ברטנורא על תרומות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין - דתרומה טמאה נמי עולה באחת ומאה :

ירקבו - דאי אפשר לכהן לאכלה משום תרומה טמאה. והא דלא תנן ידלקו, משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי בהו לידי תקלה ואתי למיכל מנייהו, משום דדמוע קיל להו לאינשי ולא מזדהרי ביה כולי האי :

אם טהורה היתה אותה סאה - וגם החולין טהורים ימכרו לכהנים בדמי תרומה, שדמיה פחותים, לפי שאין לה אוכלים מרובים, וגם אם נטמאת לא חזיא לאכילה:

חו - ן מדמי אותה סאה. שצריך ליתנה לכהן:

ואם למעשר ראשון - טהור שלא נטלה ממנו תרומת מעשר נפלה. יבקש מן הלוי שיחליפם לו בחולין, ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו:

ואם למעשר ששני והקדש טהורים נפלה - יפדו ויאכל דמי המעשר בירושלים, והדמוע ימכור לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה:

ואם טמאים היו - החולין והמעשר ראשון שנפלה בהן תרומה טהורה, דהשתא לא מצי למעבדינהו תרומת מעשר על מקום אחר. מפריש עליו תרומת מעשר וימכרנו לכהנים, ויאכלום הכהנים נקודים, פירוש ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט) :

או קליות - כי היכי דלא תתכשר התרומה הטהורה שיש בה לקבל טומאה דכל אוכל שלא בא עליו משקה מז' משקים אינו מוכשר לקבל טומאה:

או ילושו במי פירות - כגון מי תותים ורמונים דלא מכשרי:

או יחלקום לעיסות - שיתן פחות מכביצה בכל עיסה ועיסה, דאוכל שהוא פחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים , ואינו מטמא טומאת אוכלים. ואי קשיא מאי שנא מסאה תרומה טמאה שנפלה בחולין טהורים דאמרינן ירקבו משום דעושה הכל תרומה ונחשב כתרומה טמאה וטהורה שנתערבו, וא"כ תרומה טהורה וחולין טמאים נמי שנתערבו יחשבו כתרומה טהורה וטמאה שנתערבו ויהיו אסורים באכילה. וי"ל דלא דמי, דלעיל הנך חולין נעשו כתרומה ליאסר לזרים מכח תרומה טמאה, הלכך לכהנים נמי אסירי כדין תרומה טמאה, אבל הנך חולין דהכא אין נעשים תרומה אלא מכח תרומה טהורה, הלכך שריין לכהנים כתרומה טהורה:

(ב)

סאה תרומה ממאה שנפלה למאה חולין טהורים - והשתא התרומה עולה באחד ומאה ולא נעשה הכל מדומע, והחולין טהורים לא הוכשרו לקבל טומאה ולא טמאתן התרומה טמאה:

תרום ותשרף - כשם שאם היתה תרומה טהורה תעלה ותאכל, כך הטמאה תרום ותשרף. והאי תשרף דומיא דתרקב, שאסור ליהנות ממנה בשעה ששורפה, דאי שריית ליה ליהנות ממנה אתי למיכלה, דסבור שהיא מותרת ע"י ביטול:

תעלה ותאכל נקודים - ביובש, כוליה כדפרשינן. לעיל. והלכה כחכמים:

(ג)

תעלה ותאכל - בהא מודה רבי אליעזר דאף אותה סאה נאכלת, משום דלעיל תרומה טמאה נפלה, אע"פ שנתבטלה בחולין הטהורים, מכל מקום כשמגביהה שם תרומה עליה וחוזרת לשמה הראשון. אבל הכא דטהורה נפלה, אע"פ שהחולין היו טמאים, כשמגביהה חזרה לשם תרומה טהורה כמו שהיתה :

(ד)

בית שמאי אוסרים - דסברי תרומה טמאה שנתערבה בטהורה אינה עולה באחד ומאה, כדמפרש טעמא לקמן:

לאחר שהודו - בית שמאי לדברי בית הלל. משום דהקשו להם בית הלל לבית שמאי ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל כהן לא כל שכן, וחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל:

תרום ותשרף - והשאר מותר:

אבדה במעוטה - כיון דהכל תרומה ואין כאן גזל השבט אפילו לתרום אין צריך. והלכה כחכמים:

(ה)

כתרומה ודאי - רבי אליעזר לטעמיה דאמר שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה:

אינה מדמע אלא לפי חשבון - והסאה שהגביה אין בה אלא חלק אחד ממאה תרומה והשאר חולין:

(ו)

אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון - לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דימוע בעינן מאה מן החולין, ולא בעינן מאה סאין כנגד כל אותה סאה של דימוע, שאינה נחשבת כולה תרומה לאסור חולין שניים:

ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון - עסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה לזרים ואם נפל מאותה עסה לתוך עסה אחרת של חולין וחמצתה אינה אוסרת אלא לפי חשבון שאור של תרומה שמעורב בה, ולא מתסרה אחרונה אלא אם כן נפל מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיש בשאור של תרומה המעורב בה כדי לחמץ האחרונה בלא צירוף החולין המדומעין:

ואין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון - מקוה שיש בו עשרים ואחד סאים מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאים ופותקן למקוה דרך המשכה והן טהורין. ואף על גב דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה, השאובה כשרה כשהיא דרך המשכה והי' שם רוב שיעור המקוה שהם עשרים ואחד סאים מי גשמים. והיינו לפי חשבון, דאין השאובים פוסלין המקוה כשהן דרך המשכה אלא אם כן הם עשרים [סאים] מים שאובים, שאין שם רוב שיעור מקוה ממי גשמים. והלכה כחכמים. ז הגביהה. כדין תרומה שעולה באחד ומאה:

הרי זו מותרת - וצריך להרים:

עד שתרבה תרומה על החולין - דהיינו עד שיפלו שם חמשים ואחד של תרומה , אבל מחצה על מחצה שרי :

(ז)

' -אין פירוש למשנה זו

(ח)

עד שנפלה אחרת. סאה אחרת של תרומה:

הרי זו אסורה - דכמו שנפלו בבת אחת דמי:

ור' שמעון מתיר - כשלא נודע לו נפילה ראשונה עד שנפלה שניה מודה ר' שמעון דכמאן דנפלו בבת אחת דמי. כי פליג היכא דנודע לו בינתים ולא הספיק להרים עד שנפלה אחרת, רבי שמעון סבר כיון דעומד להרים כמורם דמי ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא (פסחים יג. בק עו:) כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וחכמים אומרים השתא מיהת לא הורמה. והלכה כחכמים:

(ט)

וטחנן - כולן בבת אחת:

ופחתו - לא אמרינן חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן מאה ואחד ואסור:

ואם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר - דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה. ואע"ג דמעיקרא נאסרו, חזרו והותרו בטחינה, ואפילו לכתחלה יכול לטחון כדי להתירן :

ואם מזיד אסור - קנסוהו רבנן לפי שבטל איסור לכתחלה, והוא הדין לכל איסורים שבתורה שבטלן במזיד שהן אסורים: