תוספות יום טוב על תרומות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על תרומות · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

סאה תרומה טמאה וכו'. דטמאה אסורה באכילה בעשה כדילפינן בפרק הערל דף עג מדכתיב (דברים טו) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו אע"פ שהטמא נגע בו. ובפסולי המוקדשין כתיב. ודרשינן לזה ולא לאחר. ועי' במשנה ד:

[*שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה כדלקמן משנה ד]:

ירקבו. כתב הר"ב והא דלא תנן ידלקו משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי לידי תקלה כו' משום דדימוע קיל וכו'. וכך כ' הר"ש. *) [*והא] דבמשנה י פרק ח מפרש הר"ב גבי שמן דראוי להדליק כשנדמע ונטמא דמדליקין וגמרא ערוכה היא בסוף פרק קמא דפסחים. [*הא מסקינן התם רמי ליה בכלי מאוס דלא חיישינן תו לידי תקלה והכא בדבר יבש דהא עדיין לא הוכשר כבסיפא דמתניתין ולא ממאיס בכלי מאוס. ואתי ביה לידי תקלה הלכך לית ליה תקנתא]. והרמב"ם בפרק י"ד כתב בדין משנתינו מניחין אותן עד שירקבו בד"א בדבר שאין דרכו להאכל חי. אבל בדבר שדרכו להאכל חי. לא יניחן שמא יתקל בהן ויאכל מהן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה עכ"ל. ומבואר שחלוקין הם בפירוש ירושלמי. טמאין ירקבו על דעתיה דר' יוחנן ידליק על דעתיה דחזקיה ניחא סבר ר' יוחנן וכו'. להר"ש מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני סבר כו' ולא ידליק. ולהרמב"ם מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני דאין הכי נמי אלא סבר ר"י דמשנתנו בדבר כו' ועיין מ"ש לקמן בפ"ח:

ואם למעשר ראשון וכו'. פירש הר"ב שלא נטלה ממנו תרומת מעשר וכו'. דאל"ה אינו ראוי לעשותו תרומת מעשר על טבלו כדתני בספרי שהביא הר"ב בפ"ק מתניתין ה לענין תרומה גדולה וה"ה לתרומת מעשר וכמ"ש בפ"ג משנה ב. ומ"ש עוד הר"ב יבקש מן הלוי שיחליפם כו'. לא הבינותי דבריו הללו דאע"ג דנימא משום דלא בעי לפרושי מתניתין כאבא אלעזר בן גומל דס"ל דאף הישראל רשאי להפריש תרומת מעשר וכמו שעשה במתני' ה דפרק דלעיל מ"מ הכא אינו צריך לכך [*וגם אינו רשאי להחליף] דהא הכא במעשר ראשון מחויב לתתו ללוי משא"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר. והר"ש כתב סתם יעשנו תרומת מעשר על מעשר אחר. נראה דמפרש לה דאתיא כאבא אלעזר בן גומל. והרמב"ם פירש ואם למעשר ראשון נפלה שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה. וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלה ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם:

ואם טמאין היו. לשון הר"ב החולין והמעשר. וכן לשון הר"ש. מדלא נקטי בלישנייהו אותן החולין כלישנא דמתני' ש"מ דל"ג כלל במשנה אותן החולין. וגירס' נכונה היא דלגירסת הספר קשיא אמאי נקט חולין לחוד:

[*יאכלו נקודים. כתב הר"ב פי' ביובש כמו יבש היה נקודים. וכ"כ הר"ש אבל הרמב"ם כתב נקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמ' עכ"ל. ור"ל בירושלמי דקאמר והדין נקודין כהדין חציי ביצים. ונ"ל דירושלמי קשיא ליה שאם הנקודי' שבמשנה כמו נקודים שבפסוק א"כ או קליות למאי נ"מ איצטריך למתני דתרווייהו טעמייהו משום שהם יובש ובלאו ה"נ קשיא על הר"ש והר"ב שפירשו דלא כבגמ' ולפחות ה"ל להזכיר גם אותו פירוש. עוד כתב הרמב"ם ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל [הכוונה] שילוש אותה ככר אחר ככר ע"כ]:

כדי שלא יהא במקום אחד כביצה. מ"ש הר"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנתנו אלא שהוא סובר שהדין הוא כך וכן פי' בפ"ב דמעשר שני משנה ד וריש פרק יג דאהלות ומשנה ו פרק יב דפרה וריש פ' קמא דטהרות. וקשיא מרפ"ב דטהרות ושם אפרש בס"ד. ועי' מ"ש בסוף פ"ב דחלה:

משנה ב[עריכה]

תרום ותשרף. בריש פ"ב דערלה מפרש הר"ב טעמא דמרים תרומה שנתבטלה באחד ומאה משום גזל השבט והכא דתשרף בלא הנאה כמ"ש הר"ב. אין כאן גזל השבט. ולמה ירים. פי' הר"ש וכן כתבו התוס' בפ"ג דבכורות דף כ"ב משום דלא פלוג רבנן. ואין לומר טעמא דאי לא ירים ויניחה ויאכלה נמצא שעכ"פ נהנה מן השבט. ואע"פ שאין השבט חסר לפי שאם ירימה ישרפה. מ"מ הואיל והוא נהנה הוי כגוזל את השבט. דבדברי ר"א במשנה ד אין לפרש כן:

ותשרף. פי' הר"ב דומיא דתרקב שלא יהנה ממנה. אבל לא גזרינן הכא שמא יהנה הימנה כדלעיל דהתם דמוע קיל לאינשי אבל הכא שהרימה חזרה לשמה הראשון כפירוש הר"ב דלקמן. ולא קיל להו. והא דתשרף פירש הר"ב בסוף תמורה:

תעלה ותאכל נקודים כו'. כתב הר"ש בשם רש"י דבכורות דמדלא קאמרי רבנן תירום ותאכל נקודים כו' כלישנא דרבי אליעזר תירום ש"מ דס"ל דנתבטלה ומותרת לזרים אלא עולה משום גזל השבט כמ"ש לעיל. ואף דמי מצי יהיב לכהן. והר"ש גם התוספות חולקים וסברי דקדושת תרומה יש בה:

כדי שלא יהא במקום אחד כביצה. לשון רש"י בבכורות ותאכל עם חוליה ומשום גזירה ע"כ. ונ"ל גזירה משום תרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים דתנן לעיל. והתוס' פירשו משום גזירה דאמר עולא התם ואין נראה שרש"י נתכוין לכך דהא רש"י מפר' לדעולא דוקא לרבי אליעזר ע"ש. ואפשר שגם התוספות לא כתבו כן אליבא לישנא דרש"י אלא לסברת רש"י דחולין גמורים הם. אבל לסברתם דקדושת תרומה יש בה א"צ לכל זה אלא נפרש ותאכל אותה סאה. כמו ותשרף לר"א אותה סאה. ומשום קדושת תרומה שיש בה:

משנה ג[עריכה]

תעלה ותאכל וכו'. פי' הר"מ דהכא מודה רבי אליעזר וכשמגביהה חוזרת לשמה הראשון וטהורה. ואפ"ה תאכל נקודים כו'. כמ"ש הרמב"ם שמה שאומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה אינו אומר אלא להחמיר. ובפ' היה נוטל דמס' שבת אמתני' דלעיל אמרינן אימר דשמעת ליה לר"א לחומרא לקולא מי שמעת ליה. ולענין להעלותה לכתחילה בשבת דלא הוי כמתקן קאי התם. וקצת קשה דהוה ליה לגמ' להביא ראיה ממשנה זו:

משנה ד[עריכה]

[*לא אם העלו. כלומר דין הוא שיעלו חולין את התרומה הטהורה שכן החולין קלין והתירן היתר הרבה שהם לזרים אבל תרומה אין כל כך התירן הרבה כי אם לכהנים לבדם ואוכלי חולין מרובים עכ"ל בפירוש שהזכרתי]:

לאחר שהודו. ועיין מ"ש ריש פ"ג דמסכת פאה:

משנה ה[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ו[עריכה]

ואין המחומץ מחמיץ וכו'. פי' הר"ב עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה. כדתנן במשנה ד פ"ב דערלה:

ואין המים שאובין פוסלין כו'. פי' הר"ב מקוה שיש בה כ"א סאין וכו' דאין השאובים פוסלין אלא א"כ הם כ' סאין וכו'. וכ"כ הר"ש [*ועוד כתב כן הר"ב במשנה ד פ"ד דמקואות] וכך הם דברי רש"י פ"ק דתמורה דף יב. וכ"א סאין דנקטי ברישא לאו דוקא אלא כל שיש יותר משהו מעשרים סאין סגי כדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' מקואות. והב"י בסי' ר"א בטי"ד בפסק המתחיל גרסינן בפרק ג' מינים וכו' כתב בשם רש"י דפרק הנזכר דעשרים סאה ורביע בעינן ומ"מ מסיק והלכה דעשרים ומשהו סגי. ולשון פותקין בברייתא בתמורה [יב.] ופיר' הערוך שהוא ל' השלכה כמו [פסחים ס:] שקל קלא פתק בי'. והר"ב בפ"א דתמורה משנה ד מפרש לבבא זו עוד בענין אחר:

משנה ז[עריכה]

עד שתרבה תרומה על החולין. פירש הר"ב עד שיפלו שם נ"א של תרומה. וכן פירש הר"ש גם הראב"ד בהשגתו פרק י"ג מה"ת וכתב הטעם דשמא כשהגביה הגביה החולין. והתרומ' כולה נשארת שם והרי שיש באותו כרי נ"א של תרומה ונ' של חולין. ולפי שיש להקשות על פירוש זה ממשנה ה דאפי' חכמים אומרים אינו מדמע אלא לפי חשבון ש"מ דלא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת הלכך לא בזה בחר הרמב"ם ומפ' שתרבה היינו עד שיפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד של תרומה זה אחר זה כ"כ בכ"מ [*ומ"ש הר"ב אבל מחצה על מחצה שרי. דבדרבנן לא בעינן רבייה כדאמר רבי יוחנן בסוף הערל [דף פה.] ולריש לקיש דפליג ובעי רבייה אף בדרבנן. שמא היינו טעמא דעד נ' אי אפשר שלא יהא עדיין רוב חולין. דאכל סאה שהגביהה אי אפשר שלא יעלה עמו מן התרומה. הר"ש. ועי' פ"ז מ"ה]:

משנה ח[עריכה]

[*ורבי שמעון מתיר. כתב הר"ב ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא. בפרק מרובה דף עו]:

משנה ט[עריכה]

כך פחתה התרומה ומותר: פירש הר"ב ואפי' לכתחלה יכול לטחון כדי להתירן. ירושלמי. ולא הוה מבטל איסור לכתחלה שאין זה אלא שנתגלה עי"ז שטוחן שההיתר היה יותר מהה שהיינו סבורין:

אם ידוע שהחטים של חולין וכו'. וברישא לא תנן אם ידוע שהחטים של תרומה יפות משל חולין אסור משום דאע"ג דפסולת של חולין מרובה מפסולת של תרומה עד שנמצא שקמח החולין נתמעט משיעור מאה לשיעור האחת דתרומה מצטרף פסולת החולין עם החולין לבטל התרומה והכא בסיפא פסולת התרומה אינו מצטרף עם התרומה לאיסור:

מותר. אמר הרמב"ם בכל מקום שאמר מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שהוציא התרומה מותר ובכל מקום שאומר אסור ענינו מדומע: