מלאכת שלמה על שבת ז
<< · מלאכת שלמה · על שבת · ז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלל גדול: בגמ' בבלית וירוש' בעי מ"ט תני כלל גדול אילימא משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא גבי מעשר דקתני כלל אחר ולא תני כלל גדול ומסיק דהיינו טעמא דדבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול וגדול עונשה של שבת יותר משל שביעית דאילו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר ואילו שביעית בתלוש ליתה במחובר איתה וגדול עונשה של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה ולבר קפרא דתני כלל גדול אמרו במעשר גדול עונשו של מעשר יותר משל פאה דאילו מעשר איתיה בתאנה וירק ואילו פאה ליתה בתאנה וירק. וכתבו תוס' ז"ל ואחרים לא שנו כלל גדול אמרו במעשר לפי שאינו גדול מפאה אלא מדרבנן אבל כלל גדול דשבת גדול משביעית מדאורייתא וכן של שביעית משל מעשר ע"כ:
כל השוכח: כל השכח גרסי' בירושלמי וכן בקצת נוסח' כ"י ומצאתי מוגה ומנוקד כל הַשׁכֵח ובירוש' אנן תנינן כל השוכח עיקר שבת תנאי דבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת ר' אלעזר כמתני' ר' יוחנן כהדא דתני בית רבי וכן הוא בת"כ פ' ויקרא פ"א דבורא דחטאות:
חייב על כל אב: אב דנקט לאו דוקא למעוטי תולדות דה"ה לתולדות וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:
על כל אב מלאכה ומלאכה: בכריתות בפ' אמרו לו איכא מאן דמפרש דמכיון דתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה הה"נ דחייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת אף על גב דלא תני ליה בהדיא ואיכא מאן דמפרש דמדלא תנא בהדיא דאינו חייב אלא על כל מלאכה של שבת אחת. ובגמ' בעי חלוק מלאכות מנלן פי' לחייבו חטאת על כל א' וא' אע"פ שבהעלם אחד עשאן ומשני אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חלול א' אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנהו לשוגג ומאי יומת יומת בממון ובברייתא נפקא להו מקראי אחרינא ומתני' דבסמוך דמני מבעיר בכלל אבות דלא כר' יוסי דאמר בברייתא בהדיא הבערה בלאו לחוד וחלוק מלאכות נפקא ליה לר' יוסי מדה"מ למיכתב קרא אחת וכתב מאחת ותו ה"מ למיכתב הנה וכתב מהנה אלא למידרש פעמים אחת שהיא הנה כלומר שבת לבדו הוא מחלל וחייב חטאות הרבה דאזלינן בתר מלאכות ופעמים הנה שהיא אחת כלומר שחייב אחת על כולן כגון שגגת שבת וזדון מלאכות דאזלינן בתר שבת ומ"ם יתירה דמאחת לרבות שהכותב שם משמעון דהיינו מקצת מהמלאכה שנתכוון חייב הואיל ושתי אותיות הראשונות שם במקום אחר ומ"ם דמהנה לרבות תולדות היוצאות מן האבות ואיתה נמי בפ' הבונה (שבת דף ק"ג.) וכתבו תוס' ז"ל בפ' האורג (שבת דף ק"ו) דר' יהודה אפשר דס"ל הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת וא"נ ס"ל ללאו יצאת נפקא ליה לחלק מהיכא דמפיק לה ר' יוסי אבל לר"ש דפליג עליה התם וס"ל דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה קשה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי דהא בהדיא פליג ר"ש בהדיא אדר' יוסי ודריש ליה לדרשא אחריתא וי"ל לחלק נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפ' כלל גדול והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר"ש ס"ל עכ"ל ז"ל. וקשה לע"ד היכי קאמר ר' יוסי דמ"ם דמאחת אתא לאשמועינן דאפי' נתכוין לכתוב שמעון וכתב שם דחייב הואיל ושתי אותיות הראשונות שם שלם במקום אחר והא ר' יוסי קאמר לקמן במתני' בפ' הבונה דלא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם והשתא ומה אי משום רשימה בעלמא חייב משום דהוות במשכן שם שהם שתי אותיות שלימות לא כ"ש וא"כ אמאי איצטריך מ"ם דמאחת לחיוביה משום דהוי שם המתקיים במקום אחר ואפשר דלאו קושיא היא דדילמא כיון שנתכוין לכתוב שמעון שלם גרע שתי אותיות שכתב ממנו טפי משתי רשימות ולא הוו אלא כרשימה אחת ולא מיחייב להכי איצטריך מ"ם דמאחת כנלע"ד:
העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת: רמב"ם ספ"ז דהלכות שבת והילך לשונו העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כיצד הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת א' שכולן אב אחד הן וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ומתני' ר' עקיבא היא ודלא כר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב בכריתות בפ' אמרו לו דלכולהו אמוראי דהתם לא קבל ר' עקיבא מר' אליעזר לחייב אתולדה במקום אב כדכתבי' התם ולדידיה הך דהואי במשכן וחשיבא קרי לה אב והך דלא הואי במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ויש גירסא אחרת הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי לה תולדה וכמו שכתבו תוס' ז"ל בר"פ הזורק וברפ"ק דב"ק אלא שזה לשונם בר"פ הזורק אית דגרסי הך דהוות במשכן חשיבא קרי לה אב והך דלא הוות במשכן חשיבא קרי לה תולדה ולפי זה יש מלאכות דהוו במשכן כגון מנכש ומשקה זרעים דלא חשיבי ולא הוו אבות וכן אי גרסי' דהוות במשכן וחשיבא קרי לה אב אבל אי גרסי' הך דהוות במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הוות במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה ולפי זה התולדות לא היו במשכן ע"כ ובזה נלע"ד שיובן לשונם שברפ"ק דב"ק ע"ש:
אבות מלאכות: מן התוספות מוכח דגרסי' אלו אבות מלאכות וכן מצאתי שהגיה בתלמודו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. אבות מלאכות אותן מלאכות שהיו במשכן קרוין אבות וכולהו מלאכות אחרנייתא מהנך נפקא והוו תולדות ותולדותיהן כיוצא בהן בין לחטאת בין לסקילה ובירושלמי ר' יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלג אפקון מיניה מ' חסר א' תולדות על כל חדא וחדא מן דאשכחון מיסמוך סמכין והן לא אשכחון מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. בנוי דר' חייא רבא עבדון הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין ואפקון מיניה שית (סכ"י שיתין) מלין על חדא וחדא בשיטת אבוהון דתני ר' חייא הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהון משום קוצר:
מ' חסר אחת: רמב"ם רפ"ז דהלכות שבת ושם מנה עשיית הנירין קודם הנסכת המסכה ובנין וסתירה והכאת פטיש יחד קודם דיני צידה ושחיטה וכו' ובמקום מולח מנה שרטוט וכדאיתא בגמ' וכמו שהעתיק כבר ר"ע ז"ל. ובירושלמי מנין לאבות מלאכות מן התורה ר' יוסי בר בון בשם ר' שמואל בר נחמני כנגד מ' חסר א' פעם שכתב במשכן עבודה ומלאכה רבנן דקיסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום אלה הדברים אל"ף חד למ"ד תלתין חי"ת תמניא לא מתמנעי רבנן דרשי בין ה"א לחי"ת, ותו איתא התם דרשי אחריני טובא גם בגמ' בבלית ע"ש. ובירושלמי וגם בבבלי בעינן מניינא למה לי ומשני א"ר יותנן לומר שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא' ופי' רש"י ז"ל וסימנא בעלמא אשמועי' לידע כמה חטאות חייב על חלול שבת אחת ע"כ. ובספר אגודה מצאתי כתוב מ' מלאכות חסר אחת נקט האי לישנא ולא נקט שלשים ותשע משום דהם כנגד מלאכות הכתובות בתורה ובפסוק א' אנו מסופקים ויבא הביתה לעשות מלאכתו ע"כ והספק הזה איתיה בגמ' בפ' במה טומנין (שבת דף מ"ט ע"ב). ובמה שאכתוב בסמוך בסוף מתני' בשם הירוש' דפ' הזורק יתיישב ג"כ קצת. ושם בריש מכלתין בדף ו' קאמר איסי בן יהודה דאחת מאלה המלאכות שנמנו פה אינו חייב על זדונה סקילה אפי' בהתראה ולא ידעי' הי מינייהו ואמרי' התם מכח ברייתא דהמוציא מרשות לרשות אינה בכלל הספק הזה דודאי נסקל המוציא מרשות לרשות אפי' לאיסי אם התרו בו. וגם בר"פ הזורק איכא מאן דלא מסתפק במעביר ד' אמות ברה"ר דסבירא ליה דעל זה נהרג המקושש זאיכא מאן דלא מסתפק בתולש דס"ל דעל זה נהרג המקושש ואיכא מאן דאמר דמעמר הוה וליכא לאיסתפוקי ביה:
בפי' ר"ע ז"ל קודם לשון המתחיל הזורע צריך לכתוב שם סימן הב. עוד באותו לשון שאם היה קרקע קשה וכו' אמר המלקט דהאי תנא בארץ ישראל קאי. הכי מפורש בגמ'. אך ה"ר יהוסף ז"ל הגיה בספרו החורש והזורע וכתב כן מצאתי בכל המשניות החורש והזורע ע"כ והן אמת שכן הוא גם כן בירושלמי ותימה גדול הוא שהתלמוד בבלי אומר דתנא בארץ ישראל קאי והאמוראים של ארץ ישראל אומרים דתנא בח"ל קאי:
החורש: מפורש לקמן במתני' בפ' הבונה דשיעורו בכל שהוא:
הזורע: פי' אפילו כל שהוא. ובגמ' תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן פי' רש"י ז"ל דנפקא מינה דאי עביד להו כולהו בהדי זורע לא מחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה וכו' וכולהו אבות מלאכות אלא שזורע בזרעים והני באילנות אבל זומר הויא תולדה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל משמע מתוך דבריו ז"ל שם פ"ז דגם זומר הוי אב ע"ש וכן בסמ"ג לאוין ס"ה: החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת בירושלמי מפרש כולן תולדות לחרישה ודלא כסמ"ג שם שפירש כולן אבות שכולן ענין יד הן הקוצר והבוצר והגודר: [
[הגה"ה גירסת הערוך בערך גד גודד בדל"ת כמו גודו אילנא כבר כתבתי בזה ספ"ק דשביעית סי' ב'] והמוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן: הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן:
והמרקד: בנפה וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד משום דשלשתן היו במשכן. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל והא דלא' קתני כותש אע"ג דהואי במשכן בסממנין תירצו בגמ' שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא ע"כ:
והאופה: ירושלמי את חמי אפייה תולדה לבשול ואת אמר הכין אלא בגין דתנינן סדר עיסה תנינתה עמהן. וקשה לע"ד מה שכתבו תוס' ז"ל רפ"ק דב"ק וז"ל ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב דאם התרה משום תולדה חייב ואפי' הכי לא חשיב ליה בפ' כלל גדול ע"כ דמשמע מתוך לשונם ז"ל דנוטע הוי תולדה והרי בין לרש"י בין להרמב"ם וסמ"ג ז"ל ממה שכתבתי בסמוך משמע דלכולהו נוטע הוי אב כמו זורע וכדמוכח פשטא דתוספתא שהבאתי לעיל ולא פליגי אלא בזומר כדכתבינן ועוד משמע מתוך דבריהם ז"ל דמבשל הוי תולדה הפך הירושלמי הזה ועוד קשה לע"ד מאי ואפילו הכי לא חשיב ליה וכו' דקאמרי ז"ל אע"ג דלא חשיב ליה מיבעי להו למימר ולענ"ד צ"ע. וכל הני מקוצר ועד אופה שיעורן בכגרוגרת. ומלבן וכו' ואורג שיעורן מפורש לקמן במתני' בפ' האורג וגם הגוזז ומיסך כתבתי שם שעורן בשם הרמב"ם ז"ל:
והמנפסו: בערוך יש ששונים המנפצו בצד"י:
והמיסך: וממיסך ואילך עד הקושר והמתיר שייכי ביריעות: ויש גורסי' המסך המ"ם בציר"י והסמ"ך בחיר"ק:
והעושה שני בתי נירין: צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוס' ז"ל. ונראה דלא הזכירו בלשונם הפוצע שני חוטין משום דהוי בכלל אורג ולא הזכירו קורע דהוי בכלל תופר ולא הזכירו מוחק דהוי בכלל כותב. ונלע"ד דמשום דבכל הני הוי שתי שתי ובקצור נזכר שיעורם תניה טפי מבשאר מלאכות שצריך להאריך. ובפ' הבונה (שבת דף ק"ג) בברייתא גרסי' ולא עשה אלא בית אחד בנפה אינו חייב דכתיב אחת שתהא מלאכה שלימה ופי' רש"י ז"ל שם משום דבית א' אינו מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים ע"כ:
הפוצע שני חוטין: פי' הרא"ה ז"ל דפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשעשה כן בשני חוטין חייב ע"כ. ועיין בהלכות שבת ספ"ט ובסמ"ג וסמ"ק דאיכא מאן דגריס הבוצע בבי"ת והיא ג"כ גירסת הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בוצע הוא המפריש את הארוג בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב ה"ז בוצע וחייב והוא שלא יהא מקלקל אלא יתכוין לתקן כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר שבוצעין ואח"כ מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד ע"כ והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל זה הפירוש נוטה לקורע ע"מ לתפור וכבר הוא שנוי במשנה ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע והוא לשון חתוך שחותך שני חוטין שאחר שהשלים אריגתו חותך את הארגמן המשויר שבמסכת ואפי' לא חתך ממנו אלא שני חוטין חייב בחתיכה זו ע"כ וע"ש במגיד משנה:
הקושר והמתיר: כתבו תוס' ז"ל הקושר והמתיר צ"ע אי מחייב במתיר שלא ע"מ לקשור או לא ומדלא תני ליה כדקתני מוחק ע"מ לכתוב אין לדקדק דה"נ לא קתני סותר ע"מ לבנות ובפ' במה מדליקין בהדיא אמרינן דבעינן ע"מ לבנות והא דלא תני ליה במתיר ובסותר משום דבכל שהוא מיחייב לא איצטריך למתנייה והתם נמי לא תני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות וכן נמי במכבה בעינן ע"מ להבעיר ובכל שהוא מיחייב ע"כ. ועיין ג"כ בדבריהם ז"ל שם פרק במה מדליקין (שבת דף ל"א) וכן ג"כ כתב הרמב"ם ז"ל שם רפי"ב סי' י"ב דמכבה או מבעיר הוי בכל שהוא. וכתב הרא"ש ז"ל מה שנסתפק ר"י אי בעינן מתיר ע"מ לקשור או לא יראה דלא מיחייב אלא דומיא דהואי במשכן מתיר קשר של קימא ע"מ לקשור קשר של קיימא כעין צדי חלזון ע"כ. וכתוב בב"י א"ח סוף סימן שי"ז ונראה דלא איירי אלא לענין חיוב חטאת אבל מדרבנן אסור להתיר אפי' שלא ע"מ לקשור ע"כ:
הצד צבי: גמ' ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה חומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה:
והשוחטו: אע"ג דכל שוחט מקלקל פירשו תוס' בשם ר"ת ז"ל בפ' האורג (שבת דף ק"ו) דכיון דשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאו מידי אבר מן החי חייב ע"כ. ובירושלמי ר"ש בן לקיש אמר לית כאן שחיטה תולדות חבורה היא ולמה תנינתה עמהון אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון:
המפשיטו: כדי לעשות קמיעין. וכן המולחו והמעבדו שיעורו כדי לעשות קמיע כדאיתא בפרק המוציא דף ע"ט ודלא כר' שמעון דאמר בפרק הבונה (שבת דף ק"ג) דהמעבד אינו חייב עד שיעבד את כל העור. וכן המוחק שיעורו כדי לעשות קמיע וכן ג"כ המחתכו:
הכותב שתי אותיות [הג"ה ס"א אותות וכן בכל המסכת יש במקום אותיות אותות ה"ר יהוסף ז"ל.]. והמוחק וכו': נראה דהכא שייך למיתני כתיבה ומחיקה דאיירי במלאכת תיקון העור ואחר כך עושהו קלף אם חפץ לכתוב בו:
המבעיר: נלע"ד דמדמני להבערה בכלל אבות מלאכות ש"מ דס"ל לתנא דידן דהבערה לחלק יצאת כר"נ ודלא כר' יוסי דס"ל ללאו יצאת דהכי דקדקו רש"י ותוס' ז"ל לפרש אברייתא דמייתי בפסחים פ"ק דף ה' ע"ב. עוד נלע"ד דהא דלא קתני המבעיר והמכבה כדקתני הקושר והמתיר הבונה והסותר משום דבמכבה בעינן ע"מ להבעיר כמו שכתבתי בשם תוס' ז"ל אע"פ שהם ז"ל כתבו וז"ל דלא שייך למידק בהא דמכבה ומבעיר כמו שמדייק התלמוד גבי חורש וזורע כמו שכתבתי לעיל בשמם ז"ל. בפ' ר"ע ז"ל מכה בפטיש הוא גמר מלאכה וכו' אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל ולא מיחזור כו' אלא עיקרן של דברים כפי' ר"ח ז"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכה"ג אע"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה ע"כ:
והמוציא מרשות לרשות: והקשה הר"ן ז"ל וא"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ד' אמות ברה"ר וי"ל משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד' אמות ה"ל מוציא מרשות לרשות וכי אמרינן לקמן בפ' הזורק דמעביר ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה היינו לחייב בה משום מוציא ומש"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב הא לאו הכי לא מיחייב עליה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני. וא"ת עוד למה לא שנו מושיט מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע דמיחייב כדאיתא לקמן בפ' הזורק כבר הקשו זה בירושלמי דגרסינן התם למה לא תנינן הושטה עמהון ר' שמעון בשם ריב"ל ר' יודן בשם רבי יתר עליהן הושטה ולמה לא תנינן הושטה עמהון שכל המלאכות יש להן תולדה וזו אין לה תולדה ומדלא חשו לאקשויי הכי בגמ' דילן מסתברא דס"ל דאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות היא כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרה"ר בינתים ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל מדקתני המוציא מרשות לרשות ולא קתני המוציא לרה"ר ש"מ דאפי מרה"ר לרה"י וא"ת ומ"ש דתני תולדה בהוצאה ולא תני שום תולדה בכל שאר אבות וי"ל דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנותם היה צריך להאריך בלשונו אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמה בקוצר עכ"ל ז"ל ברפ"ק דמכלתין. ומצאתי כתוב בפי' לה"ר יהונתן ז"ל כת"י וז"ל והמוציא מרשות לרשות מרה"י לרה"ר כדאשכחן במשכן נקרא מלאכה כשהיו מוציאין נדבתן מרשותן ומביאים אותם לרה"ר למחנה לויה שהיא מחנה משה שהיה רשות לכל ישראל לעמוד שם יומם ולילה ולבא לפניו לדין ולשאול איסור והיתר וכל ספקותיהן וקאמר להו משה לישראל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כלומר שלא יוציאו מרשותם עוד נדבה להביא למחנה לויה כדכתיב ויכלא העם מהביא נמצא שקורא הוצאה מלאכה אע"פ שאין בה טורח מרובה שיש מישראל שהיה מתנדב עלה של זהב או גרגיר למלאכת המשכן וקא קרי ליה מלאכה ה"נ כשנכתב בשבת לא תעשה כל מלאכה הוצאה בכלל מלאכה היא והכנסה תולדה לה וכן זורק ד' אמות ברה"ר או מעביר ד' אמות ברה"ר ע"כ:
אלה אבות מלאכות: גרסי' ומלת הרי נמחקה. ותנא תנא אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהן עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כר' אליעזר דמחייב על תולדה במקום אב בכריתות. וכן נראה שפירש הרמב"ם ז"ל אכן דברי ר"ע ז"ל אינן מכוונין בדקדוק:
חסר אחת: לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג ופי' רש"י ז"ל דהיינו אורג ממש ול"ד לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח והקשו תוס' ז"ל תימה דממניינא דרישא שמעינן לה וליכא למימר תנא ושייר דהא אלו קתני ומיהו הא ליכא לאקשויי דמאלו דרישא שמעי'. לאפוקי מדר' יהודה דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע"ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם מבוררות כ"כ וכה"ג משני בפ"ק דקדושין גבי אלו מעניקין להם דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני עכ"ל ז"ל. ובירושלמי דמכלתין פרק הזורק תני בשם ר' יודא זרק ד' אמות ברה"ר חייב ר' יודא עבד ד' אמות ברה"ר מלאכה בפני עצמה על דעתיה דר' יודא מ' מלאכות אינון ונתניון לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודו בהון ע"כ. בלשון אחרון לפירוש הרב ר"ע ז"ל דקאמר שם יותר מארבעים חטאות חסר אחת דכולהו וכו' כך צריך להיות. ותמהתי שמצאתי כתוב בספר לבוש החור ריש סימן תק"ו וז"ל ומדידה אב מלאכה היא ע"כ וצ"ע מנין לו שאפי' אם היא תולדה אני מסתפק ואפשר שהוא תולדה דבונה כשמשים קמח ע"ג קמח בכוונה כדי למלאות המדה גדושה או מחוקה:
כל הכשר להצניע: וכו. ובגמ' אמר ר' יוסי בר חנינא האי דלא כר"ש דאי כר"ש האמר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהן:
וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו: נראה דאו או קתני ובגמ' א"ר אלעזר הא דלא כר"ש בן אלעזר דתניא כלל אר"ש בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה. וס"פ בית שמאי דזבחים נמי פלוגתא. ובתוס' בפירקי' דף ע"ח מוכח דדייק לה ר' אלעזר מדקתני אינו חייב אלא למצניעו בלמ"ד. ומשמע דגם בה"א הוי כמו למ"ד ולא כוונו למעט רק במצניעו בב"ית כדמוכח שם. עוד פירשו שם תוס' ז"ל דלכ"ע תלמיד מתחייב במחשבתו של רבו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו ע"כ. ובירושלמי איכא מאן דמפרש דהאי שאינו כשר להצניע לע"ז איתאמרת ור' יוחנן אמר לאיסורי הנאה אתאמרת ולפי זה כיון דהני איסורין בכל שהוא אינו חייב אלא המצניעו היינו בכל שהוא רבנן דקיסרין בשם ר' יוסי בר חנינא כגון המוך שהתקינה לנדה. ובגמ' דילן כל הכשר להצניע לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה ומ"ד עצי אשרה אבל דם נדה מצנע ליה להאכילו לשונרא ואידך כיון דחלשא לא מצנע ליה. וכתבו תוס' ז"ל וקשה לרשב"א הא דקאמ' הכא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה מנא ליה דילמא סבר כר' יהודה דלקמן פ"ט סי' ז' דמחייב בעצי אשרה שמצניעין אותו לשריפה ע"כ ועיין במה שכתבתי שם ויובנו דבריהם ז"ל:
המוציא תבן כמלא פי פרה וכו': משמע דפתח לפרושי במאי דסליק מיניה ועוד דאית ליה לפרושי בה יותר מד' פרקים עם האיידי. ונראה דמפני שהיא מלאכה גרועה מאריך בה:
עמיר כמלא פי טלה: פי' בערוך כמו וכעמיר מאחרי הקוצר ובת"כ פרשת קדושים תעזב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר תמרים במכבדות מכלל דעמיר קש של תלתן ע"כ.
עשבים כמלא פי גדי: מלת עֲשָבִים לא מצינו במקרא אותה בלשון רבים רק מצינו עִשְבוֹת הרים ונלע"ד דגרסי' לה עֲשָבִים רפויה דעשב הוי על משקל בעצב תלדי בנים ואשכחן בלשון רבים אוכלי לחם העצבים שהוא רפוי הכא נמי עשבים רפוי וזה ברור אצלי. ובדין הוא דהו"ל לתנא להתחיל בפי גמל שהוא הגדול או בפי הגדי שהוא הקטן מכל השנוים במתני' אלא משום דתבן מלה כוללת לעצה ולעמיר ולעשבים נקטה ברישא א"נ שרצה לשנות כל השמות המתחילין בעי"ן ביחד עצה עמיר עשבים עלי שום וכו'. ובגמ' פריך והתניא כגרוגרת ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא ולקמן בפ' המוציא דף ע"א תניא המוציא רבב כדי לסוך בתנור תחת אספוגית וכמה שיעורה כסלע והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא ע"כ משמע דפי טלה וגרוגרת וסלע כולהו חד שיעורא נינהו. וכתבו תוס' ז"ל והא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמועי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאם נקט כגרוגרת לא הוה ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זהע"כ:
מפני שלא שוו וכו': אבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפים וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה ראוי הוא תוס' ז"ל וה"נ אמרינן בגמ' בבלית וירושלמית אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן פי' חמור היינו אותו ששיעורו מועט וקל היינו אותו ששיעורו מרובה:
המוציא אוכלין בגרוגרת וכו': וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ"ח סי' ה' דגרוגרת א' משלשה בביצה והכריח הרמ"ך ז"ל שהוא בקירוב שיש יותר מעט משליש ביצה. מצאתי שבכל מקום ששנינו מלת אוכלים הגיה הר"מ די לונזאנו ז"ל אכלים האל"ף בשו"א קמ"ץ ומחק הוי"ו ונימוקו עמו דכפי הדקדוק אֳכָלִים כמו חֳדָשִׁים קֳדָשִים מן חֹדש קֹדש ה"נ מן אכל אכָלים וכן מצאתי ג"כ שנקד ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א ועוד ראיתי שמחק מלת חייב והוי"י של ומצטרפין וכך הגיה המוציא אֳכָלִים כגרוגרת מצטרפין זה עם זה וכו':
וגרעיניהם: י"ס גלעיניהן בלמ"ד והכל אחד. ובגמ' לקמן ר"פ המוציא איתא דגרעינין תנן בעי"ן כמו ונגרע מערכך ולא גראינין באל"ף:
וסובן ומורסנן: בגמ' במתני' פי' רש"י ז"ל כדפי' ר"ע ז"ל אבל בחולין דף פ"ח פירש בהפך סובין שהנפה קולטת מורסן קליפה היוצאה כשכותשין במכתשת כפי' הרמב"ם ז"ל. ולי הדיוט יש לי להוכיח דמורסן הוי גרוע מס בין מדתנן בפ' בתרא דתרומות המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותרות. וכן מצאתי אחר זמן רב שכתב ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ובגמ' פריך וסובן ומורסנן לא מצטרפי והתנן בפ' שני דחלה חמשת רבעים קמח חייבים בחלה הן וסיבן ומורסנן ומשני אמר אביי התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה פי' רש"י ז"ל מעורבת בסובנה ובמורסנה הלכך לחם הארץ קרינן ביה ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו: