עיקר תוי"ט על תרומות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה תרומות ה: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) טמאה. דטמאה אסורה באכילה בעשה כדילפינן בפרק הערל דף פ"ג:

(ב) (על הברטנורא) כדלקמן מ"ד:

(ג) (על הברטנורא) והא דבמ"י פ"ח מפ' הר"ב גבי שמן דראוי להדליק כשנדמע ונטמא וגמ' ערוכה היא בסוף פרק קמא דפסחים הא מסקינן התם רמי ליה בכלי מאוס ולא חיישינן תו לידי תקלה והכא בדבר יבש כו' ולא ממאיס בכלי מאיס ואתי בהו לידי תקלה הלכך לית ליה תקנתא:

(ד) (על הברטנורא) דאי לאו הכי אינו ראוי לעשותו תרומת מעשר על טבלו כדתני בספרי שהביא הרב בפ"ק מ"ה לענין תרומה גדולה וה"ה לתרומת מעשר:

(ה) (על הברטנורא) מחוסר הבנה דהכא א"צ לפרש כך וגם אינו רשאי להחליף דהא הכא במעשר ראשון מחוייב לתתו ללוי. ועיין בתוי"מ:

(ו) (על הברטנורא)} והר"מ כתב נקודים הוא שיעשנ' ככרות קטנות. כ"א כחצי ביצה וכן איתא בגמרא:

(ז) (על הברטנורא) אינו מוכרח ממשנתינו רק דאינו מטמאה אלא שהוא סובר שהדין הוא כך:

(ב)

(ח) (על המשנה) ותשרף. ברפ"ב דערלה מפ' הר"ב טעמ' דמרים משום גזל השבט והכא דתשרף בלא שום הנאה אין כאן גזל השבט ולמה ירים כתבו התוספ' משום דלא פלוג רבנן:

(ט) (על הברטנורא) אבל לא גזרינן הכא שמא יהנה הימנה כדלעיל דהתם דמוע קיל לאינשי אבל הכא שהרימה חזר' לשמה הראשון ולא קיל להו (ובס' ב"ד תירץ דהכא שורפה כולה בפני עצמה. ועוד דכל עצמו שורפה מפני שאסורה בהנאה ואתי ליהנות בתמיה) והא דתשרף פירש הר"ב בסוף תמורה:

(י) (על המשנה) כדי כו'. לשון רש"י בבכורות (הציון ברש"י הוא על תעלה ותאכל וע"ע שם. ב"ד) ותאכל עם חוליה ומשום גזירה. ונ"ל גזירה משום תרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים דתנן לעיל. תוי"ט:

(ג)

(יא) (על הברטנורא) אפ"ה תאכל נקודים כמ"ש הר"מ שמה שאומר סאה שנפל' היא שעלתה אינו אומר אלא להחמיר וראיה מהגמ' שבת פ' היה נוטל:

(ד)

(יב) (על המשנה) אם העלו. כלומר דין הוא שיעלו החולין את התרומה הטהורה שכן החולין ' קלין והתירן היתר הרבה שהם לזרים אבל תרומה אין כ"כ התירן הרבה כ"א לכהנים לבדם ואוכלי חולין מרובים. פי':

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(יג) (על הברטנורא) כדתנן במ"ד פ"ב דערלה:

(יד) (על הברטנורא) לאו דוקא אלא כל שיש יותר משהו מכ' סגי (ופותקן ל' השלכה. כמו שקל קלא פתק ביה):

(טו) (על הברטנורא) והטעם דשמא כשהגביה הגביה החולין והתרומה כולה נשארת והרי שיש באותו כרי נ"א של תרומה ונ' של חולין. הראב"ד:

(טז) (על הברטנורא) דבדרבנן לא בעינן רבייה כדאמר ר"י בסוף הערל ור'ל דפליג ובעי רבייה אף מדרבנן היינו טעמא דעד חמשים אי אפשר שלא יהא עדיין רוב חולין דכל סאה שהגביה אי אפשר שלא יעלה עמו מן התרומה. הר'ש:

(ז)

.אין פירוש למשנה זו

(ח)

.אין פירוש למשנה זו

(ט)

(יז) (על הברטנורא) ולא היה כמבטל איסור לכתחלה שאין זה אלא שנתגלה עי"ז שטוחן שההיתר היה יותר ממה שהיינו סבורין:

(יח) (על המשנה) אם ידוע וכו'. וברישא לא תנן אם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור משום דאע"ג דפסולת של חולין מרובה והקמח ההולין נתמעט משיעור מצטרף פסולת החולין עם החולין לבטל התרומה ובסיפא אינו מצטרף לאסור. תוי"ט:

(יט) (על המשנה) מותר. כל מקום שאמר מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שהוציא התרומה מותר ובכ"מ שאומר אסור ענינו מדומע. הר"מ: