על מעמד האישה ביהדות ג

מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.

ג

אנו מגיעים כעת אל שאלת מעמדן של הנשים בנישואין. מסיפור הבריאה למדנו להכיר את הנישואין היהודיים כבעלי ערך רב, כמוסריים וכמבוססים על אהבה. כל הדברים שעוסקים בכך לפני סיפורו של משה מוכיחים נקודת מבט זו. בצדק מזכיר האדון פרופ' זאלשיץ את דבריו של למך לנשותיו (בראשית ד' כ"ג-כ"ד). למך מתנצל בפני נשותיו מפני שעשה מעשה שלא ברור לגמרי מהו. למרות ריבוי-הנשים למך רואה עצמו מחויב לבקש מחילה מנשותיו.

חיי האבות מראים לנו בדרך זו תמונה נאה של חיי משפחה. שרה ורבקה מנהלות על מי מנוחות ובכבוד את ביתן, ויעקב קורא להן מן השדה בכדי להתייעץ עמן. באיזו דאגה וזהירות מגן יעקב על ילדיו ונשותיו מזעמו של אחיו, זאת כאשר הוא מציב עצמו בראש השיירה ומניח לנשותיו וילדיו ללכת אחריו.

לא ניתן לדמיין כאן את הנשים כשפחות-אדונן. יתר על כן, הנשים מתוארות כיועצות ותומכות. האהבה הייתה המאפיין ראשי של הנישואין, לכן צריך היה הבעל להישאר בבית בשנה הראשונה בכדי לשמח את רעייתו (דברים כ"ד ה': "כי יקח איש, אישה חדשה, לא יצא בצבא, ולא-יעבור עליו לכל-דבר: נקי יהיה לביתו, שנה אחת, ושימח, את-אשתו אשר-לקח"). אולם גם הדוגמאות המעטות מהתקופה שלאחר סיפורו של משה מצביעות, באופן ברור, על יחסים יפים ומוסריים בין בני הזוג. אשתו הפלישתית של שמשון בכתה ואמרה לו: "אתה שונא אותי ואינך אוהב אותי, שכן חידה חדת לבני עמי ולי לא הגדת את פתרונה" (שופטים י"ד ט"ז). הפלישתית מתלוננת על אי-האמון של בן זוגה בה, והוא מתנצל ואומר שאפילו להוריו הוא לא גילה את הפתרון.

פרופ' זאלשיץ מזכיר עוד דוגמאות דומות (ע' 246) אך איננו רוצים לעסוק בהן מפני שמצד אחד קל למוצאן ומצד שני יריבנו הראשי הד"ר הולדהיים הודה בכך שניתן להחשיב בתוך הנישואין מאפיינים בעלי דרגת רוחניות גבוהה (ע' 189).

מה אפיין, אם כן, את הזכויות והחובות של בני הזוג הנשואים? בלעדיות יחסי המין הייתה תנאי להתקיימות הנישואין, ומשה ציווה עונש מוות על הפרת הנישואין (ויקרא כ' י' "ואיש, אשר ינאף את אשת איש, אשר ינאף, את אשת רעהו, מות-יומת הנאף, והנאפת" ודברים כ"ב כ"ב). חוק זה יכול היה להיאכף, כמובן, רק על האישה שכן לגבר הייתה חירות לקדש את המפותה (ריבוי-נישואין). ובמידה ולא התאפשרו קידושין, כשהמפותה הייתה אשת-איש, עונשו של המפתה היה מוות כמו במקרה של כל נואף עם אשת איש. התפיסה כי עונש המוות היה תוצאה של התערבות אלימה בקדושת הנישואין ושל פגיעה בדיני הנישואין, הייתה נכונה. ואילו התפיסה השגויה כי עונש המוות היה תוצאה של פגיעה בקניינו של הבעל, היא תוצאה של השוואה עם הכתוב בויקרא י"ט כ' ("ואיש כי ישכב את אישה שכבת-זרע, והוא שפחה נחרפת לאיש, והופדה לא נפדתה, או חופשה לא נתן לה, ביקורת תהיה לא יומתו, כי לא חופשה.") ממנו ניתן להבין שתוצאת משכב של גבר עם שפחה נחרפת (עם פלגש) אינו עונש מוות למרות שמדובר היה ברכוש רב ערך של הגבר (כמו האישה החופשית, לפי דעת האדונים הרפורמטורים). אך אצל הפלגש קדושת הנישואין אינה תקפה ולכן העונש על הפגיעה אינו כה כבד.

בנוסף לכך, היה על הבעל להסביר לאישה את עניין התרת הנדרים, כשם שזה היה תפקידו של האב כל עוד היא גרה בביתו (במדבר ל' ד'-י'). האישה שפועלת על פי צו ליבה יותר מאשר על פי הראש, ושתכונת האופי הראשית שלה היא קלות ראש מסוימת עשויה הייתה לעיתים קרובות לנדור נדר שעליו הייתה מצטערת במהרה, או שיהיה לה קשה מאוד לעמוד בו. לכן יש חובה על הגבר שעומד לימינה לבחון את הנדר ובמצפון נקי לאשרו או להתיר אותו. טבעה של האישה בלבד הוא זה שכובד על ידי חוק זה, ולא הרס עצמאותה מול הגבר.

חובתו של הבעל, לעומת זאת, הייתה לזון, לדאוג למלבושיה ולא לשלול ממנה את קיום יחסי המין (וזה הציווי אפילו באשר לשפחה, שמות כ"א י': "אם-אחרת, יקח-לו, שארה כסותה ועונתה, לא יגרע"). כמו כן, הבעל לא רשאי לדבר סרה או לרכל על אשתו, ובתנ"ך נקבעו עונשים כבדים על מקרים מן הסוג הזה בדיוק (דברים כ"ב י"ג והלאה).

לא נעסוק כאן בדיני הגירושין, אך נשוב אליהם בהמשך. אני גם לא אעסוק כאן בזכויות נוספות של האישה, שקשורות למעמדה לאחר מות בעלה. אולם אני רוצה להזכיר שיש זכות לאלמנה, כמו גם לגרושה ,להינשא בשנית (ויקרא כ"א ז' וי"ג, דברים כ"ד ב').

על מעמד האישה ביהדות: הקדמת המתרגם - הקדמת המחבר -

פרק א: בסיפור הבריאה ובחוקי החומש - פרק ב: בטקסים הדתיים ובחברה המקראית -

פרק ג: בנישואין - פרק ד: מעמד הנישואין במקרא -

פרק ה: ההתחייבות בנישואין היהודיים - פרק ו: גירושין וייבום - מסקנות

מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.

הגירסה המלאה של המאמר