משנה שבת ז ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ז · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המוציא תבן, כמלוא פי פרה.

עצה, כמלוא פי גמל.

עמיר, כמלוא פי טלה.

עשבים, כמלוא פי גדי.

עלי שום ועלי בצלים, לחים, כגרוגרת, יבשים, כמלוא פי גדי.

ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן.

המוציא אוכלים כגרוגרת, חייב, ומצטרפים זה עם זה, מפני ששוו בשיעוריהן, חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנןיב.

רבי יהודה אומר, חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמּוֹצִיא

תֶּבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה.
עָצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל.
עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה.
עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי.
עֲלֵי שׁוּם וַעֲלַי בְצָלִים
לַחִים, כִּגְרוֹגֶרֶת,
יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי.

וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְּשִׁעוּרֵיהֶן.

הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כִּגְרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְּשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן.


רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן.

נוסח הרמב"ם

המוציא תבן כמלוא פי פרה עצה כמלוא פי גמל עמיר כמלוא פי טלה עשבים כמלוא פי גדי עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת ויבשים כמלוא פי גדי ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשעוריהן המוציא אוכלים כגרוגרת מצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשעוריהן חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן.

פירוש הרמב"ם

המוציא תבן כמלא פי פרה כו': המוציא אוכלים כגרוגרות חייב כו': עצה הוא תבן הקטנית כגון הפול והאפונים והתורמסין ודומיהן מן הזרעים: קליפיהן קליפה העליונה הדומה לעור הבהמה: גרעיניהן הם הגרעינין הקשין שהן בתוך הפרי: עוקצין הן אותן העוקצין שהפרי תלוי בהן באילניהן כגון עוקצי התאנים והענבים והאפרסקים והאתרוגים וזולתם: וסובין הוא הסובין שלהן והוא הקמח הבינוני: ומורסן הוא המורסן שלהן והיא הקליפה העליונה העבה היוצאה בנפה תחלה וכאשר אמר כי האוכלים כלם מצטרפין קצתם אל קצתם ושיעורם להוצאת שבת כגרוגרת והיא תאנה אחת בינוני. ומן המאכלים מהן שיש להן קליפה ומהן שיש להן גרעינין ועוקצין וסובין והודיעם כי לא יחשב דבר מאלו הדברים עם האוכל ומה שמשערין כגרוגרת הוא מן האוכל הברור המבורר מכל מיני אלו הפסולת כולם: ואמר רבי יהודה כי העדשים בלבד משערין אותן בקליפה הדקה שעליהם לפי שהוא מתבשל שלם בקליפתן ויאכל עמו וכמו כן סברתו בפולין הרטובים לפי שהוא נאכל בקליפתו הסמוך אל האוכל. ואין הלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עצה - תבן של מיני קטניות:

כמלוא פי גמל - שיעורו גדול ממלוא פי פרה, וכמלוא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזיא לפרה:

עמיר - קשין של שבלין:

פי טלה - נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה, אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפי, כמלוא פי גדי:

לחין - הראויין לאדם:

כגרוגרת - דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי:

ומצטרפי - כל אוכלי אדם זה עם זה:

חוץ מקליפיהן - שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:

ועוקציהן - זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:

וסובן - קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה:

ומורסנן - הנשאר בנפה. ורמב"ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין:

חוץ מקליפי עדשים - [שמצטרפין]:

שהן מתבשלות עמהן - לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהם גורן. וקליפי הפולין בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן, לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלין לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא שאינן נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר' יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

המוציא וכו'. במאי דסיים באבות מלאכות פתח לפרושי. א"נ משום דהווה ורגיל ביותר כמ"ש בריש מכילתין בס"ד:

תבן. מפורש במשנה ג' פ' עשרים:

[* ועלי בצלים. אמר לי בני המשכיל מהר"ר א ב ר ה ם שי' שנראה בעיניו שהם מה שהוא כמו יד לבצל והכי אמרינן בפרק בכל מערבין דף כ"ט דעלי בצלים דאבציל זרתא פירש"י שגדלו זרת וזרת לא שייך אלא במה שהוא כמו בית יד ושכן יש לפרש במשנה ג' פ"ו דשביעית ונכונים דבריו שמה שסביבן של הבצלים קליפות נקראו]:

חוץ וכו' וסובן ומורסנן. ואמרינן בגמ' [ד' ע"ו] דאע"ג דסובן ומורסנן מצטרפין לשיעור חלה. כדתנן במ"ו פ"ב דחלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כלומר מעורבת בסובנה ומורסנה הילכך לחם הארץ קרינא ביה אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו ופירוש הראשון שפי' הר"ב בסובן ומורסנן הוא פירש"י אבל כפי' הרמב"ם סתם וכתב במס' חלה שם וכן במשנה ה' פרק י"א ממס' תרומות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על המשנה) סובן ומורסנן. ואף על גב דמצטרפין לשיעור חלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה מעורבת בסובנה כו' הלכך לחם הארץ קרינן ביה. אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המוציא תבן כמלא פי פרה וכו':    משמע דפתח לפרושי במאי דסליק מיניה ועוד דאית ליה לפרושי בה יותר מד' פרקים עם האיידי. ונראה דמפני שהיא מלאכה גרועה מאריך בה:

עמיר כמלא פי טלה:    פי' בערוך כמו וכעמיר מאחרי הקוצר ובת"כ פרשת קדושים תעזב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר תמרים במכבדות מכלל דעמיר קש של תלתן ע"כ.

עשבים כמלא פי גדי:    מלת עֲשָבִים לא מצינו במקרא אותה בלשון רבים רק מצינו עִשְבוֹת הרים ונלע"ד דגרסי' לה עֲשָבִים רפויה דעשב הוי על משקל בעצב תלדי בנים ואשכחן בלשון רבים אוכלי לחם העצבים שהוא רפוי הכא נמי עשבים רפוי וזה ברור אצלי. ובדין הוא דהו"ל לתנא להתחיל בפי גמל שהוא הגדול או בפי הגדי שהוא הקטן מכל השנוים במתני' אלא משום דתבן מלה כוללת לעצה ולעמיר ולעשבים נקטה ברישא א"נ שרצה לשנות כל השמות המתחילין בעי"ן ביחד עצה עמיר עשבים עלי שום וכו'. ובגמ' פריך והתניא כגרוגרת ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא ולקמן בפ' המוציא דף ע"א תניא המוציא רבב כדי לסוך בתנור תחת אספוגית וכמה שיעורה כסלע והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא ע"כ משמע דפי טלה וגרוגרת וסלע כולהו חד שיעורא נינהו. וכתבו תוס' ז"ל והא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמועי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאם נקט כגרוגרת לא הוה ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זהע"כ:

מפני שלא שוו וכו':    אבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפים וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה ראוי הוא תוס' ז"ל וה"נ אמרינן בגמ' בבלית וירושלמית אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן פי' חמור היינו אותו ששיעורו מועט וקל היינו אותו ששיעורו מרובה:

המוציא אוכלין בגרוגרת וכו':    וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ"ח סי' ה' דגרוגרת א' משלשה בביצה והכריח הרמ"ך ז"ל שהוא בקירוב שיש יותר מעט משליש ביצה. מצאתי שבכל מקום ששנינו מלת אוכלים הגיה הר"מ די לונזאנו ז"ל אכלים האל"ף בשו"א קמ"ץ ומחק הוי"ו ונימוקו עמו דכפי הדקדוק אֳכָלִים כמו חֳדָשִׁים קֳדָשִים מן חֹדש קֹדש ה"נ מן אכל אכָלים וכן מצאתי ג"כ שנקד ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א ועוד ראיתי שמחק מלת חייב והוי"י של ומצטרפין וכך הגיה המוציא אֳכָלִים כגרוגרת מצטרפין זה עם זה וכו':

וגרעיניהם:    י"ס גלעיניהן בלמ"ד והכל אחד. ובגמ' לקמן ר"פ המוציא איתא דגרעינין תנן בעי"ן כמו ונגרע מערכך ולא גראינין באל"ף:

וסובן ומורסנן:    בגמ' במתני' פי' רש"י ז"ל כדפי' ר"ע ז"ל אבל בחולין דף פ"ח פירש בהפך סובין שהנפה קולטת מורסן קליפה היוצאה כשכותשין במכתשת כפי' הרמב"ם ז"ל. ולי הדיוט יש לי להוכיח דמורסן הוי גרוע מס בין מדתנן בפ' בתרא דתרומות המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותרות. וכן מצאתי אחר זמן רב שכתב ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ובגמ' פריך וסובן ומורסנן לא מצטרפי והתנן בפ' שני דחלה חמשת רבעים קמח חייבים בחלה הן וסיבן ומורסנן ומשני אמר אביי התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה פי' רש"י ז"ל מעורבת בסובנה ובמורסנה הלכך לחם הארץ קרינן ביה ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו:


פירושים נוספים