משנה תרומות ו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת תרומות · פרק ו · משנה א | >>
האוכל תרומה שוגג, משלם קרן וחומש.
אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך, אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה, משלם חומשה וחומש חומשהב.
אינו משלם תרומה, אלא חולין מתוקנים, והם נעשין תרומה, והתשלומין תרומה.
אם רצה הכהן למחול, אינו מוחל.
הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ.
- אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְִאֶחָד הַסָּךְ,
- אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה,
- מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ.
- אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה, אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים, וְהֵם נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה.
- אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל:
האוכל תרומה, שוגג -
- משלם קרן, וחומש.
- אחד האוכל,
- ואחד השותה,
- ואחד הסך.
- אחד תרומה טהורה,
- ואחד תרומה טמאה -
- משלם חומשה - וחומש חומשה.
- ואחד תרומה טמאה -
- ואינו משלם תרומה,
- אלא חולין מתוקנין - והן נעשין תרומה.
- והתשלומין - תרומה.
- ואם רצה הכוהן למחול - אינו מוחל.
- אחד האוכל,
אמר השם יתעלה "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו"(ויקרא כב, יד), זה החומש הוא רביעי מה שאכל, שהוא חומש הכל. כיצד, אם אכל מה ששווה דינר, משלם מה ששווה דינר ורביע דינר, וכן כל החומשים הנזכרים בתורה זהו דינם, וזהו עניין אמרם "עד שיהא הוא וחומשו חמשה".
וקרן - ידוע, והוא כמו העיקר שאכל.
ואמר השם יתעלה "ולא יחללו את קדשי בני ישראל"(ויקרא כב, טו), ואמרו (נדה לב.) "להביא הסך והשותה", אף על פי שהעיקר אצלנו שתיה בכלל אכילה, מן הכתוב שאמר "בבקר ובצאן וביין ובשכר"(דברים יד, כו), ואמר "ואכלת ושבעת"(דברים ח, י). וכמו כן הסיכה מכללו כדבר הבא בתוך הגוף, הוא אמרם "ותבא כמים בקרבו, וכשמן בעצמותיו"(תהלים קט, יח).
ואמרו חומשה - עניינו שאם אכל אותו החומש בשגגה, שהוסיף עליו חומש, אותו חומש לפי דינו, ודין התרומה שווה, וזה הוא עניין מה שאמר בו השם יתברך בזולת זה המקום "וחמישיתו יוסף עליו"(ויקרא ה, טז), ואמרו "מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש".
ואמרו ואינו משלם תרומה - כי התרומה לכהן, והדבר שאכל חוב עליו, ואין ראוי לפרוע חובו ממקום אחר.
וחולין מתוקנים - הוא שיוציא מהם התרומה וכל המעשרות וכבר בארנו זה בסוף דמאי (פ"ז משנה ז).
והם נעשים תרומה - עניינו כי אותם חולין ששילם נחשוב אותם תרומה.
והתשלומין תרומה - עניינו כי דין מה שישלם בדיני התרומה, משלם לעניין הדימוע וזולתו:
משלם קרן וחומש. דכתיב (ויקרא, כב) ואיש כי יאכל קדש ויסף חמישיתו ופליגי תנאי (בבא מציעא נד, א) אי חומשא מלגיו אי מלבר דתניא יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר וחמישיתו וחומשו מלגיו:
השותה. יין:
הסך. שמן. ובתורת כהנים מייתי לה:
וחומש חומשה. אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשין תרומה כדתני סיפא ואם חזר ואכל תשלומי החומש מוסיף חומש על אותו חומש ובפ' הזהב דרשי לה מקרא מדכתיב (שם) ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי"ו דויסף ושדית ליה אחמישיתו הוי חמישיותיו ופליג בתורת כהנים ובירושלמי (הל' א) אם בשעת הפרשה [קדשי כתרומה או] עד שעת נתינה דתניא ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש:
אלא חולין מתוקנין. כדדרשינן בפ' הזהב תרומה אין משתלמת אלא מן החולין דרחמנא אמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קודש וכן חומש כדאמר נמי התם וחומש תרומה אין משתלם אלא מן המתוקנין:
והתשלומין תרומה. שאם חזר ואכל בשוגג אותן חולין שנשתלמו, מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם תרומה. ומיהו לא משמע כן בירושלמי (שם), דתניא "תשלומי תרומה - אין משלמין מהן קרן וחומש, ואין משלמין עליהן קרן וחומש, ואינן חייבין בחלה, ואין הידים פוסלות בטבול יום כדרך שפוסלות בחולין": ואין הידים פוסלות משום טבול יום, דהוה ליה למתני "אין ידים וטבול יום פוסל בהן", ומיהו יכול לומר דגרסינן "כטבול יום" בכ"ף, דאין טבול יום פוסל בהן ולא ידים. ועוד, [תימה] דתני "כדרך שפוסל בחולין", הא בחולין לא פסלי, ו"כדרך שאין פוסלין" מיבעי ליה! ועוד, דבהדיא בירושלמי (שם) "אמר ר' זירא בשם רבי חנינא: תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר, אלא שגידוליהן חולין", אם הם משלמין קרן וחומש וידים וטבול יום פוסלין בהן! אם לא נאמר דברייתא פליגא אמתניתין, ורבי חנינא דאמר כמתניתין.
אינו מוחל. דכיון דגזירת הכתוב הוא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש, ואין יכול לפטור עליו בדמים, אין הדבר תלוי בבעלים. אבל אין לומר משום דהוי [כפרת] עון כקרבן, כיון דמיחייב חומש, דהרי גזל חברו ונשבע והודה, דמוסיף חומש, ותניא בהגוזל קמא (דף קג:) דיכול למחול:
ירושלמי (שם) ולא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן אף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומשה א"ר אבהו גזירת הכתוב היא ואיש כי יאכל קדש בשגגה שתהא כל אכילה בשוגג פי' מזיד בחלב ושוגג בקרבן פלוגתא דבריש כלל גדול (דף סט:) דר' יוחנן אמר כגון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו וריש לקיש אמר עד שישגוג בלאו וכרת ורבי זעירא דירושלמי כאביי דאמר התם דא"ר יוחנן בתרומה שאין חייב עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה ולאו מטעמא דרבי זעירא קאמר לה ורבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן:
האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש - כדכתיב (ויקרא כב) כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו. והחומש הוא רביעית מה שאכל, כגון אם אכל תרומה ששוה דינר משלם דינר ורביע שהם בין הכל חמשה רביעיות דינר, נמצא הקרן עם חומשו חמשה, וכל חומשים האמורים בתורה כך הם:
אחד השותה - יין:
ואחד הסר - שמן. דשתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים יד) בבקר ובצאן וביין ובשכר, וכתיב בתריה ואכלת שם. וסיכה כשתיה דכתיב (תהלים קט) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו א:
וחומש חומשה - שאם אכל תרומה ושלם קרן וחומש וחזר ואכל תשלומי החומש מוסיף חומש על אותו חומש:
אינו משלם תרומה - שהתרומה לכהן, ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו, ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר:
אלא חולין מתוקנים - שהפרישו מהן תרומות ומעשרות, דרחמנא אמר (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש, דבר הראוי להיות קדש. וחומש נמי צריך להיות מחולין מתוקנים דכתיב (שם) ויסף תמישיתו עליו מלמד שחומשו כמותו:
והן נעשין תרומה - אותן חולין מתוקנים:
והתשלומין תרומה - שאם חזר ואכל בשוגג אותן חולין שנשתלמו, מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשין תרומה:
אינו מוחל - דכיון דגזרת הכתוב היא דחייב לשלם דבר הראוי, להיות קדש ואינו יכול לפטור עצמו בדמים, אין הדבר תלוי בבעלים:
[*האוכל תרומה. עיין בפרק דלקמן משנה ג כמה יאכל]:
קרן. מפורש בריש פ"ק דפאה:
ואחד הסך. כתב הר"ב דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ובמשנה דפרק ט דשבת מפורש דאסמכתא היא והכי נמי הכא לענין תשלומים הכח ביד חכמים לחייב תשלומים מה שאין כן לענין כרת דהתם. ודרשא דלא יחללו את קדשי בני ישראל (ויקרא כב) להביא הסך שכתב הרמב"ם כתבו התוס' בפרק בנות כותים דף לב דג"כ אסמכתא בעלמא:
וחומש חומשה. כתב הר"ש ובפרק הזהב דרשינן לה מדכתיב ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי"ו דויסף ושדית ליה אחמשיתו הוי חמשיותיו ע"כ. וכלומר דהוי כמו וחמשיתיו דגבי גזל בסוף פרשה ויקרא דאמרינן בפרק הגוזל קמא התורה רבתה חמשיות הרבה וכדפי' הר"ב במשנה ז שם. ותמיהני על הרמב"ם שפירש בכאן ממה שאמר הש"י בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש ע"כ. וכ"כ בפי' המשנה בפרק הגוזל. ומת"כ דסוף פרשת ויקרא העתיקו. ותמיהני שלא כתב דרשא שבגמרא:
חולין מתוקנים. פירש הר"ב שהפרישו מהן תרומות ומעשרות. עיין מ"ז בפרק בתרא דדמאי. ומה שכתב דבר הראוי להיות קדש עיין במ"ה דלקמן:
(א) (על הברטנורא) במ"ד פ"ט דשבת מפורש דאסמכתא הוא וה"נ הכא לענין תשלומין הכח ביד חכמים לחייב תשלומין מה שאין כן לענין כרת דהתם:
(ב) (על המשנה) וחומש חומשה. ובפרק הזהב דרשינן ליה מדכתיב ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי"ו דויסף ושדית ליה אחמישיתו הוי חמישיותיו הר"ש (ועי' רש"י שם וכלומר דהוי כמו וחמשיותיו דגבי גזל בפרשת ויקרא):
משלם קרן וחומש: דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ופליגי תנאי בפ' הזהב אי חומשא מלבר או מלגאו דתניא חמישיתו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דהיינו מלבר דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר וחמישיתו חומשו של קרן דהיינו מלגאו:
אחד השותה: יין:
ואחד הסך שמן: ובת"כ מרבה סיכה מקרא ושתיה בכלל אכילה:
וחומש חומשה: אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשים תרומה כדקתני סיפא ואם חזר ואכל תשלומי החומש משלם חומש על אותו החומש ובפ' הזהב דריש לי' מדכתיב ויסף חמישיתו ושקלינן לוי"ו דויסף ושדינן לי' בסוף חמישיתו ויהי' חמישיתוו בשני ווי"ן לרבות חומשין הרבה ופליגי בת"כ ובירוש' אם משעת הפרשה קדשי כתרומה לחייב האוכלן או עד שעת נתינה והכי תניא ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ר' אלעזר בר"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש:
נעשים תרומה: לענין דמוע וזולתו:
והתשלומין תרומה: בירוש' איכא פלוגתא אם כתרומה לכל דבר או לא דתניא התם תשלומי תרומה אין משלמין עליהם קרן וחומש ואינם חייבין בחלה ואין ידים וטבול יום פוסלות בהם כדרך שאין פוסלות בחולין ועוד איתא התם ר' זירא בשם רבי חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגדוליהן חולין ואפשר דברייתא דהתם בת"כ פליגא אמתני' ור' חנינא כמתני':
בפי' ר"ע ז"ל. מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשים תרומה. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אין נראה דהא לקמן גבי התשלומין חולין אין שייך לפרש כן וכן גבי זה הכלל דלקמן ואמר התשלומין תרומה אין שייך לפרש כן על כן נראה דקאי אתשלומין הראשונים וגרסי' התשלומין בלא וי"ו ואע"פ שאומר למעלה והן נעשין תרומה חזר לומר לשון זה התשלומין תרומה איידי דנקט לי' בכל מקום עכ"ל ז"ל:
אם רצה וכו': כתבו התוס' ז"ל בפ' אלו נערות דהא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו שהכפרה תלויה בהפרשה ע"כ:
אינו מוחל: דכיון דגזרת הכתוב שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול ליפטר בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי כעין קרבן כיון דמחייב חומש דהא גוזל את חבירו ונשבע לו דמחייב חומש תנינן בהגוזל קמא דיכול למחול עכ"ל הרא"ש ז"ל:
יכין
האוכל תרומה שוגג: אפי' ידע שאסורה רק לא ידע שהאוכלה במיתה:
משלם קרן וחומש: כל חומשין שבתורה הן חומש מלבר שהוא רביע מלגב דבאכל ד' משל' ה':
ואחד הסך: דשתי' בכלל אכילה. וסיכה אתרבי מקרא:
משלם חומשה וחומש חומשה: דבאכל החומש ששילם חייב ג"כ בחמישי' החומש:
אלא חולין מתוקנים: דכ' ונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש. ולא מה שהוא כבר קדוש. ודייק כן מדלא כתיב ונתן לכהן קדש. ואפי' ירש תרומה מאבי אמו שיכול למוכרה והדמי' שלו אפ"ה אינו יכול לשלם ממנו. ולפי מ"ש פ"ז דמאי ל"ה. דחולין מתוקנים היינו מע"ר שניטל ממנו תמ"ע. נ"ל דהכא קמ"ל סתם מתני'. דאפי' לר"מ דס"ל [יבמות דפ"ה ב'] דמעשר יש בו קדושה דאסור לזרים. אפ"ה כיון דמותר ללוי לא מקרי קודש ומותר לשלם מהן. ומכ"ש דיוכל לשלם מחולין גמורים שניטל מהן כבר כל התרומות ומעשרות. ואפי' החומש צריך לשלם מחולין שמותר לזרים:
והם: החולין שמשלם:
והתשלומין תרומה: ר"ל בחזר ואכל החולין ששילם. מה שחוזר שוב ומשלם ג"כ נעשה תרומה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת