סידור בית יעקב (עמדין)/דוכן

דוכן

• לשירי הלויים, עם פירוש רחב

ליום ראשון

היום. ראשון בשבת. שבו היו הלויים אומרים במקדש:

א לְדָוִד מִזְמוֹר לַיהוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. ב כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ. ג מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. ד נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. ה יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ. (תהלים כד, א-ה) [ידגיש הצירי בא' בתיבה "מאת"] ו זֶה דּוֹר דרשו [דֹּרְשָׁיו] מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה. ז שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. ח מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה. ט שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. י מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה. (תהלים כד, ו-י)

לדוד. זה המזמור חברו שיאמרוהו כשיכניסו הארון לבית קדשי הקדשים: מזמור. ששרתה עליו רוח הקודש ואחר כן אמר שירה: לה׳ הארץ. אף על פי שהארץ וכל אשר בה לה׳ היא, זה ההר נקרא הר ה׳ ומקום קדשו אשר אוה למושב לו, כי הוא מכוון כנגד כסא הכבוד: הארץ. כולל כל הארץ: תבל. מקומות הישוב. לפיכך אמר עמה ויושבי בה. וכונן הארץ על הימים ונהרות לצורך הברואים עליה. אבל זה ההר לא כונן אותו לכל הברואים ואף לא לכל בני האדם, אלא לנקי כפים ובר לבב. הוא זרע יעקב מבקשי ה׳. ונצטוו שיהיו נקיי כפים וברי לבב. וכן היו פעמים רבות. כמו בימי יהושע והזקנים ושופטים ונביאים ומלכים כשרים. ולא היה כזה באומה אחרת לעבוד ה׳ יחד. לכן מעת שיצאו ממנו שממו עליו אויבינו: על ימים ועל נהרות. סמוך לימים ולנהרות. כמו "ועליו מטה מנשה". ואמרו כי אין ישוב רחוק מן הים י״ח יום, וזה לתועלת הלחות לברואים. וכן הנהרות לתועלתם: וטעם כי הוא. כי מתחילה לא נבראת כך, אלא היתה כולה תחת המים, שהיו סובבים אותה מכל צד. והאל צוה שתהיה מחציתה מגולה לשבת היצורים בה. זהו כי הוא יסד כן. בחכמתו גילה ארץ (נגד טבעה) לעדתו. זהו המופת שהכל שלו ושליט בהם כרצונו: מי. שאין ראוי שיעלה בו כל אדם שיהיה. לפי שהוא מקום מקודש: נקי. הנה הזכיר שלשת תכונות האדם. המעשה והמחשבה והדיבור. כי בשלשתם יהיה האדם שלם (כמש״ל בפתיחת הקדמתנו): נפשי. ביו״ד (עיין קונטרס יציב פתגם), והוא מאמר האל. כמו "לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא". ונפשו הוא שמו. וכתב נפשו בוי״ו. רוצה לומר, אפילו נפשו של הנשבע עצמו לא ישא לשוא: ולא נשבע למרמה. כי אם באמת, אותה שבועה היא מצוה. שנאמר "ובשמו תשבע", ונאמר: "ונשבעת חי ה׳ באמת": ישא. יקח. כמו "וישאו נשים": זה דור. מי הוא שיעלה בהר ה׳ שהוא נקי וגו׳? זהו דור דורשי ה׳, עבדיו. וכתיב דורשו, כנגד דור, שהוא דרך כלל לשון יחיד. וקרי דורשיו, כנגד הפרטים שהם רבים: מבקשי פניך. כנגד האל מדבר המשורר. הם שיבקשו פניך בבית המקדש: יעקב. זרע יעקב נקראו יעקב, כמו שנקראו ישראל בשמו: סלה. בלי הפסק (עירובין דף נד.), לא ישבתו מהיות גוי קדוש לפניו: שאו. דרך משל. כמו "ירעם הים". "יעלוז שדי". וכך אמרו: שאו שערים ראשיכם, כשיכניסו הארון בכם, כי כבוד גדול תקבלו היום שיבוא בכם מלך הכבוד. ולפי ששכן הכבוד על הארון בין שני הכרובים, קראו בשם מלך הכבוד. ואמר פתחי עולם. לפי שעד עתה נסע הארון ממקום למקום ועתה הכניסהו במקום שהיה שם לעולם. לפיכך אמר פתחי עולם. ושער יקרא האסקופות עם המזוזות והדלתות כמו שהוא. ופתח יקרא המשקוף הנשאר מן השער מן הדלתות ולחוץ. לכך נקרא פתח. שהוא פתוח תמיד: מי זה. כאלו שואלים השערים. והתשובה: ה׳ עזוז וגבור, גבור מלחמה. ואמר אלה התוארים. לפי שהארון היה יוצא עמהם במלחמה והיו מנצחים בו אויביהם: שאו. כפל הענין במעט שינוי. לחזק הדבר: ושאו פתחי עולם. ראשיכם: מי הוא. בזה הפסוק לא הזכיר גבור מלחמה. הטעם. כי אחר ששכן הארון בבית עולמים, לא יצא עוד למלחמה. לפיכך היתה התשובה, ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה. שנראה בכבודו בבית העולמים לנצח, לא נעתק משם. ואמר ה׳ צבאות. לפי שכל צבאות ישראל היו באים בזה הבית. ולא יקריבו אלא בו:

[הושיענו ה׳ אלהינו וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך: ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה: ברוך ה׳ מציון שוכן ירושלים הללויה: ברוך ה׳ אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו: וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן: ק״י

בראש חודש אומר כאן ברכי נפשי (תהלים קד):]

ליום שני

היום שני בשבת. שבו היו הלויים אומרים במקדש:

א שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. ב גָּדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. ג יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. ד אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב. ה כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. ו הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ. ז רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה. ח בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ. ט כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר יְהוָה צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה. י דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ. יא כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ. יב יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ. יג סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ. יד שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן. טו כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת. (תהלים מח, א-טו) [הושיענו וכו': קדיש יתום]

שיר. זה המזמור לימות בן דוד הוא. והיו אומרים הלוים אותו בשני. על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם. נראה לי שרוצה לומר, כי על ידי הבדלת הרקיע בין העליונים לתחתונים, בזה הורה כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לעבדה ולשמרה. שלא יהיו כל הנמצאים עליונים רוחניים שאין להם חפץ ובחירה, לא שכר ולא עונש. אלא יתחלקו לשתי מערכות, התחתונים בעלי יצר ומעשה, לבחון אותם ומחשבתם הטובה אם רעה. והעליונים לצורך ההשפעה. לכן האדם הוא עיקר כוונת הבריאה. כנזכר בפירוש לעיל וביחוד בהקדמה, יע״ש. ובזו מלך עליהם. כי אין מלך בלא עם. ואין עם אלא הנשמעים לגזרת מלכם מצד בחירתם. לא ההכרחית כעניין צבא מעלה. וביום שני היתה ההתחלה. אע״פ שלא נשלמה כן, מכל מקום הא חצי הפעולה. והיה תכלית המכוון במעשה ההבדלה. שיהיה גדול ה׳ ומהולל למטה בהר קדשו. ששם קרית מלך רב, נעבד מעם סגולה. אמנם לא התקיימה הכוונה בשלמות עד לימי המשיח שיגדלוהו כל בשר על הר ה׳ ולא ישובו לכסלה. והוא כעניין הודאה לעבר ובקשה לעתיד על עיר הקודש, ה׳ יכוננה סלה. עוד נראה לי, שפסוק ברוח קדים הוא גם כן ממין יצירת היום. שכן אנשי מעמד היו מחפללין בו על יורדי הים באניות. לפי שבו נעשה הים: גדול ה׳. בגוים. ממזרח שמש עד מבואו מהולל שמו. אבל בעירו הוא מהולל מאוד. יתר שאת ויתר עז. ששם חצרו ובית מלכותו: יפה נוף. הר ציון הוא יפה המחוז. מאין כמוהו בישוב. ופירוש נוף. אקלים. אמרו הטבעיים כל אדם שיצא מנוף אחד לנוף אחר. יחלה בהשתנות האויר והמזונות. אך אויר ארץ ישראל וביחוד אויר ירושלים, היה יפה שבנופות העולם ומשוש לכל הארץ. שאפילו היו באים שם חולים היו מתרפאים. כי אוירה ממוזג וטוב, בהיותה באמצע העולם ודאי, ברוחב הצפוני בפלך הרביעי. וארץ ישראל בכללה שוכנת על יד הים האמצעי כבמרכז ארבעת חלקי העולם המיושב. זהו שאמר עוד: ירכתי צפון. והלא אין ציון בצפון ירושלים, כפי מה שמעידים כל רושמי המדינות והעיירות. אבל היא דרומי מערבי להעיר ירושלים. אלא רוצה לומר שהוא ירך צפון העולם. שבו הישוב הנבחר כידוע. והירך הוא המשובח בנתחים, כמו שכתוב (יחזקאל כד, ד): "כל נתח טוב ירך וכתף". וגם נקרא (לדעתי מחוז א״י) כמו כן כתף, כמו שכתוב (ישעיהו יא, יד): "ועפו בכתף פלשתים". כי ארצם לכנעני תחשב, וגם היא משובחת: רב. גדול (כמו "רב ביתו" (אסתר א, ח)). ונאמר על דוד, כעניין שכתוב (עזרא ה, יא): "ומלך לישראל רב בנהי": נודע למשגב. לא כשאר כרכים הבצורות במגדלים וחומות גבוהות. אבל ירושלם פרזות תשב. כי אלהים נודע למשגב בארמנותיה. על כן לא יבושו ולא יחתו: נועדו. חטף פתח באתנח: כי. תדעו שה׳ הוא משגבם: הנה. מלכי ארץ: נועדו. נאספו ונתועדו עם גוג להלחם בירושלים: עברו. בה יחדו: המה. כאשר ראו נפלאות האל וגבורתו: תמהו נבהלו ונחפזו. להמלט על נפשם: שם. במקום שהיו חושבים להרוג הרג רב, שם תאחזם רעדה: חיל. חלחלה וחבל כיולדה: ברוח קדים. כאילו הוכו ברוח קדים עזה אשר תשבר אניות תרשיש. תרשיש היתה נמל סוב לספינות. ולי נראה כי יבואו משם באניות על הים האמצעי אל ארץ הצבי להלחם עליה בים וביבשה. כעניין שכתוב בדניאל (יא, מ): "ובעת קץ יתנגח וגו׳ ברכב ובפרשים ובאניות רבות וגו׳ ובא בארץ הצבי. ויטע אהלי אפדנו בין ימים להר צבי קודש ובא עד קצו". וכל העניין. לזה רמז כאן. שאף אם שטף ועבר ויבא בארץ הצבי בקצת אניותיו. מכל מקום רבות מהם יכשלו בסלעים שבים. וישברו על ידי רוח קדים. סערת ה׳ תפיצם ותנפצם. ועל ידי זה ימלטו מידו בני ישראל היושבים באדום ומואב וראשית בר עמון. כי לא יבוא לו עזר דרך הים. על כן לא יבטח להתפשט עד אותן הארצות שבגבולי א״י. אף אם ילחץ יושבי א״י הסמוכים לים, כי שם יטע אוהליו. נמשכתי קצת בביאור לפסוקי דניאל הללו על דעתי. באגב. בהיותם מהעניין: כאשר. יאמרו ישראל ביום ההוא: כאשר שמענו. נביאים מתנבאים על מפלת גוג ומגוג: כן ראינו. עתה. או כאשר שמענו. שמע למצרים מאבותינו שספרו לנו: כן ראינו. נפלאות נוראות בים וביבשה. גם עתה במלחמת גוג הקשה: ה׳ צבאות. אדון צבאות מעלה ומטה. ואמר עוד בעיר אלהינו. כי הוא אלהינו ושפטנו מן העמים העצומים. וכמו שהצילה והכינה. כן יכוננה עד עולם. תחת אשר אמרו "ערו ערו עד היסוד" (תהלים קלז, ז): דמינו אלהים חסדך. חשבנו מדת אלהים הלוחמת עם האויבים מבחוץ. היא עצמה תדמה מדת חסדך בקרב היכלך. להגין ולהציל: כשמך. כמו שהיה שמך בפי הנביאים בהנבאם העתידות כן הוא היום על קצוי ארץ, כשיראו שנתקיימו, יהיו משבחים לשמך, כי יאמרו: צדק מלאה ימינך: ארץ. סגול באתנח: הר ציון. שוכניו: בנות יהודה. הערים אשר סביבות ירושלים. שהם כבנות לה: משפטיך. שעשית בצובאים על ירושלם: סובו. אומר כן על בנות ציון, שהוא חוזק העיר ירושלם. שם מגדל דוד. ואמר: לכו סביב לציון והקיפו אותה וראו ביופי בנייניה וספרו המגדלים שסביבותיה: לחילה. (בלי מפיק). היא החומה הקטנה שסביב הגדולה. כמו שכתוב (איכה ב, ח): "חיל וחומה": פסגו. ראו והביסו ארמנותיה שהם גבוהים, נראים כפסגה: לדור אחרון. כלומר: דור אל דור יספרו, שלא ראו בניין יפה כאותו בניין שיהיה בציון לעתיד לבא: כי. לפי שהוא אלהים. תהיה לנו הטובה הגדולה הזאת: על מות. יש מפרשים (ויקרא רבה יא) עד מות. כלומר: עד מותנו ינהגנו בזה הכבוד. ורז״ל [ירושלמי סוכה פרק לולב וערבה, מכילתא בשלח] פירשוהו מלה אחת. כעניין "ותלך העלמה". "מי זה העלם". לשון ילדות וזריזות. שלא תשלוט בנו זקנה וחולשת כח. כי נהיה תמיד בחורים. ויש אומרם שינהגנו כימי עלומנו. רוצה לומר, כשנים קדמוניות בהיות כבודו שוכן עמנו. לפי זה תחסר הכ״ף והבי״ת:

ליום שלישי

היום שלישי בשבת. שבו היו הלויים אומרים במקדש:

א מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. ב עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה. ג שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ. ד פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ. ה לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ. ו אֲ‍נִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. ז אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ. ח קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם. (תהלים פב, א-ח) (הושיענו וכו': קדיש יתום)

מזמור. וה המזמור נאמר על השופטיס. והוא שיר הלוים בשלישי, שבו גילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. רוצה לומר, לפי שהעולם עומד על הדין, כמו שכתוב בפרק קמא דאבות: אלהים גצב בעדת אל. כלומר, כבודו עמהם להשגיח בהם יותר מבשאר דיינים לפקוד עליהם כמעשיהם, כמו שאמר הכתוב: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" וגו׳: בקרב אלהים אשר ישפוט. בתוך הדיינים היושבים לשפוט הוא נמצא. לראות אם ישפטו צדק: אלהים. דיין, כמו "עד האלהים יבא" (שמות כב, ח): ופני רשעים. לפי שהם חזקים וגדולים ועשירים [הני עכברי דשכבי אדיגרי רשיעי נינהו (סנהדרין דף כט:) כים נגרש אשר השקט לא יוכל ועתירי דבני מחוזא מיקריין בני גיהנם (ראש השנה דף יז.), כמוות אשר לא ישבע, כן אוהב כסף לא ישבע]: שפטו. קחו משפט מהעושקיס אותן: הצדיקו. כשהצדק עמהם הצדיקום, ולא תגורו מפני איש ולא תשאו פניהם: פלטו. שלא יעשקום בגופם: לא ידעו. השופטים הללו הנושאים פני העשירים, לא ידעו ולא יבינו דבר המשפט: בחשכה יתהלכו. כי השוחד יעוור: ימוטו. מפני מעשיהם ימוטו כל מוסדי ארץ. כי על ג' רגלים העולם עומד, ושלשתן נכללין בעמוד הדין; כי מתוך משפט צדק, אמת מארץ תצמח ויש לה רגלים לעמוד, גם העם על מקומו יבא בשלום. הרי שכולן תלויין בדין ישר בלי נשיאות פנים, והוא שאמר הכתוב: "אמת ומשפט שלום שפטו" (זכריה ח, טז), שהן יסודות העולם, ובהתמוטט יסוד הדין ימוטו כל מוסדי ארץ בוודאי: אמרתי אלהים אתם. חשבתי אתכם השופטים תהיו כאלהים יודעי טוב ורע. ומזה נקראים אלהים, כאמור. ותדמו לבני עליון, שהם המלאכים שנקראים בני האלהים, בני חורין ממלאך המות: אכן. אני רואה במעשיכם שתשחיתו מעלת נשמתכם: כאדם. כל דהו. כמו "גם בני אדם" (תהלים מט, ג); "ובישראל ובאדם" (ירמיהו לב, כ): תמותון. הנפש עם הגוף: וכאחד השרים. אילי הארץ המנהיגים בני אדם כפי גאותם ומבזים הדלים: קומה אלהים. "משוד עניים מאנקת אביונים" (תהלים יב, ו): כי אתה תנחל. העניים ודלי הכח באיזה עם שיהא, נחלתך הם, כי דכאי רוח ואנשי אמת הם, ועליך לעשות משפטם:

ליום רביעי

היום רביעי בשבת. שבו היו הלוים אומרים במקדש:

א אֵל נְקָמוֹת יְהוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע. ב הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. ג עַד מָתַי רְשָׁעִים יְהוָה עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. ד יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. ה עַמְּךָ יְהוָה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. ו אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. ז וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. ח בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ. ט הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט. י הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. יא יְהוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל. יב אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ. יג לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת. יד כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב. טו כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב. טז מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן. יז לוּלֵי יְהוָה עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי. יח אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ יְהוָה יִסְעָדֵנִי. יט בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי. כ הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק. כא יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ. כב וַיְהִי יְהוָה לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי. כג וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ. (תהלים צד, א-כג)

[ א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ. ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ. ג כִּי אֵל גָּדוֹל יְהוָה וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים. (תהלים צה, א-ג) הושיענו ק"י]

אל נקמות אמרו ברביעי, על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן:
אל. תפילה לקרב הגאולה. אתה יכול על הנקמות:
הופיע. הגלה וקח נקמתך מהרשעים:
הנשא. הראה שאתה רם ונשא:
שופט הארץ. משיב גמול המעשים:
עד מתי. כי מאד ארך לנו הזמן. ורשעים יעלוזו. יחיו, עתקו גם גברו חיל, ודרכם צלחה:
יביעו. ענין דיבור הנמשך ומתגבר כמעין נובע:
עתק. חזק ועב:
יתאמרו. יתגאו וישתבחו בעיר אשר כן עשו:
עמך. ישראל הנקראים עם ה׳ וחבל נחלתו:
ידכאו. בשער המשפט, כשיש להם תובעים. וכן יענו את דינם. אך ריב אלמנה וגר אשר דורש אין להם, לא יבא אליהם ויהרגום כנספה בלא משפט. וכן יתומים. לא ישפוטו וירצחום בנקלה, מאין גואל דמם:
ירצחו. מהכבד:
ויאמרו. כופרים בהשגחה, על אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ויש מאריך ברעתו בהצלחה, לכן אין פחד אלהים לנגד עינם:
בינו. תשובת דבריכם ומחשבותיכם:
בוערים. כמו "כסיל ובער" (תהלים מט, יא):
בעם. שבכל עם ואומה. שהם בעלי דעת בהיותם מתנהגים בנימוסי הקושר הקבוץ המדיני לעם אחד. והיה להם להבין את זאת מעצמם. מה שאין כן הברברין, זה העם לא היה. נמשל כבהמות ואין להם ממי ללמוד. אכן עליכם הנבערים מדעת בתוך עם ועם, גדלה הפליאה, עד מתי תעמדו בסכלותכם:
הנוטע (בפלס "רוגע" (ישעיהו נא, טו). הוא דרך השאלה) אשר הכין כלי השמע והראות, איך תאמרו שלא ישמע צעקת עניים ולא יראה חמס הדלים? ואם תכחשו בהשגחה, הלא לכם לקחת מוסר מהעבר:
היוסר גוים. דור המבול והפלגה ואנשי סדום ומצרים וחבריהם, שהמתין להם עד שנתמלאה סאתם, ספו תמו מן בלהות. ואתם תנקו, ותחשבו להמלט מדינו?:
הלא יוכיח. בכם ונכזבתם. בבוא כשואה אידכם, כאשר יבואו ימי השילום ויפקוד עליכם לשלם גמולכם, אז על כרחכס תודו שיש דין ויש דיין אשר עיניו פקוחות על דרכי בני אדם להשיב להם כפעלם.
וכי תאמרו הן לא ידענו זה. אשיבכם, המלמד לאדם דעת. לבחור בטוב ולמאוס ברע ולהקבץ לעם יחד ולהתנהג בסדר, בל יהיו כרמש אין מושל בו. אשר נתן לכם כח השכלי לטובתכם. הלא לכם לדעת את המשפט לזולתכם. להרחיק העושק והחמס מחסרי הכח והחלשים הכבושים תחת ידכם:
ה׳ יודע מחשבות אדם. שלבו יודע האמת שאין בפיהו נכונה, וחושבים לגנוב דעת העליונה:
כי המה הבל. התנצלות שלהם מעשה תעתועים. בעת פקודתם יאבדו:
אשרי. אם יאמרו הרשעים אלינו: אם צדיקים אתם, על מה נמכרתם בידינו לעשות בכם כרצוננו? אומרים להם, לטובתינו עשה ה׳ זאת לנו. כי אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ככתוב: "כאשר ייסר איש את בנו" (דברים ח, ה). ואת אשר יאהב יוכיח, להיטיב אחריתו:
להשקיט לו. כשיבואו ימי הרעה הגמורה בעולם הדין, ימים אשר אין בהם חפץ זכות וחובה, אז ישקיט לצדיק המיוסר ומט לפני רשע. עד שיכרה לו שחת, יפול בה ולא יוסיף לקום. והצדיק נושע תשועת עולמים:
כי. כן ישראל. אם הקב״ה מיסרם בעוה״ז, לא תחשבו שמאסם ונטשם, כי לא יטוש ה׳ עמו לעולם. כי עוד יבוא זמן שישוב משפט עד צדק, ויתחברו יחד כבראשונה, שהרשעים הפרידום. ואז ישוב המשפט למקומו להתחבר עם הצדק:
ואחריו. ירוצו כל ישרי לב. כי יאחז צדיק דרכו (המשכיל יבין):
מי. וזה לאות ולעד כי האל רואה הכל. הרי הבטיחנו: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים" וגו' (ויקרא כו, מד). וכך אמר המשורר: מי היה קם בעבורי כנגד מרעים, ומי היה מתיצב בעבורי כנגד פועלי און? לולי ה' עזרתה לי והוא קם לנגדם, שלא היה בהם כח לכלותי, אף שהיה ברצונם לעשות:
עם. פירושו כנגד, כלומר, כאילו נלחם עמהם להפר עצתם. ורז״ל (סוטה יג) דרשוהו על משה רבינו ע״ה. ואומר אני, כי לזה גם כן נאה שיר זה ליום הרביעי, שבו בריאת השמש. וידוע שמשה נמשל בשמש, ולכן פניו כפני חמה, דוק:
דומה. כמו כרותה:
אם אמרתי. אם חשבתי כי מטה רגלי בגלות:
חסדך. שעשית עם הראשונים ושאתה עושה עמנו בכל יום, הוא יסעד לבבי להבטיחני שלא תמוט

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה