מלאכת שלמה על תרומות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על תרומות · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

סאה תרומה טמאה:    בספרי פ' קרח יליף מקל וחומר דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה דתניא מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מנין קל וחומר אם יעלה איסור מן האיסור להיתר ק"ו האיסור מן המותר להיתר פי' הרא"ש ז"ל איסור מן האיסור היינו תרומה שעלתה מן הטבל דשתיהן אסורים לזרים ואותה עלייה היא תחלת התרת הטבל ק"ו תרומה טמאה שאסורה לכהן שנפלה למאה תרומה טהורה שמותרת לכהן שעולה ומתרת המותר. ולאו ק"ו הוא דעלייתה מן הטבל הפרשת תרומה היא ועליית תרומה טמאה מטהורה בטול הוא ומן הדין אפי' הרמה לא צריך אלא כיון דכבר שמעי' דטהורה בטלה בקל ילפי' דטמאה נמי בטלה. ורבי קאמר ק"ו אם תעלה תרומה טהורה שהיא אסורה לזרים מן החולין המותרים לזרים ק"ו שתעלה תרומה טמאה שמותרת לכהן להסיק תחת תבשילו מן הטהורה שמותרת באכילה ובטלה הטמאה במיעוטה ונעשה הכל מותר ע"כ:

להקדש:    בהקדש בדק הבית מיירי מדתני סיפא יפדו דאי בהקדש מזבח אין לו פדיון דקדוש קדושת הגוף וטעמא דאפי' בפדיון לא מהני משום תרומה טמאה ואע"ג דמן התורה בטל ברוב כיון דאסמכוה אקרא דאת מקדשו ממנו אחמירו בה ובפ' הנודר מן הירק פריך הא למאה תעלה כלומר יעלו סאה אחת והשאר מותר והא דבר שיש לו מתירין הוא דאי בעי מתשל עלה וחזרה היתר ואמאי בטלה במאה וכי תימא דמיירי דאתאי לידי כהן ולית בה שאלה והא מדקתני ואם היתה טהורה אותה סאה ימכרו לכהן מכלל דלאו ביד כהן היא וליכא למימר דבישראל שירשה מבית אבי אמו כהן מיירי דאי הכי אותה סאה אמאי לא ימכור והא ירשה ומסיק דתרומה מאי מצוה לאיתשולי עלה איכא וכדבר שאין לו מתירין דמי ולהכי בטילה במאה הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ובירוש' פריך אנפלה להקדש ולא כן סברינן למימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשנה היא בערכין ס"פ שום היתומים כלומר וזו היא שעתו דמי עציו ולתקלה לא חיישי' דהקדש בדילי אינשי מיני' ומשני א"ר חנינא תפתר שחרב אותו מקום ולא מצא למכרו אפי' בדמי עצים ע"כ:

ואם טמאים היו אותן החולין וכו':    כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' יעלו ויאכלו ונ"ל דטעות הוא דהא לפחות ממאה נפלו וא"כ אינם עולין ותו דהאיך שייך לומר יעלו דקאי אחולין כי אין מעלין את החולין אלא את התרומה אלא ודאי לא גרסי' אלא אם טמאים היו אותן החולין יאכלו נקודים וכו' ע"כ:

נקודים:    פי' הרמב"ם ז"ל ככרות קטנות כל אחת פחות מכביצה. והר"ש שירילי"ו ז"ל כתב נקודים ויזקוטו"ש בלע"ז שעושין עגולין קטנים שאין בהם כביצה ומנקדין אותן נקודות נקודות וכן תרגם יונתן יבש היה נקודים הוה ככסנין ופירשו הגאונים ז"ל פת יבשה מאוד שכוססין אותו בבית המשתה וכן פי' ר"י ז"ל נקודים טראל"י בלע"ז. ילושו במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין ואין כאן אוכל וסתם לן כר' עקיבא דאמר במס' ט"י פ"ג לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ע"כ. ובמחילה מכבודו ואני נושק ידו דמשמע מתוך דבריו ז"ל דמי פירות דמתני' היינו אפי' שמן דבי' מיירי התם ר"ע וא"כ כיצד אמר במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין בשלמא אין מחברין משכחת לה אפי' בשמן כר' עקיבא. אלא שאין מכשירין. השמן לכ"ע מכשיר כדתנן סתמא בפ' בתרא דמכשירין ולא ירדתי לסוף דעתו הנמרצת בע"ד. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל סאה תרומה טמאה. נקט טמאה לאשמועי' רבותא דדיוקא דהא למאה אע"ג דטמאה היא תעלה ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דכי היאך הוא רשאי לעשר תרומת מעשר כיון שנדמע ונעשה תרומה גדולה. המשנה לא אמרה אם למעשר ראשון נפלה יעשנה תרומת מעשר כמו שאמר לעיל אלא אמרה יקרא שם וכו' ע"כ נראה דה"ק אם טהורה היתה אותה הסאה ונפלה לחולין ימכרו לכהנים בתורת תרומה ואח"כ אמר ואם למעשר ראשון נפלה והרי היא טבל ותרומה מעורבין שהרי מעשר ראשון אסור אפי' לכהנים בטבלו אלא הן מפרישין תרומה ומחזיקין אותה לעצמן א"כ גם כאן אסור לכהן לאכלו כך אפי' בתורת תרומה אלא יקרא שם לתרומת מעשר שבו תחלה ואח"כ הוא רשאי לאכלה בתורת תרומה וכן אם הוא מעשר או הקדש צריכין פדיון תחלה ואח"כ יאכלם בתורת תרומה עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואם טמאים היו החולין והמעשר ראשון וכו' כתב קשה דלפי דבריו הי' לו לומר ואם טמאים היו החולין או המעשר ראשון או המעשר שני והקדש יאכלו ניקודים וכו' ותו דלפי דבריו מעשר ראשון לא הוי דינו כמו שאמר לעיל יקרא שם ומעשר שני או הקדש בין טמא בין טהור צריך פדיון כנזכר למעלה וכל זה הי' ראוי להתפרש במשנה והיאך שייך לכוללם בדבור אחד כשאינם שוין ותו דהיאך שייך דקאי גם אמעשר ראשון הלא הוא צריך קריאת שם לתרומת מעשר ואותה התרומת מעשר היא עצמה כבר טמאה וא"כ מה תועלת יש במה שיאכלנה ניקודים כדי שלא תוכשר לקבל טומאה הלא טמאה היא ואסורה היא באכילה דבשלמא התרומה הטהורה שנפלה לתוכה מותרת ליאכל ניקודים כי ממה נפשך אין בה חשש איסור דאם יאכל התרומה הרי טהורה היא ואם יאכל החולין הטמאים שנעשו תרומה הרי חולין הם אבל טמאה אסורה. על כן נראה דלא קאי אלא אחולין לחוד וממעשר ראשון לא קמשתעי משום שאינו בכל ענין דמשנטלה ממנו תרומת מעשר ע"כ מצאתי וחסר פה כמו שורה אחת:

בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל ואם טמאים. צריך להגיה שם על מקום אחר אלא מפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר וימכרנו וכו'. ומה שהקשה היא קושיתו של הרא"ש ז"ל ותירוצו וכתב עליו ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל והנה האריך למענית ולא הספיק ונ"ל הטעם ברור דרישא דהתרומה הויא טמאה אם נאמר תאכל קליות לא אהנינן ולא מידי דהא אוכלין שקבלו טומאה בכל שהוא יש בהן טומאה ול"מ דבכזית איכא איסור עשה לטהור ולטמא בלא תעשה אלא אפי' כל שהוא נמי אסור דקיי"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה בכל האסורין שבעולם ואפי' ריש לקיש מודה דמדרבנן אסור כדאי' בפ' בתרא דיומא הלכך ירקבו אבל סיפא מהניא תקנתא לאכול תרומה בטהרה דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ונצטווינו לשמור את התרומה וליזהר בה שלא להפסידה דאכילה כתיבא בה כמו שביעית עכ"ל ז"ל. ובמה שכתב ר"ע ז"ל דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה דעת הרמב"ם ז"ל ברפ"ד דהלכות טומאת אוכלין דמקבלין טומאה בכל שהוא וכן משמע מפירושו ז"ל כאן במתני' ועיין בדעת רש"י ותוס' ז"ל בפ' המצניע (שבת דף צ"א) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ז) ששם כתבו שרש"י ז"ל חזר בו ממה שהי' רגיל לפרש בכל מקום דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה שהרי פי' בהדיא בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב) דלא מקבל האי בצק האי טומאה דלית בי' שיעורא ע"כ:

משנה ב[עריכה]

ר' אליעזר אומר תירום ותשרף:    ירוש' א"ר סימון ר"א כדעתיה כמה דר' אליעזר אמר תמן בפ' התערובת אברי בעלי מומין שנתערבו באברי תמימין ר"א אומר אם קרב ראשו של אחד מהם יקרבו כל הראשין שאני תולה שהפסול עלה בידו והקריבו ומש"ה מקל להקריב כל שאר הראשין שנים שנים כדמפ' בזבחים וכה"ג א"ר אליעזר לקמן בפרקין סאה של תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני רואה כאילו העלה סאה של תרומה. ומתני' דהכא מייתי לה בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ב) ובכל הספרים כתיב שם ר' אליעזר אומר תירום ותרקב והי' אומר ר"ת דנקט בגמ' דידן תרקב לפרושי תשרף דמתני' דהיינו שריפה כעין רקבון בלא הנאה דאי שרית לי' בהנאה אתי למיכלה דסבור שהיא מותרת ע"י בטול כדאמרי' רבנן תעלה ותאכל וא"ת כיון דתרקב ואסורא בהנאה אמאי תירום הא מפ' בירוש' דהא דערלה וכלאים בטלין במאתים ואין צריך להרים ותרומה בא' ומאה וצריך להרים היינו משום גזל השבט והכא דכי קא מרים לה מיתסרא אין כאן גזל וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) כתבו תוס' ז"ל ואומר ר"ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה ע"כ:

תעלה ותאכל:    בפ' הלוקח בהמה פי' רש"י ז"ל בכתיבת יד תעלה לשון בטול הוא ולא הרמה מדקתני בדר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בר"פ שני דמס' ערלה התרומה ותרומת מעשר וכו' עולין באחד ומאה וצריך להרים התם משום הפסד כהן ואי יהיב לי' דמי שפיר דמי ותדע דקתני סיפא הערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפ"ה קתני בהו לשון עלייה דתנן התם בפ' בתרא מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו באחד ומאתים עכ"ל ז"ל והדין עמו שפי' משום הפסד כהן כדאי' בירושלמי מפני גזל השבט ומיהו אע"ג דעיקר התקנה היתה משום הפסד כהן נראה דלא מיפטר בדמי דעד כאן לא פליגי ר"א ורבנן בפרקין במדומע אחר שהורם אלא דלר"א מדמע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל פשיטא דקדושת תרומה יש בה דאי לאו דקדשה מימנע ולא יהיב דמי. הלכך נראה לפרש תעלה עלייה ממש והאי דנקט תעלה משום שהיא בטלה בחולין מטומאה ותאכל גם היא כמו החולין ניקודים או קליות. אבל לר"א הסאה תירום ותשרף והחולין יאכלו נקודים כדמפרש בפרק הלוקח. שלא יהא במקום אחד כביצה. כלומר כביצה מן התרומה שהתרומה היא חלק אחד ממאה ואחד שלא יהא בעיסה מאה ואחד ביצים דאז הי' בה כביצה מתרומה טמאה ואין הטמאה יכולה ליבטל במאה של טהורים שהוכשרו שהרי היא מטמאה את הכל ומיהו אין חשש איסור בזה כיון שנתבטלה תרומה ומותרת לזרים גם טומאה אין בה אלא טעמא כדקאמר עולא בפ' הלוקח שמא יבטל קב חולין טמאה בקב ועוד מדמוע זה ואינו בטל בו כי אותו ועוד מן הטמא הוא. וא"ת חולין טמאין שנתערבו ברוב חולין טהורין ניחוש נמי להכי וי"ל כשנתבטלו מיעוט חולין טמאים ברוב חולין טהורין ליכא למיחש שמא יבטל קב חולין טמאין בקב ועוד מתערובת זה כי ידוע דשם טומאה לא פקע מחולין טמאין המעורבין בטהורין אלא דבטלי ברוב וכשיערב בקב ועוד קב טמאים מצא את מינו וטומאה ננערת אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע ממנה לגמרי מאחר דשרינן לאכול לזרים הכל לרבנן ולר' אליעזר המאה סאין אע"פ שהתרומה מעורבת בהן עכ"ל הר"ש והרא"ש ז"ל. ותוס' פרק הלוקח בהמה בבכורות האריכו יותר מדאי בכתיבת יד שלא נמצא בדפוס אפי' מחצית לשונם. וכתבו בסוף לשונם דבכתיבת יד כי גם בבבא שאחרי כן דתנן [לקמן סי' ד'] לאחר שהודו ר' אליעזר אומר תירום ותשרף בתוספתא קתני תירום ותרקב ואפשר דאיכא דתני הכי ואיכא דתני הכי וכההיא דבפרק מצות חליצה גבי קטנה שחלצה דבספרים שלנו גרסי' חליצתה פסולה ובירוש' גרסי' כשרה ובפ' מקום שנהגו בראשו בההיא דכל הספיחין אסורין אין הגירסא כן בירוש' ובמשניות פ"ט דשביעית ע"כ. וכן כתב ג"כ הר"ש ז"ל. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ואע"ג דקתני תעלה תאכל ותילוש ותתחלק בלשון נקבה לאו משום דאסאה לחודה קאי אלא דגם החולין יאכלו קליות או נקודים דתניא בפרק הלוקח בהמה דלר' אליעזר נמי אע"ג דהסאה תירום ותשרף מ"מ החולין יאכלו נקודים או קליות או ילושו במי פירות או יתחלקו ובלבד שלא יהי' במקום אחד כביצה וא"כ כ"ש לרבנן דהחולין נמי יאכלו הכי וכן פי' רש"י ז"ל שם בפ' הלוקח בהמה אלא משום דתני ר' אליעזר דינא דילי' גבי סאה תנו רבנן נמי דינא גבי סאה. ובירושלמי מפ' טעמא אחרינא אמאי חולין ותרומה אוכלין אותן נקודים עכ"ל ז"ל:

או תתחלק לעיסות:    פי' כי אבדה במיעוטה ונטהרה ואפילו הכי אינו רשאי להכשירה כיון שהיתה טמאה כבר. ה"ר יהוסף ז"ל:

משנה ג[עריכה]

תעלה ותאכל נקודים:    בירושלמי מפרש אי החולין שאוכלין הזרים אי בעי למכלינהו נקודים אי לא. הר"ש שירילי"ו ז"ל:

משנה ד[עריכה]

אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה:    שכן קולתן גדולה והיתרן חזקה דמותרים לזרים ומצו מפקיעין איסור תרומה טהורה אבל תרומה דלא שריא אלא לכהנים אין שריותה כל כך חזק כדי לבטל דהא כהנים נמי אכלי נבלה דהיינו מליקה ואין כאן טעם להפקיע ובירוש' מוכח לה מטעם אחר ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל:

תעלה תרומה החמורה:    כ' ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים לא גרסי' תרומה ע"כ:

לאחר שהודו:    ב"ש לב"ה. ולא מצינו בשום מקום שחזרו ב"ש לדברי ב"ה אלא כאן ומשתי הוכחות מפרש לה בירוש' כאן ובפ' הישן דב"ש הן שהודו לב"ה חדא מדתנן בפ' שני דמס' טבול יום המערה מכלי אל כלי ונגע טבול יום בקלוח אם יש בו יעלה באחד ומאה ואי ס"ד דב"ה הודו לב"ש שלא תעלה מאן תנא התם דתעלה לא ב"ש ולא ב"ה ואי תימא למדחי דההיא ב"ה שנו אותה קודם שהודו לב"ש ממתני' גופה איכא הוכחה דקתני סיפא ר"א אומר תירום ותשרף ור' אליעזר קיי"ל דשמותי הוא [כלומר מתלמידי ב"ש] ש"מ דב"ש הוא שהודו ומתניתא נמי אמרה כן אחר שהודו אלו לאלו תעלה. וכן פירשו תוס' ז"ל מלת שמותי בשבת ר"פ ר"א דמילה ובפ"ק דנדה דף ז' בשם ר"ת ורשב"ם ז"ל ושכן הוא באלפא ביתא דר' מכיר. אבל קשיא לי עלה דבירוש' פרק שני דערלה גמרא דאתרוג שוה פריך ור"ג ור"א לא מן דבית הלל אינון אבל יש לומר דיש לתרץ במה שכתבתי בספ"ט דמס' שביעית בשם הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל ע"ש:

משנה ה[עריכה]

ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי:    בריש פ' נוטל מפרש דקסבר ר"א תרומה בעינה מחתא ואינה מעורבת ואם נפלה למקום אחר שאין שם מאה חולין מדמעתן. והיינו דקאמר לעיל סי' ב' שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה וכמו שאכתוב בסמוך:

משנה ו[עריכה]

ר"א אומר מדמעת:    ה"ר יהוסף ז"ל הגיה מדמע בלא תי"ו. ובפ"ק דתמורה קתני ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ע"כ ואפשר דהתם לפרושי טעמא דר' אליעזר הוסיפו שאני אומר וכו' ול"ג לה תוך המשנה הכא אלא כלומר ר"א אזיל לטעמי' דאמר נמי בריש פרקין שאני אומר וכו'. וכתבו שם תוס' ז"ל וה"ה דמילתא דר"א הויא אפי' אם יש בשניה מאה כדי לבטל מה שנפל בה כיון דלא עלתה אחת מהן קודם שנפל בשניה וצריך להעלותה מפני גזל השבט ע"כ. ובירוש' פליגי בה איכא מ"ד דוקא שנפל לחמש מקומות כל המדומע כגון שנפלה סאה תרומה לד' סאין של חולין דנדמעו ונפלו החמש סאין לתוך חמש מקומות כיון דאיכא למימר חד מן הסאין שנפלה לחד דוכתא הויא תרומה וכיון דלא ידעי מאי ניהו כל מקום ומקום בעי מאה של היתר כנגד הסאה שנפלה ורבנן פליגי דאין מדמע אלא לפי חשבון הלכך אין כאן תרומה אלא חמישית סאה וכנגד חמישית סאה הוא דבעי' מאה ואיכא מ"ד דאפי' כי נפלו כולן למקום אחד בעי ר"א מאה סאה כנגד כל סאה דהיינו ת"ק סאין של חולין ע"כ והוא לשון הר"ש שירילי"ו ז"ל. וז"ל הר"ש והרא"ש ז"ל לפי חשבון שיש תרומה בסאה זו של דמוע בעי' מאה שיעורין לבטלה בין מן החולין שנפלה בהן בין מן החולין המעורבין באותה סאה כגון אם נפל מתחלה סאה של תרומה לתוך כ"ג סאין של חולין ונדמעו נמצא כל סאה וסאה שיש שם הוי אחד מעשרים וארבע שבה תרומה והיינו לוג וכשחזר ונפל מאותו דמוע סאה לתוך חולין אחרים אם יש שם ע"ז לוגין מצטרפין עם כ"ג לוגין שבסאה זו ומבטלין לוג של תרומה שבה ובבא [הגה"ה פי' דהאי בבא לר' אליעזר לא אצטריך דמכ"ש דמתניתין דלעיל שמעת לה:] זו לרבנן אצטריכא ליה עכ"ל ז"ל והוא ג"כ לשון רש"י ז"ל שם בתמורה: אין המדומע וכו'. כתוב בספרי הפוסקים ז"ל דל"פ רבנן עליה דר"א אלא בדמוע שהוא מדרבנן וחמוץ שאין איסורו מטעם תערובת אלא מטעם גרם החמוץ והיא סברת ר"א ממיץ דאפילו חולין ותרומה שאין איסור אלא באחד מהן אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה וכ"ש בבשר בחלב. (פשוט הוא שבפי' ר"ע ז"ל דבור המתחיל ואין המחומץ וכו' עד ולא מיתסרא ([לפניו הי' כתוב בר"ב ולא מיסתרא כמו שהוא בד"ו] כצ"ל). ועיין במ"ש שם פ"ק דתמורה סי' ד' בשם התוספת והגליון:

ואין המים שאובין פוסלין וכו':    דע כי לפי הפי' שפי' ר"ע ז"ל כאן מתני' ראב"י היא ולפי הפי' האחר שפי' ר"ע ז"ל בפ"ק דתמורה אתיא מתניתין אליבא דיוסי בן חוני:

עוד בפי' ר"ע ז"ל. בזה הלשון עצמו צריך להגיה כשהיא דרך המשכה והיה שם רוב שיעור וכו'. עוד שם אא"כ הם עשרים לוגין מים צריך להגיה עשרים סאין מים. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שהעתיק ר"ע ז"ל מגומגם הרבה ויותר היה נראה לפרש כגון שהיו מי גשמים מזלפין מעט בצנור ויורדין למקוה ושפך לתוכן מים שאובין פחות משלשה לוגין וירדו גם הם למקוה עם המי גשמים לא נאמר כבר נעשו גם המי גשמים שאובין כיון שנתערבו בצנור ויפסלו את המקוה אלא אינם פוסלין אלא לפי חשבון אך צ"ע על לשון הגמרא של מסכתא תמורה עכ"ל ז"ל:

משנה ז[עריכה]

ה"ז מותרת:    גרסינן וכן לקמן גרסינן ה"ז אסורה וכן הוא בכל הספרים. ה"ר יהוזף ז"ל:

עד שתרבה תרומה על דחולין:    ובירוש' תניא רבתה התרומה נעשה כמרבה מזיד ופריך והא תנינן בפ"ז דמס' מקואות מקוה שיש בו מ' סאה דהוא כשר ונתן סאה מתמד או ממי פירות ונתבטלה דאין מקוה שלם נפסל אלא בשנוי מראה ואח"כ חזר ונטל סאה מן המקוה והשליכה לחוץ ונשארו מ' סאה מכוונות ואח"כ נתן סאה של מי פירות והדר נטל סאה וכן עד רובו עד שנתן כ"א סאה וכ"א נטל ואשמועי' דכי חזר ונטל איכא למימר הא חסר לי' מקוה שהסאה שנתן אינה משלימתו שאינה ראוי' למקוה אפ"ה כשר דמכי יהבה לגביה בטיל לי' והוו להו מ"א כולן ראויין וכי שקל סאה פשו להו מ' ודוקא כי נתן סאה תחלה דכי נתן ה"ל מקוה שלם אבל אפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר לי' וכי נתן משקין ה"ל מקוה חסר דמשקים הללו אין משלימין כדתנן התם ואתמר בשם ר' יוחנן דעד רובו של מקוה דהיינו עד כ"א סאה יכול ליתן כדאמרי' ומשמע דאפילו ברוב כשר מדלא קאמר אבל רובו פסול והכא תנינן דאילו רבתה התרומה כגון דנפלו עד חמשים ואחד סאה אסור ומשני תמן הוה בו רוב ואת מרבה עליו והוא כשר. דמעיקרא כי נתן המשקין הי' המקוה שלם וכשנתן המשקין בטל ברוב וחזרו מים וכי הדר ונטל מים הוא דנטל ונשארו מ' סאה מים וכי הדר נתן סאה משקין לתוך המים נתן וכן לעולם ברם הכא לא נתבטלה סאה הראשונה משום דממשה שם נשאר דדבר יבש הוא וכי הדר נפיל אידך חזרה ונעורה וכל סאה וסאה צריכה מאה הלכך כי רבתה התרומה אסירא ע"כ ויש עוד תירוץ אחר שם:

משנה ח[עריכה]

שנפלה למאה:    ונתבטלה אלא שראוי להעלותה מפני גזל השבט: עד שנפלה אחרת. ונמצאו שתיהן לתוך מאה של חולין: ה"ז אסור. כדמפרש טעמא בירוש' דחוסר הרמתה מקדשתה כלומר מפני חיוב הרמתה שצריך להרימה ולא הרימה ונפלה שניה עליו קדשה דנמצאו שתי סאין לתוך מאה: ור"ש מתיר. מפרש טעמא בירוש' ר"ש סבר דחוסר ידיעתה מקדשתה כלומר אם לא נודע לו בין ראשונה לשניה נאסרה שאחר נפילת השניה נודע לו מן הראשונה דכבת אחת דמי ואסור אבל כיון דנודע לו בין ראשונה לשניה כיון דסופו להרים כמורם דמי ומתני' דייקא דנודע לו בנתיים דתנן ולא הספיק לו להגביהה משמע מצד שהזמן היה לו דחוק לא הספיק להגביהה אבל כבר ידע ורוצה להגביהה אבל בגמ' דילן פ' נוטל מפ' טעמא דר"ש דס"ל דקמייתא למאה נפלה ואחרונה נפלה למאה ואחת ורבנן סברי דכבת אחת דמי והאי לחמשין נפלה והאי לחמשין נפלה ולפי דרך זה ר"ש סתם קאמר ל"ש נודע לו בנתים ל"ש לא נודע לו שרי דסוף סוף אחרונה למאה ואחד נפלה וא"כ הא דתניא בתוספתא א"ר אלעזר בר"ש בד"א בזמן שלא ידע ואח"כ נפלה אבל אם ידע ואח"כ נפלה מותרת שכבר עלתה על כרחך ר' אלעזר מכריע בין ר"ש ורבנן הוא וקיי"ל כל ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע וזה דעתו של הרמב"ם ז"ל בפי"ג שכתב סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת אם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו אלא מפריש סאתים והשאר מותר הואיל והי' לה לעלות הרי הוא כאילו עלתה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השניה ה"ז מדומע וכאילו נפלו שתיהן כאחת ע"כ אלא דקשיא דאשכחן במרובה דס"ל לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ ר"א בר"ש מפרש הוא לר"ש אביו והירוש' צריך נמי לפרשו על זה הדרך דחוסר ידיעתה ביו זו לזו הוא דאוסרתה ואיהו שרי משום שנודע לו בנתים דכיון דעומדת לתרום כמורם דמי וזהו דעתו של הראב"ד ז"ל ולכך השיג עליו ואמר א"א מה רב גובריה דעביד כיחידאה דר"ש הוא דמפליג הכי אבל ת"ק לא מפליג הכי אלא בין ידע בין לא ידע אסור ואשכחן בהדיא בההיא פירקא סאה תרומה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת לפחות מכאן ה"ז אסורה הרי לצ"ט ומאה נפלו וידע בה ואסור וכ"ש למאה. בפ"ז דתוספתא תרומות עכ"ד ז"ל. וכבר בררתי דברי רבינו משה ז"ל וראוי להחמיר כדברי הראב"ד ז"ל. והלכתא כת"ק. ואיכא למידק דהכא משמע דהאיסור חוזר וניעור דאפי' בנודע לו בנתיים אסרי ואילו במס' ערלה תנן הערלה מעלה את הכלאים וכו' ותנן הערלה מעלה את התרומה והתרומה מעלה את הערלה משמע דהתרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהן לאחר מכאן והכא משמע דחוזר וניעור תירץ הראב"ד ז"ל דההיא בתרומה לגבי ערלה ולכהן שאינו צריך להרים אבל הך דהכא בתרומה לגבי חולין דישראל שצריך להרים עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתוב בספר אגודה יש רוצין להוכיח מכאן דאם נתחבה כף של בשר בתוך קדרה של חלב ב' או ג' פעמים ויש ס' מכף אחת ואין בו ס' משנים או משלשה אם נודע בין כל אחד ואחד יש להתירה ואם לא נודע אסור כי הכא ויש לחלק דהתם יש שתי סאים של איסור והכא אין כאן אלא כף אח' של איסור ממה נפשך והיכא שיש שתי כפות או שלש דמי למתני' דהכא ע"כ:

משנה ט[עריכה]

וטחנן ופחתו:    אין תולין הפחת בחולין לבדן כדי לאסרן אלא כשם שפחתו החולין כך פיחתה התרומה ומותר וכן בסיפא אין תולין היתרון בחולין שבהן להתיר ומרישא שמעי' כיון דאין תולין הפחת בחולין לאסור כ"ש דאין תולין בהן היתרון להתיר אלא משום סיפא נקטי' דסמכי' ע"י חשיבות של חולין להתיר הרא"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ופחתו. פי' כגון שהיו החטים רעים שאכלו התולעים את תוכן ואין בהן קמח ע"כ. עוד כתב ז"ל כך פחתה התרומה מותר ברוב הספרים גרסי' מותר וכן לקמן גרסי' אסור ולא גרסי' וי"ו בשניהם ובס"א גרסי' ומותר ולקמן גרסי' ואסור ע"כ. וז"ל ה"ר שמשון ז"ל וטחנן כולו בבת אחת ופחתו לא אמרי' חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן ק"א ואסור שאפי' הי' כך תו לא מיתסרי תדע מדלא קתני בהא רישא אם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור וק"ק למה לי' למימר פיחתה התרומה ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל פרק גיד הנשה דף תשי"ב והרמב"ם ז"ל כתב והעיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ע"כ. וכך הוא ברייתא בירוש'. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וז"ל וטחנן ופחתו. שהוציא הטחון מהם הצרורות וחטים מרוקבות ופחתו. כך פחתה התרומה דכיון דנתבטלה נתבטלה ומש"ה לא תנא הכא ואם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור דצרורות פסולת שבחולין מצטרף למלאת המדה ולבטל התרומה הלכך כיון דנתבטלה שוב אינה נאסרת. הותירה התרומה ואין תולין היתרון בחולין לבדן להתיר ומשום סיפא נקטיה דסמכינן על חטים יפות של חולין להתיר דשל חולין הותירו ולא של תרומה ויש כאן א' ומאה ואע"ג דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו ע"כ וגרסי' בירוש' ולא סוף דבר שפיחתה התרומה אלא אפי' פחתו החולין ותרומה בעינה טוחן ומתיר וזה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל על ירוש' זה. לא סוף דבר שפיחתה התרומה שיכול לתלות שפיחתה דשרי אלא אפי' אינו יכול לתלות אלא דודאי פחתו החולין והתרומה בעינה וכגון שהתרומה קודם שנפלה מדדוה הרבה פעמים ועמדה על מדתה והחולין היו מדותיו טפופות ולא היו כבושות וכשחזרו ומדדום אחר שנפלה עמדו על מאה סאין שהדין נותן שהחולין פחתו או כגון שהיתה התרומה מנוקה מצרורות ונפלה לתוך החולין ואח"כ נטלו צרורות מן החולין ובררוהו דהשתא ודאי חולין הן דפחתו והתרומה בעינה היא טוחן ומתיר ואולי אחר טחינה ימצאו מאה ואחת ע"כ ומשמע דהרא"ש ז"ל בדבריו לא פליג אה"ר שמשון ז"ל. עוד מפרש בירוש' דאפי' לכתחלה נמי טוחן אם יודע שהחטים יפות כדי להתיר ואין כאן משום מרבה במזיד דמצינן למימר דכבושין הוו מעיקרא והשתא רווחו להו. עוד בירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולאו מתני' היא בשוגג מותר במזיד אסור מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' שאר כל הדברים א"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור פי' שלא יחמיר אדם על עצמו מלצרף טנופת של חולין עם החולין כדי להעלות את התרומה דכיון שחכמים הקלו לא יזוז מדבריהם ע"כ. ואית' בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תש"ל ובירוש' דחגיגה סוף פ"א:

ואם מזיד אסור:    הא דאמרי' בריש ביצה ובכל דוכתא בתלמוד ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכא דייקינן לה. וכתבו תוס' ז"ל בפ' כל שעה (פסחים דף ל') דאפי' איסורא דרבנן אין מבטלין אם יש לו לאיסור שורש מן התורה אבל דבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה מבטלין והיינו דאמרי' בעלמא עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן לכתחלה ע"כ ועי' ג"כ ברב אלפס בפ"ק דביצה דף ר"ף ובפי' הר"ן ז"ל דבדרבנן מבטלין איסור לכתחילה ולא כל דרבנן אלא הנהו דקאמר התם מפני שיש להם טעם להתיר עי"ש. ובפ' גיד הנש' דף תשי"ג ע"א כתב הר"ן ז"ל בשם תוס' ז"ל דמדאורייתא מבטלין איסור לכתחילה וחדושיה דזרוע בשלה דקאמר בגמרא היינו שמצוה לבטלו אבל הראב"ד ז"ל כתב בספר איסור משהו שלו דמדקרי לי' תלמודא לזרוע בשלה חדוש ש"מ דמאי דאמרי' אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא ע"כ. ומיהו אע"ג דביטול איסור לכתחילה מדאורייתא הוא לדברי הרב ז"ל מ"מ אם עבר ובטלו מדאורייתא בטיל ואפי' במזיד ומדרבנן במזיד לא בטיל ובשוגג פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי בגיטין בפרק הנזקין וקיימא לן כר' יוסי דאמר בשוגג בטל. ומזיד נמי כתב הרמב"ם ז"ל דדוקא למי שבטל אותו במזיד אסור אבל לאחרים מותר וכן דעת הראב"ד ז"ל עכ"ל ז"ל בקיצור. ובפרק אין מעמידין דף שס"א ע"ב העלה ז"ל דלא אמרו אין מבטלין איסור לכתחילה אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי ע"כ: