משנה שבת ז ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ז · משנה ג | >>

ועוד כלל אחר אמרו.

כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת, חייב עליו חטאת, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת, אינו חייב אלא המצניעו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ.

כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

ועוד כלל אחר, אמרו:

כל הכשר להצניע,

ומצניעין כמוהו,

הוציאו בשבת -

חייב עליו - חטאת.

וכל שאינו כשר להצניע,

ואין מצניעין כמוהו,

הוציאו בשבת -

אינו חייב - אלא למצניעו.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כשר להצניעו - רוצה לומר ראוי להצניעו ולשמרו ויש בו תועלת ולא יפסד כשישאר.

ומצניעין כמוהו - רוצה לומר כי מנהג בני אדם להצניען. כי יש דברים אילו היו מצניעין אותן היו נשמרין ולא היו נפסדין, אבל אין מצניעין אותן ואין משמרים אותן מרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותן שם.

וכאשר יכלול זה הדבר אלו השני עניינים, כל מי שהוציא מאותן הדברים והסחורות בשבת השעור שנבאר חייב, ואם אותו הדבר חסר אלו השני דברים, שלא יהיה ראוי להצניעו ושאין מצניעין אותו בני אדם, ובא זה והצניעו, אותו שהצניעו בלבד הוא חייב על הוצאתו, ושאר בני אדם פטורין:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כל הכשר להצניע - שהוא דבר העשוי לצורך האדם:

ומצניעין כמוהו - שיש בו שעור הראוי להצניעו:

אין חייב אלא המצניעו - אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו, אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

כל הכשר להצניע: וכו. ובגמ' אמר ר' יוסי בר חנינא האי דלא כר"ש דאי כר"ש האמר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהן:

וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו: נראה דאו או קתני ובגמ' א"ר אלעזר הא דלא כר"ש בן אלעזר דתניא כלל אר"ש בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה. וס"פ בית שמאי דזבחים נמי פלוגתא. ובתוס' בפירקי' דף ע"ח מוכח דדייק לה ר' אלעזר מדקתני אינו חייב אלא למצניעו בלמ"ד. ומשמע דגם בה"א הוי כמו למ"ד ולא כוונו למעט רק במצניעו בב"ית כדמוכח שם. עוד פירשו שם תוס' ז"ל דלכ"ע תלמיד מתחייב במחשבתו של רבו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו ע"כ. ובירושלמי איכא מאן דמפרש דהאי שאינו כשר להצניע לע"ז איתאמרת ור' יוחנן אמר לאיסורי הנאה אתאמרת ולפי זה כיון דהני איסורין בכל שהוא אינו חייב אלא המצניעו היינו בכל שהוא רבנן דקיסרין בשם ר' יוסי בר חנינא כגון המוך שהתקינה לנדה. ובגמ' דילן כל הכשר להצניע לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה ומ"ד עצי אשרה אבל דם נדה מצנע ליה להאכילו לשונרא ואידך כיון דחלשא לא מצנע ליה. וכתבו תוס' ז"ל וקשה לרשב"א הא דקאמ' הכא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה מנא ליה דילמא סבר כר' יהודה דלקמן פ"ט סי' ז' דמחייב בעצי אשרה שמצניעין אותו לשריפה ע"כ ועיין במה שכתבתי שם ויובנו דבריהם ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

ועוד כלל אחר אמרו: משום דרצה תנא לפרש "הוצאה" דהיינו מה דסיים במנין האבות מלאכות. להכי הקדים כלל זה שבדיני הוצאה:

כל הבשר להצניע: מצד עצמו. שאינו נזרק לאיבוד. רק ראוי להצניעו לצורך אדם. ולמעוטי דם נדה. דאף שיש שיצניעוהו להאכילו לחתול. עכ"פ עי"ז נחלש האדם. ומכ"ש שאר דבר מאוס דלא חזי כלל:

ומצניעין כמוהו: ר"ל שגם בגדלו יש שיעור שראוי להצניעו:

והוציאו בשבת חייב עליו חטאת: אפי' המוציא עשיר. שאין הדבר חשוב בעיניו:

וכל שאינו בשר להצניע ואין: או אין וכו':

מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו: ר"ל אותו אדם שהדבר חשוב בעיניו:

בועז

[עריכה]