זה צערו וסבלו, וכך גם על האישה לעשות. האחד צריך לעשות מאמץ להתייחס למשאלות האחר כלמשאלותיו.

על הבעל והאישה לנהל חיים משותפים והרמוניים, ולקיים יחסי מין רק האחד עם השנייה. המטרה הראשית של הנישואין, לפי סיפור הבריאה, היא הבאת ילדים לעולם. מטרה זו באה לידי ביטוי במילים: "פרו ורבו" (בראשית א' כ"ח, בציווי זה נעסוק בהמשך). עלי להזכיר דבר נוסף המצוין בסיפור הבריאה, שקשור ליחסי הבעל והאישה. בבראשית ג' ט"ז אומר אלוהים לאישה "והוא ימשל בך". מדבר זה הסיקו אולי האדונים הרפורמטורים שהכתוב מנחה כי הגבר הוא האדון והאישה השפחה. אך לעומת זאת, אין זו כוונת הכתוב. אנו רואים את מצב העניינים באופן שונה: אדם מרשה לעצמו להתפתות לחטוא על ידי אשתו ונענש בכך שמאותה עת והלאה יהא עליו להרוויח את לחמו. בזיעת אפו יהא עליו להרוויח את לחמו, למענו ולמען משפחתו. האם זה מפליא שלבעל כמפרנס ניתנת עמדת עליונות בבית? האם כעת [במאה ה-19, א.ל"ז] משהו השתנה? האם עד ימינו אלה אין הבעל אדון הבית, עוגנה ומנהיגה של האישה? כל שנותר לו לבעל הוא להתקרב כבעל אוהב למשפחתו, כפי שמצווה עליו גם התנ"ך (בראשית ב' כ"ד).

נסכם כעת את כל הפסוקים מסיפור הבריאה ונגיע לתוצאה הבאה: הבעל והאישה נמצאים במקום שווה באשר לכל המצבים האנושיים, לבעל ולאישה אותן זכויות וחובות בנישואין. חיים משותפים, תמיכה הדדית, נאמנות בשעת צרה ומצוקה, בלעדיות ביחסי המין והתחייבות משותפת לחינוך הילדים – אלו עקרונות היסוד של הנישואין היהודיים כמו גם הנוצריים (כפי שציין בצדק המשפטן רובה (Robe) בעבודתו "הנישואין המעורבים על פי חוקי המדינה הפרוסיים").

כאשר ד"ר הולדהיים מבקר את קרוג (Krug)^[2] ומתאר את הנישואין כקשר בין אנשים בו יש שתי אישיויות שמתאחדות לאישיות מוסרית אחת, הרי שניתן לקבל בשמחה ביקורת זו כיוון שהיא מתאימה לתוצאה של ניתוח סיפור הבריאה (לעיל). איזה פירוש אחר ניתן לתת לביטוי "והיו לבשר אחד" מאשר האיחוד של הבעל והאישה באישיות אחת? (ראו גם את כתביו של פרופ' דלינגר Doellinger) .^[3]

מכאן ניתן לשאול האם החקיקה בחומש מתאימה לתוצאה זו של סיפור הבריאה? והאם בחומש או בכתבים האחרים בתנ"ך לא נימצא חוק שסותר רעיונות נעלים אלו באשר למעמד האישה ביהדות ובאשר לנישואין? בריבוי-הנישואין המותר ביהדות, מצא דלינגר סתירה למעשה בהשקפה הכללית של סיפור הבריאה על הנישואין. אני מתחיל, אם כן, עם התנגדות זו מפני שריבוי הנישואין משרת את המתנגדים בכדי להוכיח את דעותיהם. נעסוק ביתר פירוט בעניין זה ואנו מקווים להסיר במספר מילים את הסתירה. משה לא אסר ככלות הכל, את ריבוי-הנישואין, אך גם לא העדיף או חייב אותם. אכן אפילו לו עצמו הייתה רק רעיה אחת והוא אסר על המלכים להינשא למספר רב מדי של נשים (דברים י"ז י"ז- " ...ולא ירבה-לו נשים, ולא יסור לבבו, וכסף וזהב, לא ירבה-לו מאוד.") ככלות הכל, החומש עוסק רק בשלושה מקומות בריבוי נישואין, מביניהם האחד עוסק בייבום (דברים כ"ה ה' והלאה) דבר שאינו מהווה הוכחה (כפי שנראה בהמשך). בשני המקומות האחרים (שמות כ"א י', דברים כ"א ט"ו), הדוגמאות נבחרו כך שאכן ניתן לראות אותן כיוצאות מן הכלל. משה בחר בודאי בדוגמאות אלו בכוונה להציג לנו את אי-הנעימות שבריבוי נישואין. שכן בשני המקומות מראה לנו המחוקק הדגול כיצד בריבוי-נישואין מעביר האיש את כל אהבתו לאישה אחת וכך שולל את זכויותיה של האישה האחרת והיא מרגישה מקופחת, זאת בעוד שהחקיקה מכשילה את דרכו זו.

אך מדוע לא אסר משה את ריבוי הנישואין? על כך ניתן לשאול מספר שאלות, אך הסיבה נמצאת בחוק חשוב מאוד מתוך התנ"ך. כפי שציינו קודם לכן, הולדת ילדים (שבסיפור הבריאה מוגדרת על ידי המילים "פרו ורבו") נחשבת למטרה מרכזית של הנישואין היהודיים. עם ישראל צריך היה להישאר מכלול שלם, לא להתערבב בגזע זר. העם הזה צריך להיות קשוח ובעל עוצמה כך ששום חוק לא יפגע ביכולת ההתרבות שלו. לכן הורשה גבר לשאת מספר נשים, ובשל אותן סיבות לא הורשו נשים לקחת להן מספר גברים. שהרי עובדה ידועה היא כי יכולת ההתרבות של הנשים מוחלשת כאשר הן משתמשות במספר גברים. הנה כי כן, הרי שכתוצאה מכך שמשה לא אסר על ריבוי נישואין, התמלאה אחת המטרות של הנישואין וכתוצאה מכך התמלא אחד הצרכים הגדולים של אותו הזמן, אך לא כתוצאה מבוז למוסד הנישואין או לנשים. אך רק על ידי ריבוי הנישואין, בלעדיות יחסי המין התאפשרה – זאת כל עוד הגבר הדיר גברים אחרים מאשתו והוא הדיר עצמו מנשותיהם של גברים אחרים. בצדק ציין המשפטן רובה במאמרו שצוין לעיל, שאף בדת הנוצרית הכוונה היא רק לבלעדיות זו של יחסי המין, שכן גם על פי הברית החדשה ריבוי-הנישואין אינו אסור (ראו גם את עבודתו של זאלשיץ (Saalschuetz)^[4].

לאחר שהפרכנו את הסתירה שנדמית בריבוי-נישואין, נשוב עוד פעם אחת לתוצאות שניתן להסיק מסיפור הבריאה. זאת בכדי לענות על כל שאלה בזמנה ולהשיב על השאלה שעלתה: האם אין סתירה בדברים שנכתבו לחקיקה של החומש או בכתבים הנלווים של התנ"ך? וכך אנו רוצים ראשית לבחון מה היה מעמדן הכללי של הנשים היהודיות.

הערות שוליים

^ 7. במקור מופיעים ציטוטים בעברית
^ 8. פרופ' וילהלם טראוגוט קרוג (1770-1842) פילוסוף גרמני.
^ 9. פרופ' יוהן יוזף פון דלינגר (1799-1890) היה היסטוריון ותיאולוג גרמני, כתב את הספר "אלילות ויהדות".
^ 10. הר' פרופ' יוסף לוין זאלשיץ (1801-1863) רב גרמני וארכיאולוג, ערך את הספר "חוק החומש".