משנה שבת יב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יב · משנה א | >>
הבונהא, כמה יבנה ויהא חייב?
(הבונה) כל שהואב, והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד.
הקודח כל שהוא, חייב.
זה הכללה, כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבתז, חייב.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה, חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה.
משנה מנוקדת
הַבּוֹנֶה כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּב?
- הַבּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא, וְהַמְּסַתֵּת וְהַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ וּבְמַעֲצָד,
- הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא,
- חַיָּב.
- זֶה הַכְּלָל:
- כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת בְּשַׁבָּת, חַיָּב.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- אַף הַמַּכֶּה בַּקֻּרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה, חַיָּב,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן מְלָאכָה:
נוסח הרמב"ם
הבונה,
- כמה יבנה - ויהא חייב?
- הבונה כל שהוא.
- כמה יבנה - ויהא חייב?
- המסתת,
- והמכה בפטיש,
- ובמעצד,
- והקודח - כל שהוא,
- חייב.
- והמכה בפטיש,
- זה הכלל -
- כל העושה מלאכה,
- ומלאכתו - מתקיימת בשבת,
- חייב.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- אף המכה בקורנס על הסדן - בשעת מלאכה
- חייב,
- מפני שהוא - כמתקן מלאכה.
- כל העושה מלאכה,
פירוש הרמב"ם
מסתת - הוא החרש המיישר המלאכה והמחליק אותה בכלי הידוע אצלנו, וזאת המלאכה היא תולדת המכה בפטיש.
ומעצד - כלי אומנות ידוע, "חרש ברזל מעצד"(ישעיה מד, יב).
וקודח - הנוקב, והיא תולדת המכה בפטיש.
ורבן שמעון בן גמליאל סובר, כי המכה בקורנס על הסדן, אף על פי שלא הכה על שום דבר מהדברים שהוא רוצה לרקען או להחליקן, שהוא חייב ובתנאי שתהיה ההכאה בשעת מלאכה, לפי שכך עושין הנפחין והם חרשי הברזל, פעמים רבות יכו על הברזל הכאות הרבה, ועל הסדן הכאה או שתים כאילו אותה ההכאה מתקנת אותן ההכאות כולן.
ואין הלכה כמותו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הבונה - שאמרו באבות מלאכות:
כמה יבנה ויהיה חייב - כל שהוא:
מסתת - מרבע את האבן או מחליקה ומתקנה, הכל לפי מנהג המקום. והיא תולדה דמכה בפטיש ג:
והמכה בפטיש - היא גמר מלאכה של חוצבי אבן ד, לאחר שחצב האבן מן ההר סביב והבדילה מכה עליה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת. וכל הגומר מלאכה בשבת תולדה דמכה בפטיש היא:
מעצד - קופיץ קטן:
והקודח - הנוקב:
כל שהוא - אכולהו קאי, אמסתת ואמכה בפטיש ובמעצד, והקודח:
ומלאכתו מתקיימת - שאין צריך להוסיף עליה ו:
קורנס - מרטי"ל:
סדן - אנקודינ"א בלע"ז:
מפני שהוא כמתקן מלאכה - אף על פי שאינו מכה על המלאכה אלא על הסדן, מתקן הוא, שכן מרדדי טסי משכן היו עושין, מכין על הטס שלש הכאות ועל הסדן הכאה אחת להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק ח. ואין הלכה כר"ש בן גמליאל:
פירוש תוספות יום טוב
הבונה. כתבו התוספות צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה עכ"ל. ולי נראה לתת טעם דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהי סיומא דאבות מלאכות רצה לשנות ולפרש מאי דסמיך לה והוא מכה בפטיש ולפי שמכה בפטיש מעין מלאכת בנין הוא ומלאכת בנין שכיח טפי טובא הלכך נקט הבונה קודם מכה בפטיש. וכמ"ש בס"ד בשם התוס' ברפ"ק דמאי דשכיח טובא מקדים התנא לשנותו קודם:
הבונה כל שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעה"ב שיש לו נקב בבירתו סותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו:
המסתת והמכה בפטיש. פי' הר"ב והיא תולדה דמכה בפטיט. ומפרש בגמ' אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ"ש:
והמכה בפטיש. פי' הר"ב היא גמר מלאכה של חוצבי אבן וכו' וכן פירש"י [* ועיין מ"ש בפ"ז סוף משנה ב' בס"ד] והקשו בתוס' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט [מכה בפטיש] דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ"ל. ונ"ל לתרץ דברי רש"י שסובר דמשנתינו באה לפרושי כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך ובהווה עכשיו באתה המשנה לאשמעינן ויש לי ראיה שכן הוא ממאי דמפרשינן בגמ' גבי הבונה וכן גבי החורש דחזיא לכך וכך ודכותיה גבי משכן וכו' כמ"ש כל אחד במקומו בס"ד. ש"מ דלא סגי לגמ' לפרושי מלאכה שהיתה במשכן בלבד אלא דעיקר פירושא דמתניתין מאי דשכיחא האידנא אלא שצריכין על כל פנים למצוא כיוצא בו במשכן וזה הוה ליה לרש"י לפרש ג"כ: ובמעצד. פי' הר"ב קופיץ קטן. ועיין פירוש אתר בס"פ בתרא דבבא קמא ובמ"ה פרק בתרא דמכות ובמשנה ד' פרק י"ג דכלים:
זה הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא. גמ'. ופירש רש"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימים כן:
ומלאכתו מתקיימת. פירש הר"ב שא"צ להוסיף עליה. וז"ל הר"ן שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו:
בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. לשון הר"ן:
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס וכו'. פי' הר"ב שכן מרדדי טסין וכו' גמ'. [* ועיין מ"ש בס"ד בסוף מ"ב פ"ז] וצריכין אנו לומר שאע"פ שכן היו עושין מ"מ לא חשיב ליה לת"ק שתהא מלאכה בפני עצמה שיתחייב עליה העושה. אבל א"ל דת"ק ס"ל שלא היו עושין כן. שא"א שיחלקו במציאות והרי אנו רואים שכן עושין הנפחין והם חרשי ברזל וכמ"ש הרמב"ם [* ואף רש"י כתב שכן ראה בעלי מטבעות שבמקומו עושין כן ע"כ]. ועיין מ"ש בס"ד במשנה ד' פרק עשירי [* ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר"ש בן גמליאל עיין פ"ח דעירובין]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) הבונה. כתבו התוספ' צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה. ול"נ דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהו סיומא דאבות מלאכות רצה לפרש מה דסמיך ליה והוא מכה בפטיש ולפי שהוא מעין מלאכות בנין ששכיח טפי הלכך נקט הבונה קודם:
(ב) (על המשנה) כל שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפל בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו:
(ג) (על הברטנורא) ובגמרא איתא המסתת המכה בפטיש ופרש"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכל שהוא:
(ד) (על הברטנורא) והקשו בתוספ' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולמה שביק מלאכה דכלים דהוה במשכן כו'. אלא נראה לר"י דהיינו מכה אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ"ל. וצ"ל לתרץ דמשנתינו דברה בהוה עכשיו כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך. תוי"ט:
(ה) (על המשנה) זה הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא גמרא. ופרש"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואף על פי שעתיד להוסיף יש שמקיימו כן:
(ו) (על הברטנורא) שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו. הר"נ:
(ז) (על המשנה) בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. הר"נ:
(ח) (על הברטנורא) גמרא וצ"ל שאע"פ שכן היו עושין לא חשיב ליה לת"ק שתהא מלאכה בפ"ע שיתחייב עליה העושה. אבל אין לומר שיחלקו במציאות אם היו עושין כן:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הבונה כל שהוא חייב: וצ"ע אמאי תנא בלשון שאלה ותשובה ולא קתני הבונה כל שהוא חייב כדקתני גבי החורש ואינך. ונלע"ד דיתור לשון משנה בא להשמיענו דסותר חייב ג"כ בכל שהוא ובלבד שיהא ע"מ לבנות כל שהו וכדאי' בפ' במה מדליקין וכמו שכתבתי בפ' כלל גדול סי' ב' בשם תוס' ז"ל וכדתנן לקמן בפ' האורג בדרך כלל והמקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן וכן הוא בהדיא בהרמב"ם ז"ל שם בפ' עשירי סי' ט"ו. ומאי דהדר תנא הבונה כל שהו חייב ולא תנא הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהוא אפשר דלאשמועי' דאפי' המשווה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מלא גיא או גומא נקרא ג"כ בונה וחייב. וכתבו תוס' ז"ל צריך ליתן טעם אמאי תנא בונה אחר זריקה והוצאה. ע"כ נלענ"ד דאפשר לומר דמפני ששנינו בס"פ הזורק עד שתהא תחלתן וסופן שגגה סמך הבונה כלומר גבי בונה דהוי כל שהוא וכן כל הני מסתת ומכה בפטיש ובמעצד וקודח דהוי בכל שהוא לא משכחת מזיד באמצע או אפשר לומר דכיון דמשכחת בהוצאה א' בזריקה דחייב במוציא בכל שהו כגון פלפלת ועטרן וכו' סמך בונה וכל הני דדמו ליה דהוו בכל שהוא. עוד אפשר לומר דלהכי סמך בונה לזורק ומוציא לאשמועי' דלענין שבת לא בעינן בנין אומן להתחייב הבונה חטאת דהא דומיא דזורק ומוציא הוי דלא שייך התם גבי זורק ומוציא מעשה אומן הכי נמי גבי בונה ודדמי ליה לא בעינן מעשה אומן דהא בכל שהוא מחייב. וחורש נמי תנייה הכא משום דהוי בכל שהוא ול"ד להוצאה כמו שאכתוב בסמוך בשם רש"י ז"ל. עוד י"ל דלהכי סמך בונה לזורק לאשמועינן דאפי' אם בנה בזריקה חייב ואם הוא ברה"ר חייב שתים אחת משום זורק ואחת משום בונה ודמי להא דתנן לעיל פ' הזורק הזורק ד' אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ ואוקימנא לה בזורק דבלה שמינה שנינו וחייב אע"פ שאין ממקום עקירת החפץ לכותל אלא ד' אמות מצומצמות לא אמרינן דעובי הדבלה ממעט בד' אמות דכיון שאינו מבטל הדבלה בכותל אין עביה ממעט כלום ומשמע הא זרק טיט דמסתמא מבטל שם ממעט שיעור ד' אמות ופטור משום זורק וחייב משום בונה אם כיון לבנין וכן מצאתי ביד פי"ד דהלכות שבת סי' י"ח שכתב כגון שזרק חלב או בצק ונדבק בכותל ע"כ. אלא דקשה לי קצת שבפירושו למשנה פירש כמו הטיט השׁמֵן או הבצק ודומה לו ע"כ: הבונה כל שהוא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכותיה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמה. וכתבו תוס' ז"ל דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עטרן ופלפלת כל שהוא סברא הוא דמיחייב ע"כ:
והמסתת וכו': ובגמ' שמואל ור' יוחנן דאמרי תרוייהו מסתת חייב משום מכה בפטיש פי' שבמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד וה"ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכל שהוא ורב אמר משום בונה וכן קודח ס"ל לרב דחייב משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש והקשו תוס' ז"ל לרב דאמר משום בונה אמאי הפסיק מכה בפטיש בין מסתת לקודח דהוו תרוייהו משום בונה ולשמואל נמי ליתני תרוייהו בהדי הדדי ע"כ. ואפשר לומר דמשום דקודח כל שהוא יש בו שתי משמעות חדא שקדח נקב דק מפולש מעבר אל עבר ועוד שקדח כל שהוא ולא עבר עובי העץ ובהאי בתרייתא פליג עלה ר"ש בגמ' בברייתא עד שיקדח את כולו ולהכי שבקה לבסוף כך נלע"ד:
המסתת: מרבע וכו' לשון ר"ע ז"ל עד הכל לפי מנהג המקום. אמר המלקט דיש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצין:
הקודח כל שהוא: פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ז) ומפ' התם דקודח כל שהוא חזי לככא דאקלידא ותוחבו בחור התיבה ופותח: וכל נקב העשוי להתמלאות קרוי קודח בין שימלאנו ביתד או במסמר ואפשר שהוא מלשון כקדוח אש המסים וכן הרבה שכשקודחין ונוקבין במקדח הוא יוצא חם ביותר עד שכמעט ששורף היד ומטעם זה ג"כ נקרא מקדח:
זה הכלל כל העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת חייב: כך היה צריך להיות אבל מתוך פי' הר"ן ז"ל משמע דגרסי' כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב שכתב וז"ל בשבת אהעושה מלאכה קאי כל העושה מלאכה בשבת והיא מתקיימת ע"כ: ובגמ' אמרינן דזה הכלל לאתויי חקק קפיזא בקבא. ולענין טומאה אינו כן שאם חקק קפיזא בקבא עדיין נקרא גולם ואינם טמאי' עד שיגמור כל חקיקתם כדמוכח בפ"ק דחולין:
על הסדין בשעת מלאכה: גרסי' ול"ג בשעת גמר מלאכה:
תפארת ישראל
יכין
הבונה: לאחר שפי' התנא הוצאה. רצה לפרש נמי בסמוך לו מלאכת מכה בפטיש. מדנזכר ג"כ בסמוך לו בהכללים בפ"ז לעיל. מיהו משום דעיקר מכה בפטיש בבנין הוא. ומלאכת בנין שכיח טפי ממכה בפטיש. להכי מה דשכיח רגיל תנא להקדים (כתו' רפ"ק):
כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא: שכן במשכן קרש שנקבו תולעת סותמו בטפת עופרת:
והמסתת: (בעהויען). שמרבע או מחליק האבן. או עושה בו חריצין. וכולם תולדת מכה בפטיש:
והמכה בפטיש: הוא שם לכל גמר מלאכה. כמו מי לאחר שחצב רוב האבן ממחצבו. או שנסר רוב הקורה לחתכו הוא מכה עליהן מכה גדולה עם פטיש. והן נופלין. ונגמר מלאכת הכריתה:
ובמעצד: שהכה הכאה ההיא בקופיץ קטן:
הקודח: עושה נקב:
כל שהוא: אכולהו דלעיל קאי:
זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת: ר"ל שיש מקיימין כך ואין מוסיפים עליו:
בשבת: ר"ל בעשה אותה בשבת חייב:
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס: (האממער) גדול:
על הסדן: (אמבוס):
בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה: אף שלא הכה על הדבר הנעשה. רק על הסדן. מתקן הוא בכך. שעי"ז מחליק הקורנס שלא יבקע הטס הדק. וכן היה במשכן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת