משנה תרומות ה ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת תרומות · פרק ה · משנה ט | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

סאה תרומה שנפלה למאה, וטחנן ופחתו, כשם שפחתו החולין, כך פחתה התרומה, ומותר.

סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, וטחנן והותירו, כשם שהותירו החולין, כך הותירה התרומה, ואסור.

אם ידוע יח שהחיטים של חולין יפות משל תרומה, מותר.

סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, ואחר כן נפלו שם חולין, אם שוגג, מותריט.

ואם מזיד, אסור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וּטְחָנָן וּפָחֲתוּ,

כְּשֵׁם שֶׁפָּחֲתוּ הַחֻלִּין, כָּךְ פָּחֲתָה הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר.
סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וּטְחָנָן וְהוֹתִירוּ,
כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִירוּ הַחֻלִּין, כָּךּ הוֹתִירָה הַתְּרוּמָה, וְאָסוּר.
אִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר.
סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְאַחַר כֵּן נָפְלוּ שָׁם חֻלִּין,
אִם שׁוֹגֵג, מֻתָּר; וְאִם מֵזִיד, אָסוּר:

נוסח הרמב"ם

סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו החולין כך פחתה התרומה ומותר סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה טחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור ואם ידוע שחיטים של חולין יפות מחיטים של תרומה מותר סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור.

פירוש הרמב"ם

בארו בגמרא כי אפילו פחתו החולין ולא פחתה התרומה אלא שיהיה הקמח הנקי מן התרומה כשהסירו המורסן חלק ממאה וא' מכל קמח החולין ומורסנו תעלה בא' ומאה כי העיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפות עם התרומה לאסור החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ואמרם ואחר כך נפלה חולין רצה בה שנפל מן החולין מה שהשלים למאה סאה של חולין או הוסיף עליהם והעיקר אצלנו אין מבטלין איסור לכתחלה ולפיכך אמרנו כי מי שהרבה החולין על התרומה במזיד זה האיסור קנס לפי שבטל איסור ובכל מקום שאומר בכאן אסור ענינו מדומע וכבר נתבארו בזה הפרק דיני המדומע ובכל מקום שאמרו מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שיוציאו התרומה מותר כמו שבארנו:

פירוש רבינו שמשון

וטחנן. הכל בבת אחת לא אמרינן החולין פחתו ולא התרומה ואין כאן ק"א ואסור כיון שנתבטלה שאפילו היה כך תו לא מתסרי תדע מדלא קתני בהא רישא אם ידוע שחטים של תרומה יפות כשטחנן והותירו וקצת קשה למה ליה למימר פיחתה התרומה:

כך. הותירה התרומה. ואין כאן ק"א:

אם ידוע שהחטין של חולין יפות משל תרומה מותר. דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן ק"א אע"ג דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו בטחינה ואמרי' בירושלמי (ה"ה) תני אף טוחן לכתחלה ומתיר ומתני' רבי יוסי דאמר אף מתכוין וילקוט ויעלה במאתים ואחד א"ר זירא שכך דרך כהנים שטוחנים מדומע בבתיהן מה נפיק מביניהו (כל) כלאי הכרם על דעתיה דר' יוסי טוחן ומתיר על דעתיה דרבנן אין טוחן ומתיר:

ירושלמי (שם) תני אין טנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין אבל טנופת חולין מצטרפין עם החולין להעלות התרומה עוד ירושלמי (הלכה ג) בפ"ק דערלה ובנזיר פרק ג' מינין (הל' ט) ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורים משערין אותן כאילו הן בצל וקפלוט מאי כדון ההן אמר נותנים טעם אחד מק' וההן אמר נותנין טעם אחד מס' מ"ד בס' אין את עושה את הזרוע א' מק' לאיל מ"ד בק' את עושה את הזרוע א' בק' לאיל מ"ד בק' מוציא העצמות מן הזרוע ומ"ד בס' אין את מוציא עצמות מן הזרוע וכשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך את מוציאן מן האיל לית יכול דתני אין טנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה רב ביבי בעי טנופת תרומה מהו שמצטרף עם החולין להעלות את התרומה מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפין להיתר הדא אמר טנופת תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה הך פלוגתא בפלוגתא דגיד הנשה (דף צח:) דאיכא למ"ד התם בס' ואיכא למ"ד בק' ושניהן לא למדוה אלא מזרוע בשלה מ"ד בק' לא משער עצם הזרוע אלא הבשר ופריך אם כן תוציא העצמות כמו כן מן הבשר שלא יסייעו לבטל בשר הזרוע ונמצא בטל בפחות ממאה ומשני לית יכול שהעצמות מצטרפים לבטל את האיסור כמו שטנופת מסייע לבטל את התרומה ומסיק אפילו טנופת התרומה מצטרפת עם החולין לבטל התרומה ולהך מסקנא עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא כי אם מאה בין הכל והך דירושלמי פליגא אסוגיא דפר' גיד הנשה דהתם משמע דאפילו עצמות היתר אין מצטרפין לבטל למ"ד בק' דאמר בשר בהדי בשר משערים ולא בהדי בשר ועצמות ושמא איידי דנקט בשר בזרוע נקט בשר באיל ולאו דוקא וקולא גדולה היא זאת אלא דלכאורה לא קיימא לן הכי דהא קיי"ל כמ"ד בס' ואמרינן בפ' גיד הנשה דמ"ד בס' קסבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערים אלמא דעצמות מצטרפים לאיסור ולהיתר ולקמן בפ' בצל אמרינן בירושלמי (הל' ו) דביצה בששים ומסיק עלה בשם רבי חנינא הירק והקליפה מצטרפין א"ר זעירא ואיסור מתוכן כלומר דאין משערין ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוך הקליפה רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר שאף הקליפה של ביצה האסורה מסייעת לבטל מה שבתוכה אע"ג דההיא סוגיא כמ"ד בס' ואין תימה כל כך דעדיפא מינה א"ר חנינא גופיה בגיד הנשה כשהוא משער ברוטב בקיפה ובחתיכות ואיכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה ושמא סוגיא דירושלמי כמ"ד בקדרה עצמה ומדאזלא סוגיא בירושלמי בג' דוכתי כוותיה ש"מ שכן הלכה ושמא יש לחלק בין קדרה לעצמות וקליפין מ"מ בין למ"ד בס' בין למ"ד בק' נלמוד דעצמות וקליפין של היתר מצטרפין לבטל האיסור וכל שכן דאין מצטרפין לאיסור אבל למ"ד בששים משמע מדיליף מזרוע בשלה דעצמות הזרוע מצטרפין לאיסור אי לאו משום דאיכא ס' וההיא דפרק בצל דמשמע דאפילו קליפי איסור מצטרפין לבטל צריך לחלק בין עצמות לקליפין דשמא יש לחלוחית של טעם בעצמות יותר ממה שיש בקליפי ביצים ואעפ"כ לא מסתבר דהא גיד הנשה למ"ד אין בגידים בנותן טעם אם נתבשל עם הירך מותר כדאי' בפ' גיד הנשה ומי עדיפי עצמות לאיסור יותר מגיד דאע"ג דתנן לקמן בפ' בתרא (מ"ה) עצמות קדשים בזמן שהוא מכנסן אסורים הא אמרינן בירושלמי (הל' ד) עלה ר' אבהו בשם ר' יוחנן בראשי כנפים והסחוסין היא מתני' ועצמות נמי דטעונים שריפה בפרק כיצד צולין (דף פג.) כשיש בהן מוח כדאיתא התם לכך נראה דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות הזרוע סימנא בעלמא ואסמכתא הוא כדאיתא התם דמדאורייתא ברובה בטיל דזרוע באיל מין במינו הוא ומדאורייתא מין במינו ברוב ומיהו חתיכת נבילה שנתבשלה ואחר כך נפלה בקדרה עצמות שבה מצטרפין לאסור לפי שבלוע טעם נבילה מידי דהוה אקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואפילו נתבשל תחילה אותה חתיכה של נבילה בפני עצמה בקדרה כשחזרה ונפלה בקדרה של היתר ואע"פ דמתיר כל הבשר שבה לא סגי בהכי אם לא ישער גם בעצמות דשמא בשר נבילה נתמעט בבישולה ונבלע הטעם בעצמות:

ואם מזיד אסור. הא דאמרינן בריש ביצה (דף ד:) ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכא דייק לה:

ירושלמי (הל' ד) בשם רבי יוחנן כל איסורים שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור ולא מתני' הוא בשוגג מותר במזיד אסור מתני' בתרומה אתא מימר לן אפילו שאר הדברים א"ר אליעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

וטחנן - כולן בבת אחת:

ופחתו - לא אמרינן חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן מאה ואחד ואסור:

ואם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר - דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה. ואע"ג דמעיקרא נאסרו, חזרו והותרו בטחינה, ואפילו לכתחלה יכול לטחון כדי להתירן יז:

ואם מזיד אסור - קנסוהו רבנן לפי שבטל איסור לכתחלה, והוא הדין לכל איסורים שבתורה שבטלן במזיד שהן אסורים:

פירוש תוספות יום טוב

כך פחתה התרומה ומותר: פירש הר"ב ואפי' לכתחלה יכול לטחון כדי להתירן. ירושלמי. ולא הוה מבטל איסור לכתחלה שאין זה אלא שנתגלה עי"ז שטוחן שההיתר היה יותר מהה שהיינו סבורין:

אם ידוע שהחטים של חולין וכו'. וברישא לא תנן אם ידוע שהחטים של תרומה יפות משל חולין אסור משום דאע"ג דפסולת של חולין מרובה מפסולת של תרומה עד שנמצא שקמח החולין נתמעט משיעור מאה לשיעור האחת דתרומה מצטרף פסולת החולין עם החולין לבטל התרומה והכא בסיפא פסולת התרומה אינו מצטרף עם התרומה לאיסור:

מותר. אמר הרמב"ם בכל מקום שאמר מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שהוציא התרומה מותר ובכל מקום שאומר אסור ענינו מדומע:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על הברטנורא) ולא היה כמבטל איסור לכתחלה שאין זה אלא שנתגלה עי"ז שטוחן שההיתר היה יותר ממה שהיינו סבורין:

(יח) (על המשנה) אם ידוע וכו'. וברישא לא תנן אם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור משום דאע"ג דפסולת של חולין מרובה והקמח ההולין נתמעט משיעור מצטרף פסולת החולין עם החולין לבטל התרומה ובסיפא אינו מצטרף לאסור. תוי"ט:

(יט) (על המשנה) מותר. כל מקום שאמר מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שהוציא התרומה מותר ובכ"מ שאומר אסור ענינו מדומע. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

וטחנן ופחתו:    אין תולין הפחת בחולין לבדן כדי לאסרן אלא כשם שפחתו החולין כך פיחתה התרומה ומותר וכן בסיפא אין תולין היתרון בחולין שבהן להתיר ומרישא שמעי' כיון דאין תולין הפחת בחולין לאסור כ"ש דאין תולין בהן היתרון להתיר אלא משום סיפא נקטי' דסמכי' ע"י חשיבות של חולין להתיר הרא"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ופחתו. פי' כגון שהיו החטים רעים שאכלו התולעים את תוכן ואין בהן קמח ע"כ. עוד כתב ז"ל כך פחתה התרומה מותר ברוב הספרים גרסי' מותר וכן לקמן גרסי' אסור ולא גרסי' וי"ו בשניהם ובס"א גרסי' ומותר ולקמן גרסי' ואסור ע"כ. וז"ל ה"ר שמשון ז"ל וטחנן כולו בבת אחת ופחתו לא אמרי' חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן ק"א ואסור שאפי' הי' כך תו לא מיתסרי תדע מדלא קתני בהא רישא אם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור וק"ק למה לי' למימר פיחתה התרומה ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל פרק גיד הנשה דף תשי"ב והרמב"ם ז"ל כתב והעיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ע"כ. וכך הוא ברייתא בירוש'. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וז"ל וטחנן ופחתו. שהוציא הטחון מהם הצרורות וחטים מרוקבות ופחתו. כך פחתה התרומה דכיון דנתבטלה נתבטלה ומש"ה לא תנא הכא ואם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור דצרורות פסולת שבחולין מצטרף למלאת המדה ולבטל התרומה הלכך כיון דנתבטלה שוב אינה נאסרת. הותירה התרומה ואין תולין היתרון בחולין לבדן להתיר ומשום סיפא נקטיה דסמכינן על חטים יפות של חולין להתיר דשל חולין הותירו ולא של תרומה ויש כאן א' ומאה ואע"ג דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו ע"כ וגרסי' בירוש' ולא סוף דבר שפיחתה התרומה אלא אפי' פחתו החולין ותרומה בעינה טוחן ומתיר וזה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל על ירוש' זה. לא סוף דבר שפיחתה התרומה שיכול לתלות שפיחתה דשרי אלא אפי' אינו יכול לתלות אלא דודאי פחתו החולין והתרומה בעינה וכגון שהתרומה קודם שנפלה מדדוה הרבה פעמים ועמדה על מדתה והחולין היו מדותיו טפופות ולא היו כבושות וכשחזרו ומדדום אחר שנפלה עמדו על מאה סאין שהדין נותן שהחולין פחתו או כגון שהיתה התרומה מנוקה מצרורות ונפלה לתוך החולין ואח"כ נטלו צרורות מן החולין ובררוהו דהשתא ודאי חולין הן דפחתו והתרומה בעינה היא טוחן ומתיר ואולי אחר טחינה ימצאו מאה ואחת ע"כ ומשמע דהרא"ש ז"ל בדבריו לא פליג אה"ר שמשון ז"ל. עוד מפרש בירוש' דאפי' לכתחלה נמי טוחן אם יודע שהחטים יפות כדי להתיר ואין כאן משום מרבה במזיד דמצינן למימר דכבושין הוו מעיקרא והשתא רווחו להו. עוד בירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולאו מתני' היא בשוגג מותר במזיד אסור מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' שאר כל הדברים א"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור פי' שלא יחמיר אדם על עצמו מלצרף טנופת של חולין עם החולין כדי להעלות את התרומה דכיון שחכמים הקלו לא יזוז מדבריהם ע"כ. ואית' בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תש"ל ובירוש' דחגיגה סוף פ"א:

ואם מזיד אסור:    הא דאמרי' בריש ביצה ובכל דוכתא בתלמוד ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכא דייקינן לה. וכתבו תוס' ז"ל בפ' כל שעה (פסחים דף ל') דאפי' איסורא דרבנן אין מבטלין אם יש לו לאיסור שורש מן התורה אבל דבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה מבטלין והיינו דאמרי' בעלמא עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן לכתחלה ע"כ ועי' ג"כ ברב אלפס בפ"ק דביצה דף ר"ף ובפי' הר"ן ז"ל דבדרבנן מבטלין איסור לכתחילה ולא כל דרבנן אלא הנהו דקאמר התם מפני שיש להם טעם להתיר עי"ש. ובפ' גיד הנש' דף תשי"ג ע"א כתב הר"ן ז"ל בשם תוס' ז"ל דמדאורייתא מבטלין איסור לכתחילה וחדושיה דזרוע בשלה דקאמר בגמרא היינו שמצוה לבטלו אבל הראב"ד ז"ל כתב בספר איסור משהו שלו דמדקרי לי' תלמודא לזרוע בשלה חדוש ש"מ דמאי דאמרי' אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא ע"כ. ומיהו אע"ג דביטול איסור לכתחילה מדאורייתא הוא לדברי הרב ז"ל מ"מ אם עבר ובטלו מדאורייתא בטיל ואפי' במזיד ומדרבנן במזיד לא בטיל ובשוגג פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי בגיטין בפרק הנזקין וקיימא לן כר' יוסי דאמר בשוגג בטל. ומזיד נמי כתב הרמב"ם ז"ל דדוקא למי שבטל אותו במזיד אסור אבל לאחרים מותר וכן דעת הראב"ד ז"ל עכ"ל ז"ל בקיצור. ובפרק אין מעמידין דף שס"א ע"ב העלה ז"ל דלא אמרו אין מבטלין איסור לכתחילה אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי ע"כ:


פירושים נוספים