משנה שבת ז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ז · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אבות מלאכות ארבעים חסר אחתג.

הזורע.

והחורש.

והקוצר.

והמעמר.

הדש.

והזורה.

הבורר.

הטוחן.

והמרקד.

והלש.

והאופה.

הגוזז את הצמר.

המלבנו.

והמנפצו.

והצובעו.

והטווה.

והמיסך.

והעושה שני בתי נירין.

והאורג שני חוטין.

והפוצע שני חוטין.

הקושר.

והמתיר.

והתופר שתי תפירות.

הקורע על מנת לתפור שתי תפירות.

הצד צבי.

השוחטו.

והמפשיטו.

המולחו, והמעבד את עורו.

והמוחקו.

והמחתכו.

הכותב שתי אותיות.

והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות.

הבונה.

והסותרט.

המכבה.

והמבעיר.

המכה בפטיש.

המוציא מרשות לרשות.

הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. (א) הַזּוֹרֵעַ. (ב) וְהַחוֹרֵשׁ. (ג) וְהַקּוֹצֵר. (ד) וְהַמְּעַמֵּר. (ה) הַדָּשׁ. (ו) וְהַזּוֹרֶה. (ז) הַבּוֹרֵר. (ח) הַטּוֹחֵן. (ט) וְהַמְּרַקֵּד. (י) וְהַלָּשׁ. (יא) וְהָאוֹפֶה. (יב) הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. (יג) הַמְּלַבְּנוֹ. (יד) וְהַמְּנַפְּצוֹ. (טו) וְהַצּוֹבְעוֹ. (טז) וְהַטּוֹוֶה. (יז) וְהַמֵּסֵךְ. (יח) וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. (יט) וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. (כ) וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. (כא) הַקּוֹשֵׁר. (כב) וְהַמַּתִּיר. (כג) וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת. (כד) הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת. (כה) הַצָּד צְבִי. (כו) הַשּׁוֹחֲטוֹ. (כז) וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. (כח) הַמּוֹלְחוֹ. (כט) וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. (ל) וְהַמּוֹחֲקוֹ. (לא) וְהַמְּחַתְּכוֹ. (לב) הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. (לג) וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. (לד) הַבּוֹנֶה. (לה) וְהַסּוֹתֵר. (לו) הַמְּכַבֶּה. (לז) וְהַמַּבְעִיר. (לח) הַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ. (לט) הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת.

הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת.

נוסח הרמב"ם

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת החורש והזורע והקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר והטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר והמלבנו והמנפצו והצובעו והטווהו והמסך והעושה שני בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות הצד צבי והשוחטו והמפשיטו והמולחו והמעבדו והמוחקו והמחתכו הכותב שתי אותות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותות הבונה והסותר המכבה והמבעיר והמכה בפטיש והמוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

פירוש הרמב"ם

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו': מעמר הוא הגודש העמרים הקצורים אחת על אחת ועמיר שם האגודה מן החטה והשעורה וזולתם מכל מה שיקצרו בני אדם: בורר הוא מי שמנקה ובורר האבנים והצרורות ודומיהם מן הזרע: מרקד הוא המנפה אח הקמח להפרישו ממורסנו: מנפצו בשבט כמו חובטו: והמסיך הוא המוסך את השתי והיא ההסכה נגזר מן המסכה הנסוכה (ישעיה כה): ובתי נירין הן חוטין תלויין קצתם בקצתם והוא מין מן האריגה ובהם יארוג האורג ושם הנירין ועצמם מפורסם אצל האורגים: והמולחו רוצה לומר המולח העור: והמעבדו הנותנו בעבוד: והמוחקו הגורר השער ממנו: והמחתכו מי שיחתוך העור: וסותר כמו הורס: והמכה בפטיש פטיש כלי שמשתמשין בו הצורפים ואומני ברזל ונחשת והוא ידוע וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כג) ומכה בפטיש אפילו בשעת גמר מלאכה כאשר עושין המכין בפטישין כי מנהגם להכות הכאות על עצם הסדן בשעת ההכאה ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו המירוט והחכוך ומיני היפוי כולם תולדות מכה בפטיש והוא אמרם כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש: ואלו האבות כולם דמיונות והוא כי אמרם קוצר הוא מאבות מלאכות וכמו כן כל התולש צמח מחובר לארץ כשכוונתו באותו דבר שתולש כמי שאורה תאנים או בוצר ענבים או חובט זיתים כל אחד מאלו המלאכות לא נאמר בהם שהן תולדות קוצר אבל הוא קוצר ממש כאשר לא נאמר במי ששחט כבש או שור שהוא תולדות השוחט או במי שבשל תבשיל מן התבשילין שהוא תולדות האופה אבל הוא אופה עצמו אבל התולדה שתקח ענין אותה המלאכה המנויה באבות בלבד ובאיזה מקום שתמצא אותו הענין הוא תולדה לאותו האב. המשל על זה אמרנו כי הטוחן הוא מאבות מלאכות וענין הטחינה הוא כתיתת החלק הגדול ועשייתו חלקים קטנים ולפיכך חתוך הירקות בשבת או נסירת עץ לקבל הנסורת שלו או טחינת שפיית חתיכת מתכת לקחת טחינתו או כריתת עצים לשריפה כל זה תולדות טוחן וכמו כן ענין הבשול הוא רפיון העצמים הקשים ולפיכך כל מי שיתיך דבר מן המתכות או יחם אותם הוא תולדות אופה אע"פ שאינו מדליק אש ואינו מבעיר אותה אלא שנותן ההתכה באש בוער עד שתתחמם. ועל זה הדרך תקח הסברא כי ענין האריגה קבוץ החלקים הנפרדים ודבוקם והכנסת קצתם בקצתם: וענין העבוד חזוק הדברים הרפים כדי שלא יפסדו במהרה. והבן זה הענין ושמרהו וזכור אותו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות תעיין תולדות איזה אב היא ולא יתערב עליך המעשה שהוא אב מן האבות עם התולדה כאשר בארתי לך: ואמרם המולחו והמעבדו אינם שתי מלאכות כי מליחת העור הוא מין ממיני העבוד וזכר אותו ללמדך כי המליחה עבוד. והשלים מנין התשעה ושלשים במלאכת השרטוט ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב: ואמרם ארבעים חסר אחת ואחר כך מנאם להשמיענו כי מי שעשה אותם כלן בשגגה אחת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ובתנאי שתהיה השגגה במלאכה כמו שבארנו בתחלת הפרק וכאילו אמר כי אלו המלאכת השוגג בהן כלן בהעלם אחד יביא ארבעים חטאות חסר אחת: ואמרו אחר שמנאם אלו אבות מלאכות לפרש שאינו חייב בשתי חטאות אלא על שתים מאלו המנויות אבל כשעשה אב ותולדתו אינו חייב אלא אחת וכמו כן כשעשה תולדות הרבה אלא שהן כולן תולדות אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. ומה שאמר וכפל ארבעים חסר אחת לדחות דברי רבי יהודה שהוא מונה שובט ומדקדק מאבות מלאכות: ושובט הוא המכה בשבט או בקנה על השתי כשימשך על מנוד האורגים כדי להפריד החוטין: ומדקדק הוא המפריד החוטין בידו בשעת האריגה: וחכמים אומרים כי אלו המלאכות ודומיהם הם כולם תולדות מיסך ואורג כאשר בארנו קודם לכן. וכל אלו האבות שמנה מפני זה קראם אבות כמו שהיה שימושן במעשה המשכן שזכר אותן הכתוב בשם מלאכה וכל הדבר שנתלה או הדומה באחת מהן יקרא תולדה כמו שחלקנו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הזורע החורש — הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כ, ר חזר וחרשוש מחייב אחרישה שנייה משום חורש:

הקוצר - בזרעים, והמלקט באילנות, חייב משום קוצר:

המעמר - אוסך זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד:

הזורה - ברחת לרוח:

הבורר - פסולת, בידיו או בכברה:

והמרקד - בנפה, ואע"ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אך על גב דדמו להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. א"נ לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה:

האופה - לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סדורא דפת נקט ד, ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן, בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדרה, והנותן כסוי ע"ג קדרה העומדת על האש, חייב משום מבשל, וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו', כולהו הוו בסממנין בצבע של מלאכת המשכן:

הגוזז צמר - וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן:

המלבנו - מכבסו בנהר:

המנפצו - חובטו בשבט א"נ סורקו במסרק:

המיסך - אורדי"ר בלע"ז ה:

בתי נירין - שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר ו:

הפוצע - מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב, לצורך אריגה:

והקושר והמתיר - שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיך על זו, ומתיר מכאן וקושר כאן ז:

והתופר וקורע - נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בו נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין:

והתופר שתי תפירות - והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי. ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר:

הצד צבי - וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים בעורותיהן ח:

המולחו והמעבדו - בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא:

הממחקו - מגרד שערו:

מחתכו - מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים:

וכותב ומוחק - הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק:

מכבה ומבעיר - באש שתחת דוד הסממנין:

מכה בפטיש - הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה י. ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמעינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת, בהעלם אחת, אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות יא, דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:

פירוש תוספות יום טוב

[* אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. יש לדקדק וכי ס?ני ליה לתנא דליתני המספר כמו שהוא שלשים ותשעה ולא היו אלא שתי תיבות ועכשיו הם שלש. והקרוב אלי דמסריך סריך כלישנא דבמתני' י' פרק ג' דמכות והתם אקרא קאי במספר ארבעים יכנו (דברים כ"ח) וכיוצא בזה כתבתי ג"כ לקמן ריש פרי"ח. ויכולתי עוד לתת טוב טעם ולומר דמילתא אגב אורחא קמ"ל במאי דנקט בלישניה ארבעים חסר אחת לומר שהעושה בהעלם אחת כל האבות מלאכות ושיתחייב על כל אחד ואחד יהיו ארבעים וחסר אחת שלא תיחשב למלאכה לענין חיוב קרבן והיינו שעל התופר אינו חייב אא"כ שיקשור ג"כ וכמ"ש הר"ב לקמן שם א"כ העושה כל האבות מלאכות בהעלם אחת בהכרח הם ארבעים מאחר שהתפירה אינה מלאכה אלא כשיקשור גם כן והקשירה כבר עשאה בפני עצמו דהתנא קא חשיב להו הכי ואהכי קאי במאי דקמ"ל בשנותו את טעמו למיתני ארבעים חסר אחת ולא יתחייב עוד עליה מכיון שכולם עשאם בהעלם אחת והר"ב שפירש לקמן שם שכשתופר שחייב גם על הקשירה שעמה מיירי כשלא קשר כבר באותו ההעלם וכ"ש לב"י סימן שי"ז דכל תופר אינו חייב על הקשירה שעמה אף על פי שצריך שיקשור גם כן שאם לא כן אף על התפירה לא יחייב אלא שקשה לי על הב"י מהגמ' דף ע"ד דאמר אביי האי מאן דעביד חלתא [פירוש כוורת] חייב י"א [חטאות] ואי חייטי לפומיה חייב י"ג [חטאות] ופירש"י ואי חייטי לפומיה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה ע"כ. וזו ודאי סתירה לדברי ב"י וא"ת דבגמ' דף ע"ה פליגי רב ושמואל על מה חייב השוחט דרב מחייב משום נטילת נשמה ומשום צובע ושמואל מחייב משום נטילת נשמה לבד והשתא אליבא דרב הא הוו כשעשה כולן בהעלם אחת ארבעים ואחת דתרי קשירות ותרי צביעות הרי שתים יתר על ל"ט. לא קשיא דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג"כ משום צובע אלא משום דניחא ליה לתווס בדמא כי היכי דלזבנו מיניה א"כ דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתניתין דבעי לאורויי אגב אורחיה הא דאמרן בעושה המלאכות לביתו מיירי ועיין בדבור דלקמן. ובני המשכיל מהר"ר אברהם אמר ליישב דקתני ארבעים חסר אחת שכן בפ' טומנין דף מ"ט קא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת כנגד מי א"ל רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר ליה רבי יונתן ב"ר אלעזר כך אמר ר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתן ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת ובעי רב יוסף ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית ל"ט) ממנינא הוא והמלאכה היתה דים (שמות ל"ז) לאו ממנינא דהכי קאמר דשלים עבידתא או דלמא והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמ"ד לעשות צרכיו נכנס תיקו. ותנא דידן אגב אורחיה קמ"ל להך דכל הני אבות מלאכות הם כנגד ארבעים מלאכות שבתורה ואחת מהם חסר. אך שאל אותי שעמד למנין כאשר עי' בספר הקונקרדנסיוס בשרש לאך ומצאם יותר הרבה והשיבותיו על הראשון אף על גב דיפה כוונת אכתי צריכין לדידי אליבא דרבי חנינא ב"ר חמא שאמר שהן כנגד עבודות המשכן ותניא נמי כוותיה וכן תפס הר"ב בפירוש משנתינו. ועל אשר שאלתני שמצאת יותר ממספר ארבעים הנה מתוך פירוש רש"י שכתב בזה הלשון שכתובים בתורה בכל התורה והכי קאמר קרא לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה ע"כ. מזה למדתי שאין להכניס במנינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש שעל אותן שאין בהם אזהרה ולא עונש עליהם הוא אומר שאמר הכתוב שלא תעשה אותם דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף. ומצאתי סעד למה שכתבתי שאין למנות בכלל ארבעים אותן שנאמר בהן אזהרה או עונש שכן במסכת יומא פרק יוה"כ דף ע"ו דמפרש רב חסדא חמשה ענוין דיוה"כ כנגד חמשה פסוקים דכתיב בהו עינוי ומקשינן חמשה הוו ואנן שיתא תנן וכתבו התוספות תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא. תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונראה לי דכי כל הנפש אשר לא תעונה (ויקרא כ"ג) לא קחשיב. דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב עכ"ל והנאני מאד. וצריכין אנו למודעי שבגמ' יש ט"ס דמלאכתן צ"ל מלאכתו ומלאכות צ"ל מלאכת. נראה לי. ולפי שמלאכתו מוקדם בפרשת בראשית לכן לא הגהתי מלאכתך וכן [א) בתוי"ט ד' קראקא: "שכן לפום ריהטא דאז הוא מנקט מלאכה שהוא שם כו' ומלאכתן שהוא שם עם כנוי וה"ה מלאכתו דהי כו'" והב"ד הגי' כלפנינו] לפום ריהטא ראוי הוא למנקט מלאכה שהוא שם העומד בעצמו ומלאכת שהוא שם הנסמך ומלאכתו שהוא שם עם כינוי וה"ה מלאכתך דהי מינייהו מפקת:

הזורע וכו'. קצת תימה דאלישנא דאבות מלאכות שייך למיתני זריעה וכן כולם בלשון שם דבר ולא על שם העושה אותה. וכן עשה הרמב"ם בחיבורו הל' שבת ריש פ"ד ולפי מ"ש לעיל בישוב לשון ארבעים חסר אחת דקמ"ל על העושה כמה יתחייב אתי נמי שפיר דתני כולם בלישנא דהעושה אותם]:

והאופה. כתב הר"ב תנא סידורא דפת נקט. גמ'. ויהיב הר"ן טעמא משום דשכיחא:

[* והמיסך. כתב הר"ב אורדי"ר בלע"ז וכן פירש רש"י. ולהלן בסוגיא דף ע"ה ע"ב כתב שמסדר חוטי השתי וז"ל הרמב"ם בפירושו הוא המיסך את השתי נגזר מן המסכה הנסוכה (ישעיה כ"ח) ע"כ ובחבורו פרק ט' מהלכות שבת כתב מתיחת החוטין כדרך האורגים היא הנסכת המסכת וזה המותח נקרא מיסך ע"כ. ועל שתי בלא ערב מיירי התם]:

והעושה שתי בתי נירין וכו'. צריך לפרש למה פירש בכאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוספות. [* והא דלא קאמרי נמי הפוצע לפי שהוא בכלל אורג]:

[* שתי בתי נירין. פירש הר"ב שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר וכן פירש רש"י וז"ל הערוך ערך נר מכניס את חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב ע"כ. והנירים עצמם פירשם הר"ב בריש פרק כ"א ממסכת כלים וז"ל הן חוטין הארוגים על הקנה ובעבורם מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט עד כאן וגם הרמב"ם כתב שם בזה הלשון נירים הם חוטין הארוגים על הקנה אשר בעבורם יגבהו קצת החוטין ויעשו דרך ילך בו הארג בחוט. עד כאן. ונראה לי שסוף הלשון צריך להיות ילך בו מחוט הערב ועל פי זה יש לתקן גם לשון הר"ב. אך לא רציתי לשלוח בו יד מכיון שהוא העתיק כן מלשון הרמב"ם אולי ידע ביאורו ואמנם זה שכתב הרמב"ם ואחריו הר"ב דנירים הם חוטים הארוגים על הקנה לשון קצר הוא וכאילו אמרו על הקנה בקצוות החוטין האחד ועל קנה בקצוות החוטין השני שלהם ולקמן בפרק י"ג משנה ב' אפרש יותר מזה בס"ד. ואמנם על לשון הערוך שמפרש למשנתינו שמכניס את חוטי השתי בנירין וכן נראה שלזה נתכוין רש"י ואחריו הר"ב בפירושו דהכא קשיא דלישנא דמתניתין משמע שעושה בתי הנירין עצמן לא שעושה ומכניס דבר אחר בתוכם אבל לשון הרמב"ם והר"ב דבכלים אין מוכרחין שמפרשים כמו הערוך. אמנם לקמן פי"ג מוכרח פירושם מתוך מה שאמר אביי בגמ' ואף שלפי עניית דעתי בעיקר פירוש של דברי אביי דהתם נראה לי פירוש אחר כמו שתמצאנו שם בס"ד מ"מ אף לדידי מוכרח דאביי מפרש שהמלאכה דמתניתין מחייבת עליה היא העשייה של חוטים השתי בתוך הבתי נירין ולפיכך אני אומר שתהא משנתינו כאילו היא שנויה העושה בשתי בתי נירין וא"ת אכתי תקשה ממה שפירש רש"י גופיה בפרקין דף ע"ד ע"א אדעביד חלתא שכתבתיו לעיל בד"ה אבות מלאכות וכו' דקאמר התם היסך וארג ופירש רש"י היסך שהיסך השתי הרי זה מיסך. ארג אחד למעלה ואחד למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין עד כאן ההיא נמי כדמות העשייה שבבתי נירין דמתניתין וכדומה להא תנן בפי"ג בנפה ובכברה ובסל וכמ"ש שם נמי ללשונו של רש"י זלה"ה]:

והמתיר. פירש הר"ב שכן צדי חלזון וכו' להוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר מכאן וכן לשון רש"י ומזה הלשון יש לדקדק דאינו חייב אלא במתיר ע"מ לקשור. אלא שהתוס' דף ע"ג דקדקו מלישנא דרש"י דכתב אדמתרמי ליה תרי קטרי דשרי חד ומניח חד דמשמע שאינו מצריך שיתיר ע"מ לקשור ולא דקדקו כלל מן הלשון הזה להוסיף וכו' ועיין בלשון רש"י והר"ב דריש פט"ו ומ"מ כתבו בשם ר"ח ושכן משמע בירושלמי. דבעי מתיר ע"מ לקשור. והא דלא תני ע"מ במתניתין מתורץ כמו בסותר דלקמן ע"כ:

הצד צבי. פירש הר"ב דהוי במשכן בתחשים. ונ"ל דנקט צבי משום דשכיחא כפירוש הר"ן גבי פת לעיל:

המולחו. פירש הר"ב עייל שרטוט וכו' וכתב הרמב"ם [* וזכר המולחו ללמדך כי המליחה עבוד והשלים מנין הל"ט במלאכת השרטוט] ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב:

[* והמוחקו. והר"ב העתיק והממחקו וכן העתיק רש"י וכן הוא בפיסקא בגמ']:

והסותר והמכבה. פרק במה מדליקין דף ל"א ע"ב דסותר דוקא ע"מ לבנות וכן העלו שם בתוס' דמכבה ע"מ להבעיר. והקשו דהכא הו"ל למתני בהו ע"מ כי היכי דקתני במוחק ובקורע וי"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורו דשתי אותיות ושתי תפירות. אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מחייב לא אצטריך למתנייה ע"כ. ועיין ריש פרק י"ב. ולמה שכתבו לעיל במתיר דצריך נמי שיהא ע"מ לקשור. ואע"ג דיש קשרים שאין חייבין עליהן כדתנן במשנה ב' פרק ט"ו. אין זה מצד מלאכת הקשר אלא מצד שאינו של קיימא ודוחק:

המכבה והמבעיר. הכא לא קשיא דליתני מבעיר ברישא דשאני לעיל בחורש וזורע דלעיל כל סדורא דפת נקט כסדר חוץ מחורש כ"כ התוס'. [* ולי אכתי קשה דהא בכל אינך בסידורי בגד ועור שמר ג"כ התנא הסדר ואף בכתיבה ובבנין נקט העשייה קודם הסתירה. ולכן נראה בעיני דמשום כך איחר הבערה לומר שבהבערה איכא מאן דס"ל שאין בה חיוב חטאת שאינה אלא בלאו והוא רבי יוסי שאמר הבערה ללאו יצאת בפסוק (שמות ל"ה) לא תבערו אש וגו' כדאיתא בסוגיא (דף ע')]:

והמכה בפטיש. פירש הר"ב שכן אומן מכה בסדן בשעת גמר מלאכה וכו'. וכן פירש רש"י וכתב הר"ן ולא מיחוור דהא בפ' הבונה (דף ע') תנן המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא [* רשב"ג אומר] אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו המכה בפטיש אלא עיקרן של דברים כפירוש רבינו חננאל ז"ל שפי' וכו' עכ"ל ולפירש"י והר"ב דבריש פרק י"ב ומ"ש שם בשם התוס' נמי ניחא:

הרי אלו אבות מלאכות וכו'. כתב הר"ב ומנינא דרישא אתא לאשמועינן אפי' עביד וכו' אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות וכו' [* לאו דוקא ארבעים אלא כלומר ארבעים חסר אחת] ומנינא דסיפא קשיא טפי שהרי כבר מנאן אחת לאחת גם כללן במספר ארבעים ברישא וא"כ תו מנינא תנינא למה לי. ולא פירש הר"ב כלום. ועוד דבגמ' האי דאפילו עביד וכו' לאו אמנינא דרישא ולאו אמנינא דסיפא מיפרשה. אלא אאלו אבות מלאכות דסיפא אמרינן הכי. ובתוספות הקשו וא"ת מרישא שמעינן לה דתנן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי"מ דה"א מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל האב ותולדה דידיה מחייב תרתי קמ"ל עכ"ל ותו בגמ' [ע"ה] ארבעים חסר אחת לאפוקי מדר"י דמוסיף את השובט [משוה השתי בכרכר] והמדקדק [לישב חוט הערב שלא יהא מתוח יותר מדאי] א"ל שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג. ומנינא דרישא א"ר יוחנן דאתא לאשמועי' שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. ומפרש לה בגמ' דף ע' ע"ב דידע לה לשבת שנצטוינו לשומרו בלאו ושגג בכרת שלא ידע ששבת אסור בכרת ואשמעינן מתני' דחייב ל"ט חטאות על כולן. והלכך לא קשיא דמרישא נשמעי' היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה. דאי מהתם ה"א דיודע שהוא שבת היינו שצריך שידע שנצטוינו לשבות שבת זו ממלאכות או לפחות מאחת מהמלאכות ושהוא חייב כרת עליה. והשתא לא משכחת לה שיהא חייב בכל ל"ט שאילו נעלמו ממנו כל הל"ט שאינו חייב כרת בכלום א"כ מאי היודע שהוא שבת במאי ידע:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ג) (על המשנה) מ' חסר אחת. י"ל וכי סני ליה לתנא דלתני המספר כמו שהוא שלשים ותשע כו' והקרוב אלי דמסריך סריך כלישנא דמ"י פ"ג דמכות והתם אקראי קאי ארבעים יכנו. ועתוי"ט שהאריך:

(ד) (על הברטנורא) גמרא וטעמא משום דשכיחא. הר"נ. ונ"ל משום דרדיית הפת חכמה ואינו מלאכה ה"א מה שמדביק נמי לא הוי מלאכה דממילא נאפה אח"כ קמ"ל. או י"ל דאתי למעוטי רדיית הפת. ת"ח:

(ה) (על הברטנורא) כן פרש"י ולהלן כתב שמסדר חוטי השתי. וז"ל הר"מ הוא המיסך את השתי נגזר מן המסכה הנסוכה:

(ו) (על הברטנורא) רש"י וז" "ל הערוך מכניס את חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב. והנירים עצמם פירשם הר"ב בריש פכ"א ממס' כלים וז"ל הן החוטין הארוגים על הקנה ובעבורם מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארוג בחוט. וע"ע תוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) רש"י. ומזה הלשון יש לדקדק דאינו חייב אלא במתיר על מנת לקשור. אלא שהתוספ' דע"ג דקדקו מלשון רש"י כו' שאינו מצריך שיתיר על מנת לקשור. ולא דקדקו מן הלשון הזה להוסיף כו' ומכל מקום כתב בשם הר"ח וכ"מ שם בירושלמי דבעי מתיר על מנת לקשור. והא דלא תני על מנת מתורץ כמו בסותר דלקמן. תוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ונ"ל דנקט צבי משום דשכיחא, כפירוש הר"נ גבי פת לעיל:

(ט) (על המשנה) והסותר. דוקא ע"מ לבנות, גמרא. וכתבו התוספ' דמכבה נמי ע"מ להבעיר, והקשו דה"ל למתני ע"מ כו', וי"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למתני שעורא דב' דוקא. אבל ע"מ להבעיר ולבנות אפילו כל שהוא חייב, לא איצטריך למתנייהו:

(י) (על הברטנורא) כן פירש"י. ועיין בפירושם ר"פ י"ב ומש"ש בשם התוספ' ול"ק קושיות הר"ן מדרשב"ג שם. תוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) לאו דוקא אלא חסר א'. ובש"ס דייקי לה מאלו. ומניינא דרישא לחייב על כל אחד ואחד (ואפי' לא ידע לאחד מהן) בכרת ודסיפא למעוטי שובט (משוה השתי בכרכר) ומדקדק (מישב חוטי הערב):


פירושים נוספים


העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).

יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו.


אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצּוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָּד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסּוֹתֵר. הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:

קישורים

  • אגלי טל - ספר שמסביר את פרטי ההלכות של כל מלאכה ומלאכה על-פי התלמוד, הראשונים והאחרונים.