משנה שבת יט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יט · משנה ב | >>
עושין כל צרכי מילה ד בשבת, מוהלין, ופורעין, ומוצצין, ונותנין עליה אספלנית וכמון.
אם לא שחק מערב שבת, לועס בשיניו ונותן.
אם לא טרף יין ושמן מערב שבת, ינתן זה בעצמו וזה בעצמו.
ואין עושין לה חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט.
אם לא התקין מערב שבת, כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת.
- עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת:
- מוֹהֲלִין, וּפוֹרְעִין, וּמוֹצְצִין, וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית,
- וְכָמוּן... אִם לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת: לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו - וְנוֹתֵן.
- אִם לֹא טָרַף יַיִן וְשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת: יִנָּתֵן זֶה בְּעַצְמוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ.
- וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל כּוֹרֵך עָלֶיהָ סְמַרְטוּט.
- אִם לֹא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת: כּוֹרֵך עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא. וַאֲפִלּוּ מֵחָצֵר אֲחֶרֶת!
עושין - כל צורכי מילה,
- מולין,
- ופורעין,
- ומוצצין,
- ונותנין עליה - אספלונית, וכמון.
- אם לא שחק - מערב שבת,
- לועס בשיניו, ונותן.
- אם לא טרף - יין, ושמן,
- נותן - זה לעצמו, וזה לעצמו.
- אם לא שחק - מערב שבת,
- אין עושין לה חלוק - כתחילה,
- אבל - כורך עליה סמרטוט.
- ואם לא התקין - מערב שבת,
- כורך - על אצבעו,
- ומביא - אפילו מחצר אחרת.
פורעין - הוא כאילו אמר קורעין הקרום שעל הערלה.
אספלנית - הוא כמו משיחה עבה, ונקראת בערבי "מרהם".
כמון - ידוע.
לועס - ידוע, והוא שאוכל אדם וכותש בשניו ואינו בולע.
סמרטוט - בגד בלוי.
וחלוק - הוא שיקוב חתיכה של בגד כדי שתכנס המילה באותו הנקב, ויכרוך שאר הבגד על האבר.
ואחר כן אמר שיביא מבית לבית אפילו הם מבלי ערוב, וכמו כן יביא מחצר אחרת, והוא עניין אמרם אפילו מחצר אחרת:
מוהלין - חותך את הערלה:
ופורעין - העור המכסה ראש הגיד:
ומוצצים - את הדם, ואע"פ שהוא עושה חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא ע"י מציצה:
אספלנית - תחבושת:
לועס בשיניו - דכל מה דאפשר לשנות משנה:
אם לא טרף יין ושמן - רגילים היו שהיו טורפים בקערה יין ושמן ומערבין אותן יחד לרפואה על המילה כדרך שטורפים ביצים בקערה:
חלוק - חתיכה של בגד נקובה, ומכניסין המילה באותו הנקב כדי שלא יחזור העור ויכסה את הגיד:
לא התקין - לא הזמין:
כורד על אצבעו - דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול:
אפילו מחצר אחרת - לא מיבעיא מבית לבית באותו חצר אע"פ שלא ערבו, אלא אפילו לחצר אחרת שאינה מעורבת עמהם:
עושין כל צרכי מילה בשבת. גמ' מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי. לאתויי הא דת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין וכו'. בס"ט. וכתבו בתוספות דאע"ג דבשילהי פרק דלעיל נמי קתני. התם תני ליה אגב גררא דמילי דתינוק אבל הכא עיקר:
ופורעין עיין בפי' סוף פרקן:
(ד) (על המשנה) עושין כל צרכי. לאתויי הא דת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין כו'. גמרא. ואע"ג דבס"פ דלעיל קתני לה, הכא עיקר והתם אגב. תוספ':
עושין כל צרכי מילה בשבת: ובגמ' מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר המל כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין את המילה פי' רש"י ז"ל והיינו דקתני כל צרכי מילה אפי' ציצין שאין מעכבין חוזר עליהן כל זמן שלא פירש. ובמסקנא מוקי לה בגמ' דלא כר' יוסי דאמר בפ' שתי הלחם אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד פי' דחדא מילתא היא ה"נ פירש חוזר אע"פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא:
ומוצצין: את הדם ואע"פ שהוא עושה חבורה אפ"ה שרי ומשום סכנה דדומיא דאספלנית וכמון קתני מה אספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא אף הכא כי לא עביד סכנה הוא ולא אמרי' דם מפקד פקיד והרי היא כאילו נתון בכלי ובמציצה לא עביד חבורה אלא ודאי עביד חבורה במציצה ואפ"ה שרי משום סכנה הכי איתא בגמ':
וכמון: י"ס דגרסי וּכְמַן. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בכל מקום שהוא נזכר במשנה:
אם לא טרף יין ושמן זה נותן בעצמו וזה בעצמו: אבל ביו"ט אפילו לטרוף ולבלבל ולערב יפה יפה מותר ומתני' דקתני נותן זה בעצמו וזה בעצמו לטרוף בלבד הוא דקאמר ולאו דוקא קתני נותן זה בעצמו ובהכי אתיא מתני' כר"מ דקאמר בברייתא בגמ' דטורפין יין ושמן לחולה בשבת משום דלא בעי לחולה עירוב ובלבול יפה יפה אבל למילה דבעי עירוב ובלבול יפה יפה אין מערב יפה יפה אלא נותן זה בעצמו וזה בעצמו כלומר בטירוף כל דהו וכדכתיבנא וממאי דכתיבנא משמע דטירוף לשון עירוב כל דהו אבל בגמ' פ' ר"א דתולין דף ק"מ מוכח התם דטרוף הוי בכח יותר מעירוב. ובטור י"ד סי' רס"ו. וכתב הר"ן ז"ל דהיכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם ואשתפוך הנך דלאחר מילה בכה"ג איכא למידק אי אמרי' תדחה מילה כיון שאם נמול נצטרך אח"כ לחלל את השבת במכשירין או דילמא השתא מיהת כדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא דדחי את השבת והרמב"ן ז"ל כתב דשרי למימהליה שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פק"נ הוא דדחי לה ולא מכשירי מילה ומתני' דייקא לה הכי דקתני לא שחק כמון מע"ש לועס בשניו ונותן ואם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ולא קתני בשאין לו כמון בביתו או שאי אפשר ללעוס בשניו תדחה דמדקתני תקנתא ולא קתני דחייה ש"מ כדאמרן ועוד דכורך על אצבעו ומביא [הגה"ה בלשון הר"ן ז"ל כתוב דרך רה"ר ובית יוסף בסי' של"א יישבו:] ואפילו מחצר אחרת כשלא נשתתפו איסורא דרבנן מיהא איכא. ואם איתא דמכשירין דלאחר מילה כמקמי מילה תדחה מילה שהרי העמידו דבריהם במקום כרת אלא ש"מ שאין צרכי סכנה של אחר המילה דוחין את המילה בתחלה אלא שמל ואח"כ מחלל לצורך הסכנה עכ"ל ז"ל. ואין כן דעת הרז"ה ז"ל שהוא ז"ל אמר דכל היכא דאשתפוך חמימי דבתר מילה תדחה מילה וכן דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיה מדתנן בפ"ק דביצה בה"א לא ישחוט אא"כ היה לו דקר נעוץ מבעו"י וב"ש מתירין ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח"כ פקוח נפש הוא שדוחה הכא נמי נשחוט מפני שמחת יו"ט ואחר מכאן נימא שמצות כסוי היא שדוחה אלא ש"מ כל שאנו יודעין בתחלת הדבר שיבוא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא נבוא בסוף לידי כך ומה שהתירו לו לכרוך על אצבעו ולהביאו ולא דחו את המילה בכך כשם שדחו אותה מפני הבאת איזמל ואפי' דרך גגות וקרפיפות היכא ששבת בתוך הבית איכא למימר דאי אתיידע מילתא מקמי מילה אה"נ ומתני' בדלא ידעי עד לאחר מילה ואפ"ה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן אלו דברי הרב ז"ל ואפשר הן אבל זו של דקר נעוץ אינה ראיה לפי דעתי שאין שחיטה ביו"ט מצוה קבועה כמילה בשבת עכ"ל הר"ן ז"ל:
ואפי מחצר אחרת: אית דל"ג ואפילו בוי"ו ומ"מ דרך רה"ר לא אע"פ שמביאו בדרך מלבוש:
יכין
עושין כל צרכי מילה בשבת: לאתויי דכל שעה שעוסק במילה מותר לחלל אפילו על ציצין שאין מעכבין המילה:
מוהלין: ר"ל חותכין הערלה:
ופורעין: לשון כי פרוע הוא. והוא לשון גלוי. שמגלה העטרה ע"י שקורע העור הדק שתחת הערלה:
ומוצצין: יונק הדם מהחבורה. אף שעי"ז ניתק הדם ממקומו ונעשה חבורה עי"ז. עכ"פ כשלא ימצוץ אפשר שיסתכן. שע"י החבורה. הדם שבבשר הגיד מתחמם ונקפה. ואפשר שיצבה הגיד עי"ז:
ונותנין עליה איספלנית: (פפלאסטער):
וכמון: קימעל שחוק:
אם לא שחק מערב שבת: את הכמון:
לועס בשיניו: מדאפשר בהכי:
אם לא טרף יין ושמן מערב שבת: שרגילין היו לערב יחד יין ושמן ולטפטף ממנו על המילה לרפואה וגם זה אסור משום שחיקת סממנין:
ינתן זהב עצמו וזה בעצמו: קמ"ל אף דטירוף יין ושמן יחד אינו אסור רק מדרבנן. דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדירה. כטירוף ביצים (שבת דק"ט א'). אפ"ה צריך לשנות בשבת (כך נ"ל):
ואין עושין לה חלוק: שרגילין היו לעשות מטלית נקוב. ומכניסין בהנקב העטרה של הגיד. כדי שלא יחזור העור ויכסהו:
לכתחלה: כשלא חתכו ונקבו להמטלית מע"ש:
אבל כורך עליה סמרטוט: (לעפפכען):
אם לא התקין מערב שבת: שלא הכינו והביאו מע"ש:
כורך על אצבעו: דרך מלבוש כדי לשנות. ודוקא לצורך מילה שרי כה"ג. אבל בל"ז אסור. ודלא כאותן שכורכים טוך סביב היד ויוצאין בו לכרמלית שאינו מעורב. דזה אינו דרך מלבוש. ורק סביב הצואר או לחגור בו שרי לצאת כך לכרמלית (ש"א ל') אבל סביב היד לא עדיף (מהאנדשוהע) שנכון להחמיר מלצאת בהן לכרמלית (ש"א רמג"א נ'):
ומביא ואפילו מחצר אחרת: לא מבעיא מבית לבית באותו חצר דמביא. אלא אפילו מחצר אחרת שלא ערבו עם זו שרי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת