ברטנורא על שבת ז

משנה שבת, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כלל גדול. השוכח עיקר שבת — כסבור אין שבת בתורה, ואע"ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו:

אינו חייב אלא חטאת אחת - על כל השבתות שחלל דכולה שגגה חדא היא דכתיב (שמות לא) את שבתותי תשמורו ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה :

היודע עיקר שבת - שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ע"י שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום, חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת, ואע"פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שא"א שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה, אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הילכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא:

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה - שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת, ואע"פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים, והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, אא"כ ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. וה"ה שחייב על ב' תולדות של ב' אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה, או ב' תולדות של אב אחד, לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון ב' תולדות של אב א', משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחת ואין חלוק חטאות בהעלם אחת, אלא בגופי עבירה שאינן דומים, או בחלוק שבתות לענין שגגת שבת:

(ב)

הזורע החורש — הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כ, ר חזר וחרשוש מחייב אחרישה שנייה משום חורש:

הקוצר - בזרעים, והמלקט באילנות, חייב משום קוצר:

המעמר - אוסך זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד:

הזורה - ברחת לרוח:

הבורר - פסולת, בידיו או בכברה:

והמרקד - בנפה, ואע"ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אך על גב דדמו להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. א"נ לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה:

האופה - לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סדורא דפת נקט , ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן, בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדרה, והנותן כסוי ע"ג קדרה העומדת על האש, חייב משום מבשל, וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו', כולהו הוו בסממנין בצבע של מלאכת המשכן:

הגוזז צמר - וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן:

המלבנו - מכבסו בנהר:

המנפצו - חובטו בשבט א"נ סורקו במסרק:

המיסך - אורדי"ר בלע"ז :

בתי נירין - שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר :

הפוצע - מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב, לצורך אריגה:

והקושר והמתיר - שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיך על זו, ומתיר מכאן וקושר כאן :

והתופר וקורע - נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בו נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין:

והתופר שתי תפירות - והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי. ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר:

הצד צבי - וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים בעורותיהן :

המולחו והמעבדו - בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא:

הממחקו - מגרד שערו:

מחתכו - מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים:

וכותב ומוחק - הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק:

מכבה ומבעיר - באש שתחת דוד הסממנין:

מכה בפטיש - הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה . ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמעינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת, בהעלם אחת, אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות , דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:

(ג)

כל הכשר להצניע - שהוא דבר העשוי לצורך האדם:

ומצניעין כמוהו - שיש בו שעור הראוי להצניעו:

אין חייב אלא המצניעו - אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו, אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:

(ד)

עצה - תבן של מיני קטניות:

כמלוא פי גמל - שיעורו גדול ממלוא פי פרה, וכמלוא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזיא לפרה:

עמיר - קשין של שבלין:

פי טלה - נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה, אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפי, כמלוא פי גדי:

לחין - הראויין לאדם:

כגרוגרת - דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי:

ומצטרפי - כל אוכלי אדם זה עם זה:

חוץ מקליפיהן - שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:

ועוקציהן - זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:

וסובן - קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה:

ומורסנן - הנשאר בנפה. ורמב"ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין:

חוץ מקליפי עדשים - [שמצטרפין]:

שהן מתבשלות עמהן - לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהם גורן. וקליפי הפולין בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן, לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלין לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא שאינן נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר' יהודה: