עיקר תוי"ט על שבת יב

משנה שבת, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) הבונה. כתבו התוספ' צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה. ול"נ דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהו סיומא דאבות מלאכות רצה לפרש מה דסמיך ליה והוא מכה בפטיש ולפי שהוא מעין מלאכות בנין ששכיח טפי הלכך נקט הבונה קודם:

(ב) (על המשנה) כל שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפל בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו:

(ג) (על הברטנורא) ובגמרא איתא המסתת המכה בפטיש ופרש"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכל שהוא:

(ד) (על הברטנורא) והקשו בתוספ' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולמה שביק מלאכה דכלים דהוה במשכן כו'. אלא נראה לר"י דהיינו מכה אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ"ל. וצ"ל לתרץ דמשנתינו דברה בהוה עכשיו כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך. תוי"ט:

(ה) (על המשנה) זה הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא גמרא. ופרש"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואף על פי שעתיד להוסיף יש שמקיימו כן:

(ו) (על הברטנורא) שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו. הר"נ:

(ז) (על המשנה) בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. הר"נ:

(ח) (על הברטנורא) גמרא וצ"ל שאע"פ שכן היו עושין לא חשיב ליה לת"ק שתהא מלאכה בפ"ע שיתחייב עליה העושה. אבל אין לומר שיחלקו במציאות אם היו עושין כן:

(ב)

(ט) (על המשנה) החורש. הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר ומחסר ועוד דדמיין בשיעורן דבונה וחורש שניהם בכ"ש:

(י) (על המשנה) כ"ש. מפרש בגמרא דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ופרש"י אע"ג דלענין הוצאה (ספ"ט) תנן שנים הני מילי לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאין זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין:

(יא) (על הברטנורא) וחייב משום זורע. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) משום זורע ולתקן הארץ משום חורש ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ"כ בלקיטת עשבים. הר"מ:

(ג)

(יג) (על הברטנורא) דאי מרישא בין מב' שמות ה"א דוקא שכותבן ביחד לזווגן אבל כשכותב ב"ש לב' סימנין אין זיווגן עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפ"ע אימא לא לחייב קמ"ל. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) שם כו'. ואע"פ שמ"ם זו סתומה וזאת פתוחה. לא נחוש לכוונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אלו נתכוין לארוג בגד מכ' אמה שמשעה שארג ב' חוטין חייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד וכזה תדון בכל המלאכות. הר"מ:

(ד)

(טו) (על הברטנורא) ועיין בפירושו רפי"ד. ועוד דהכא לא מחייב ר"י כיון שמחשבתו היתה למלאכת הכתיבה לא לחבול ולהוציא דם וכדתנן ספ"ד דכריתות:

(ה)

(טז) (על המשנה) אחת בארץ. ר"ל כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה. הר"מ:

(יז) (על הברטנורא) וה"ה בכל זמן ובכל מקום שהסכימו עליו אנשי המקום ההוא שיהיה אות פלוני סימן לתיבה פלונית. ופירוש נוטריקון כתב התשבי כי בלשון יון ורומי קורין לסופר נוטאר"י ודרכם לכתוב בקצרה לכן קורין לסימנים נוטריקון כלומר דרך סופרים:

(ו)

(יח) (על הברטנורא) וקשיא לי ממ"נ אי איירינן בזדון שבת ושגגת מלאכות הא מפרש"י ברפ"ז דאפילו ימים שבנתיים לא הוי ידיעה לחלק. ואי בזדון מלאכות ושגגות שבת הא לא אמרינן התם אלא ימים שבנתיים הויין ידיעה שא"א שלא שמע כו' ומשמע דוקא ו' ימים שבין שבת לשבת אבל משחרית לערבית לא. והתוספ' מסקי דמיירי שידע בנתיים ואחד שחרית ו, אחד ערבית נקט לרבותא דאע"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בנתיים מחייב ר"ג:

(יט) (על הברטנורא) טעמו משום דכתיב או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת היא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה. תוספ':