עיקר תוי"ט על שבת ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה שבת ז: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כהאי גוונא כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי. רש"י:

(ב) (על המשנה) חייב על כל כו'. בגמ' יליף פעמים שהוא חייב ע"כ א' וא'. פעמים שאינו חייב אלא אחת ע"כ שבת. ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא. רש"י:

(ב)

(ג) (על המשנה) מ' חסר אחת. י"ל וכי סני ליה לתנא דלתני המספר כמו שהוא שלשים ותשע כו' והקרוב אלי דמסריך סריך כלישנא דמ"י פ"ג דמכות והתם אקראי קאי ארבעים יכנו. ועתוי"ט שהאריך:

(ד) (על הברטנורא) גמרא וטעמא משום דשכיחא. הר"נ. ונ"ל משום דרדיית הפת חכמה ואינו מלאכה ה"א מה שמדביק נמי לא הוי מלאכה דממילא נאפה אח"כ קמ"ל. או י"ל דאתי למעוטי רדיית הפת. ת"ח:

(ה) (על הברטנורא) כן פרש"י ולהלן כתב שמסדר חוטי השתי. וז"ל הר"מ הוא המיסך את השתי נגזר מן המסכה הנסוכה:

(ו) (על הברטנורא) רש"י וז" "ל הערוך מכניס את חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב. והנירים עצמם פירשם הר"ב בריש פכ"א ממס' כלים וז"ל הן החוטין הארוגים על הקנה ובעבורם מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארוג בחוט. וע"ע תוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) רש"י. ומזה הלשון יש לדקדק דאינו חייב אלא במתיר על מנת לקשור. אלא שהתוספ' דע"ג דקדקו מלשון רש"י כו' שאינו מצריך שיתיר על מנת לקשור. ולא דקדקו מן הלשון הזה להוסיף כו' ומכל מקום כתב בשם הר"ח וכ"מ שם בירושלמי דבעי מתיר על מנת לקשור. והא דלא תני על מנת מתורץ כמו בסותר דלקמן. תוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ונ"ל דנקט צבי משום דשכיחא, כפירוש הר"נ גבי פת לעיל:

(ט) (על המשנה) והסותר. דוקא ע"מ לבנות, גמרא. וכתבו התוספ' דמכבה נמי ע"מ להבעיר, והקשו דה"ל למתני ע"מ כו', וי"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למתני שעורא דב' דוקא. אבל ע"מ להבעיר ולבנות אפילו כל שהוא חייב, לא איצטריך למתנייהו:

(י) (על הברטנורא) כן פירש"י. ועיין בפירושם ר"פ י"ב ומש"ש בשם התוספ' ול"ק קושיות הר"ן מדרשב"ג שם. תוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) לאו דוקא אלא חסר א'. ובש"ס דייקי לה מאלו. ומניינא דרישא לחייב על כל אחד ואחד (ואפי' לא ידע לאחד מהן) בכרת ודסיפא למעוטי שובט (משוה השתי בכרכר) ומדקדק (מישב חוטי הערב):

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(יב) (על המשנה) סובן ומורסנן. ואף על גב דמצטרפין לשיעור חלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה מעורבת בסובנה כו' הלכך לחם הארץ קרינן ביה. אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו. גמרא: