משנה שבת ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ג · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, נותנים עליה תבשיל.

בגפת ובעצים, לא יתן עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר.

בית שמאי אומרים, חמין אבל לא תבשיל.

ובית הלל אומרים, חמין ותבשיל.

בית שמאי אומרים, נוטלין אבל לא מחזירין.

ובית הלל אומרים, אף מחזירין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא,

נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל.
בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, לֹא יִתֵּן,
עַד שֶׁיִּגְרֹף,
אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין, אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין, אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין:

נוסח הרמב"ם

כירה שהסיקוה בקש או בגבבה נותנין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא ייתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר בית שמאי אומרין חמין אבל לא תבשיל בית הלל אומרין חמין ותבשיל בית שמאי אומרין נוטלין ולא מחזירין בית הלל אומרין אף מחזירין

פירוש הרמב"ם

כירה שהסיקוהו בקש ובגבבא כו': נותנין עליה ר"ל נותנין מערב שבת וישאר בה עד למחרת. ב"ה מתירין להשהות על הכירה הנזכרת חמין ותבשיל וב"ש אומרים חמין בלבד: בית הלל אומרים מחזירין בשבת על גבי גרופה וקטומה או על גבי כירה שהוסקה בקש או בגבבא וב"ש אומרים אין מחזירין כלל ומה שאמרו בית הלל מחזירין בתנאי שלא תונח הקדירה על דבר אלא שתהיה באויר עד שישפך ממנה ויחזירנה ומה שאמרו בית הלל שאסור לשהות התבשיל על גבי כירה אלא אם הוסקה בקש ובגבבא או שתהיה גרופה וקטומה הוא בתבשיל שנתבשל חצי בשולו לפי שנאמר גזירה שמא יחתה בגחלים לגמור בשולו אבל אם לא נתבשל כלל עד שנתיאשו מבשולו עד הבקר או אם יגמר בשולו עד שאינו צריך לאש והאש הוא מפסיד אותו מותר לשהותו על גבי הגחלים ואינו צריך להוציא האש והוא אמרם עד שיגרוף וגם אינו צריך להשים דשן על גבי גחלים כדי שיועמו והוא אמרם עד שיתן את האפר וזו היא שקורין אותה קטומה תרגום דשן קיטמא והוא האפר וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר לשהותו על גבי גחלים מפני שהוא מסיח דעתו: וקש הוא התבן: וגבבא זבל השדות: וגפת פסולת הזיתים הנשאר אחר סחיטתן והוצאת שמנן: כופח הוא שאשו פחות מאש התנור ויותר מאש הכירה: והכירה מקום בנוי בארץ כדי לשפות בו שתי קדירות ויתנו האש תחת שתי הקדירות בכירה אחת וכופח הוא כמו כן בנוי בארץ והוא מקום ששופתין בו קדירה אחת ונותנין האש תחתיה ולכן יגדל חמימות הכופח יותר מן הכירה לפי שהאש מתחלק תחת שתי הקדירות בכירה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כירה - מקום עשוי בארץ כדי שפיתת שתי קדרות והאש עוברת תחת שתי הקדרות א:

בגבבא - עצים דקים כקש שגובבין מן השדה:

נותנים עליה תבשיל - מערב שבת להשהותו שם בשבת:

בגפת - פסולת של זיתים ושומשמין לאחר שהוציאו שמנן:

לא יתן - מערב שבת כדי להשהותה שם בשבת ב:

עד שיגרוף - הגחלים ויוציאם מן הכירה:

או שיתן האפר - על גבי גחלים לכסותם ולצננם, וטעמא גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בשולו. ודוקא בתבשיל שלא בשל כל צרכו, או אפילו בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הוא דגזרינן שמא יחתה ג, אבל תבשיל שלא בשל כלל או בשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה ולא חיישינן שמא יחתה, הואיל והסיח דעתו ממנו. וכן תבשיל שבשל כל צרכו והשליך בתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכל כתבשיל שלא בשל כלל שהרי הסיח דעתו ממנו:

בש"א - מים חמין נותנין על גבי כירה לאחר שגרף, דלא צריכי לבשולי וליכא למגזר שמא יחתה:

אבל לא תבשיל - אע"פ שגרף, שא"א לגרף כל הגחלים עד שלא ישאר שם ניצוץ אחד, ואתי לחתויי מאחר דניחא ליה בבשוליה:

בש"א נוטלים וכו' - אפילו חמין דשרינן להשהות על גבי כירה גרופה ושנתן את האפר, לאחר שנטלן אין מחזירין דמיחזי כמבשל בשבת:

וב"ה אומרים - בין חמין בין תבשיל יכולין להחזיר לאחר שנטלן. ולא שרו ב"ה להחזיר אלא בעודן בידו שלא הניחן ע"ג דבר אחר, אבל לאחר שהניחן בקרקע או על גבי דבר אחר אסור להחזירן אפילו לבית הלל, דהוי כמטמין לכתחלה בשבת ד:

פירוש תוספות יום טוב

כירה פי' הר"ב מקום עשוי בארץ וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו והיה להם לפרש שנעשה מחרס וכדמוכח בכמה מקומות ומהם פ"ה דמסכת כלים ולהלן כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ:

בקש. עי' [מ"ש] רפ"ט דב"מ בס"ד:

לא יתן עד שיגרוף. פירש הר"ב מערב שבת כדי להשהותו וכו' והא דתנן בר"פ דלקמן והביאו הר"ב בס"פ דלעיל דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י והכא אפילו גרף וקטם ודאי דמוסיף הבל הוא ס"ל להר"ב כתוס' וסיעתם דהכא לאו בהטמנה איירינן אלא בשהוי כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים ומש"ה כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי והיינו דבטעמא שכתב הר"ב גזירה שמא יחתה לא הזכיר דמוסיף הבל כמ"ש רש"י משום דהכא ל"ש לן בין אינו מוסיף הבל למוסיף הבל. ומה שפירש הר"ב דוקא תבשיל שלא בשל כל צרכו או אפי' בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הוא דגזרינן שמא יחתה והיינו כדעת הרי"ף וסיעתו דכל שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למאכל בן דרוסאי בין שהגיע ואפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו אסור. והא דתנן בספ"ק אין צולין וכו' אלא עד שיצולו מבע"י ופירש הר"ב דכמאכל בן דרוסאי סגי ותו לא חיישינן שמא יחתה ועוד דהכא בלא בישל כלל שרי והתם אין צולין. כבר תירצו הפוסקים דהא דהכא שרינן בבשר חי ה"מ בקדרה שאינה ממהרת להתבשל ומסיח דעתו ממנה עד למחר ולא חיישינן שמא יחתה אבל בצלי שאצל האש שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי בעוד לילה לא מסיח דעתו מיניה ואתי לחתויי ומה"ט נמי כי נצלה כמאכל בן דרוסאי שרי דלא חיישי' לחתויי שאם יחתה בגחלים יחריך אותו כיון שמונח על האש בלא הפסק קדרה. ומה שכתב דבלא בישל כלל מסיח דעתו כלומר עד למחר וכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי:

וב"ה אומרים אף מחזירין. כתב הר"ב ולא שרי וכו' אבל לאחר שהניחן וכו' אסור אפי' לב"ה דהוי כמטמין לכתחלה. אגב ריהטא מסריך ונקט לשון רש"י דמפרש לכוליה פירקין בהטמנה. דאילו לפי מה שנמשך הוא ופירש לפירקין כדעת המפרשים ליה בשהייה לא בהטמנה כדכתיבנא לעיל הוה ליה למנקט דהוי כמשהה לכתחלה בשבת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) ונעשה מחרס ולא חפירה בארץ:

(ב) (על הברטנורא) והא דתנן ברפ"ד דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י והכא אפילו גרף וקטם ודאי דמוסיף הבל הוא הכא לאו בהטמנה איירינן אלא בשיהוי כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים ומש"ה בגרף דאיכא הכירא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי:

(ג) (על הברטנורא) היינו דעת הרי"ף דכל שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למאכל בן דרוסאי בין שהגיע ואפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו אסור. והא דספ"ק אין צולין כו' אלא כדי שיצולו מבע"י ופירש הר"ב כמאכל בן דרוסאי סגי כו'. שאני בצלי שאצל האש שממהר לצלות ואפשר לו להיות ראוי בעוד לילה לא מסיח דעתו מניה. וכי נצלה כמאכל בן דרוסאי לא חייש לחתויי שאם יחתה בגחלים יחרוך אותו כיון שמונח על אש בלא הפסק קדרה. פוסקים:

(ד) (על הברטנורא) לפרושו דמיירי בשיהוי ולא בהטמנה הול"ל דהוי כמשהה לכתחלה בשבת. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כירה שהסיקוה בקש או בגבבא וכו':    ובכירה של כלי חרס מיירי ג"כ מתניתין וכמו שכתבתי לקמן סוף סי' ב' בשם מהרי"ק ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל נראה לר"י דקש היינו זנבות השבלים שנשאר בשדה שקורין אישטובלא בלע"ז ותבן הוא הנקצר עם השבלים ע"כ:

נותנין עליה תבשיל:    מע"ש להשהותו שם בשבת עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' הר"ן ז"ל ולא חיישינן שמא יחתה בגחלים משום דקש וגבבא אין להם גחלת ע"כ. ובירושלמי כיני מתני מקיימין עליה תבשיל כדפי' ר"ע ז"ל ובעיא היא בגמ' דילן ומתני' לפי זה ר' יהודה היא ומאי לא יתן לא ישהה דבלשהות פליגי בחמין ותבשיל ובגרוף וסיפא פליגי בחזרה וכן מוכח מן הגמ' ומן הירושלמי. וכתבו תוס' ז"ל דמשום דקיימא לן כחנניא דשרי חמין ותבשיל להשהות ע"ג כירה אפי' בשאינה גרופה דחיק בגמ' לחסורי למתני' דהכי קתני כירה שהסיקוה בקש או בגבבא מחזירין עליה תבשיל בגפת או בעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום ומה הן משהין בש"א חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל והך חזרה דאמרי לך ברישא פי' במלת נותנים לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה היא שבש"א נוטלין ולא מחזירין ובה"א אף מחזירין ותנא דידן ס"ל כר' יהודה בחדא ופליג עליה בחדא דאילו תנא דידן סבר לשהות ואע"פ שאינו גרוף וקטום ור' יהודה סבר בברייתא בלשהות נמי גרוף וקטום אין אי לא לא. ור"מ ס"ל בברייתא דלב"ש אפי' בגרוף אין משהין כלל ואפי' חמין ולב"ה בגרוף משהין חמין אבל לא תבשיל ובשאינו גרוף אין משהין כלל אבל להחזיר ד"ה אם עקר לא יחזיר אפי' בגרוף ובגמ' רמי דר"מ אדר"מ ודר' יהודה אדר' יהודה ומשני לה:

בגפת:    רש"י והר"ן ז"ל פירשו כאן פסולת של שומשמין לאחר שהוציאו שמנן ע"כ ודוחק הוא לע"ד דלא חזי לאסוקי בהו כלל וכן בפי' הרמב"ם ז"ל לא תמצא שפירש רק גפת פסולת של זיתים ושמא ראוין ליבשן ולהסיק בהן דומיא דגללי הבקר וזולתם וכיון שהם מוסקים ודאי שהם מוסיפים הבל טפי מגפת של זיתים כשאינן מוסק [הגה"ה אכן בריש פירקא דלקמן פי' הרמב"ם ז"ל גפת הוא פסולת של זיתים וכן פסולת השומשמין ע"כ:] ועיין במה שכתבתי לקמן ר"פ במה טומנין על ענין גפת דתנן התם:

עד שיגרוף:    הגחלים ויוציאם מן הכירה או שיתן האפר ע"ג גחלים לכסותם ולצננם עכ"ל ר"ע ז"ל: אמר המלקט כך פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל לפי שהוא מפרש זה הפרק אף בהטמנה דכל שגרוף וקטום ס"ל שאינו מוסיף הבל כו' וכתב הרז"ה ז"ל שהשיאו לרש"י ז"ל לפרש כן מפני שראה פ' כירה בין שתי הטמנות סוף במה מדליקין ותחלת במה טומנין ולא נהירא דהיאך אפשר שכירה קטומה אינה מוספת הבל והרי רש"י ז"ל הוא עצמו פי' לעיל ס"פ במה מדליקין מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע"י גזרה שמא יטמין ברמץ ורמץ היינו אפר המעורב בגחלים אלמא אע"פ שנתן האפר מוסיף הבל הוא וכן הוא ודאי שהרמץ מחמם את הצונן וכל שמחמם את הצונן מוסיף הבל הוא וכיון שכן היאך אפשר דכי נתן את האפר דהויא נתינה כל דהו כמו שנפרש בסמוך בס"ד לא יהא מוסיף הבל ותו וכו' עד אלא ודאי עיקרן של דברים כדברי רבינו האי גאון ורבינו אפרים גאון ז"ל שפירשו דהכא לא אסר בהטמנה כלל אלא כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדרה נוגעים בגחלים ומש"ה כל שגרוף וקטום דאיכא הכירא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי ע"כ. ועוד כתב ז"ל עד שיגרוף או עד שיתן האפר מפר' בירושלמי הגורף צריך שיגרוף כל צרכו כלומ' שלא ישארו שם גחלים כלל וקוטם אינו צריך לקטום עד שלא ניכר שם אש כלל וה"נ משמע לענין קטימה בגמ' דילן מדאמרינן וכו' ומתני' נמי דיקא דקתני שיתן האפר ולא קתני שיטמין באפר משמע דבקטימה בכל שהוא סגי והיינו טעמה דבקטימה סגי לן בכל דהו ובגריפה בעי גריפה גמורה משום דבגריפה אי גרף מקצת גחלים והניח מקצתן אין בנשארות היכר כלל אבל מכיון שנתן אפר ע"ג כל הגחלים הא עביד ליה היכרא בכולהו ע"כ. ובמסקנת מילתיה כתב דנראה לו דברי הרז"ה ז"ל שכתב דגורף היינו שיגרוף כל הגחלים לצד אחר אבל אם גרף את הכל והוציא לחוץ אפי' בתנור שרי דליכא למיחש למידי ע"כ:

בש"א חמין אבל לא תבשיל:    אומר ר"י דודאי תבשיל אסרי ב"ש משום דלעולם יפה לו אע"ג דנתבשל כל צרכו אבל חמין שאין יפה להן אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להם כדמוכח בגמ' לא אסרי ב"ש דליכא למיגזר שמא יחתה דבלא חתוי יוחמו כל צרכן ע"כ:

בש"א נוטלין וכו':    אפי' חמין דשרינן להשהות על גבי כירה גרופה או שנתן וכו' כך נראה שצריך להגיה הלשון בפי' ר"ע ז"ל:

ובה"א אף מחזירין:    בגמ' אמרי' למ"ד מחזירין מחזירין ואפי' בשבת מכלל דעיקר פלוגתייהו בחול היא ועוד מדקדק ר"ת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזור הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והל"ל אא"כ גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר וכי תימא א"כ לב"ש למה לא מחזירין פירשו בתוס' ז"ל דכל שהוא סמוך לחשיכה כ"כ שכשהתבשיל צונן אינו יכול להתחמם מבע"י לב"ש אסור וכל כה"ג מיקרייא חזרה וכי יהיב לה ע"ג כירה מקמי הכי מקרי שהייה ואפשר ג"כ שאפי' היה התבשיל חם כל שאילו היה צונן לא היה שהות ביום כדי להתחמם אסור לב"ש משום גזרת הגאון [צ"ל הרואין.] וב"ה שרי וכתבו בתוס' דמדב"ש אסרי כה"ג אפי' בגרופה נשמע לב"ה כשאינה גרופה דכל שהוא סמוך לחשיכה כ"כ אסור ולא נ"ל כן משום דב"ש לעעמייהו אזלי דבעו בכולהו מלאכות שאדם מתחיל מבע"י הוא אם נעשה מקצת מעשה שלהן קודם לחשיכה אבל לב"ה דמתירין בכולן עם השמש כדאיתא בפ"ק אפי' אין שהות ביום כדי להתחמם שרי ומש"ה אמרינן בגמ' לדברי האומר מחזירין מחזירין ואפי' בשבת משום דלהחזיר סמוך לחשיכה לא איצטריך להו לב"ה דהא בכל המלאכות כולן הן מתירין עם השמש אלא משום דחזרה דשבת גופיה הוא דאיצטריכו לאפלוגי אבל אה"נ דאפי' זבשאינה גרופה מבעוד יום שרי. הר"ן ז"ל.

ומצאתי:    בפי' ה"ר יהונתן ז"ל כירה זו עשויה כעין חצי עגול ופתותה מצד א' ופתוחה מלמעלה כשיעור שתי קדרות ופעמים שנותנין בתוכה ופעמים על גבה וכיון שהיא כ"כ פתוחה מלמעלה אינה מחזקת תמימותה כמין כיפה שאינה פתוחה מלמעלה אלא שיעור קדרה א' ולא פתוחה ממש אלא חלול כמין כברה וכ"ש כמו תנור שהוא פתוח פתח קטן מלמעלה וסגור מכל צדדיו כי אם מעט. וגחלת קש וגבבא אינה בת קיימא ואין חמימותם רב וגדול להעלות לקדרה ההבלא מפני שהיא למעלה ומש"ה א"צ שיגרוף כל הגחלים מתחת הקדרה כלומר להוציאם חוץ מן הכירה לגמרי ומשהה קדרתו על הכירה עד חצי הלילה או עד למחר ולא גזרינן שמא ימצאנה צוננת וירתיחנה דכיון שלא הדליק אלא בקש ובגבבא ולא הדליק אלא בתוך כירה ולא בתוך תנור גילה דעתו שאינו מתרצה בחמימות קדרתו. בגפת ובעצים. שגחלתם קיימת זמן מרובה ומוסיפין הבלא בכל עת ומבשלין הקדרה מאליהן. לא יתן. מפרש בגמ' לא ישהה אפי' לשהות על הכירה קדרתו מבעוד יום אסור עד שיגרוף כל הגחלים לגמרי מכל הכירה משום דמוסיפי' הבלא וכונת זה האיש ודעתו בחמימות שהרי בשל בעצים וגפת ושמה ימצאנה בשליש הלילה או בחציה צוננת וירתיחנה בגחלים שתחתיו. או עד שיתן אפר. צוננת ע"ג גחלים לכבותן ולצננן וכיון שגילה דעתו שאין רצונו בחמימות קדרתו לא גזרינן שמא יחתה בגחלים אע"פ שהן לוחשות מתחת האפר שנתן עליהן. בש"א חמין אבל לא תבשיל. כלומר ומה הן משהין ע"ג כירה כשהסיקוה בקש ובגבבא אע"פ שאינה גרופה או כשהסיקוה בגפת ובעצים כשהיא גרופה וקטומה ב"ש סברי דוקא חמין מים חמין דלא צריכי לבשולי וליכא למיגזר שמא יחתה דבמעט חמימות סגי ליה אבל תבשיל שאינו מבושל כל צרכו אע"פ שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי אסור לשהותו ע"ג כירה אע"פ שקטמה דגזרינן שמא יחתה אח"כ ואפי' בגרופה לגמרי גזרינן גרופה אטו קטומה א"נ יכניס הגחלים לכירה שהוציא חוצה לה וב"ה ס"ל כיון שגילה דעתו מעיקרא שאינו מקפיד בחמימות הקדירה ובבשוליה שהרי גרף אותה או שקטמה מותר לשהות על גבה. בש"א נוטלין. כלומר כי היכי דפליגי בלשהות וב"ה מקילין בשהיית הקדירה ע"ג הכירה ה"נ פליגי בלהחזיר בליל שבת או בשבת עצמו דב"ה מקילין ומתירין להחזיר הקדירה שנטל ממנה והשאיר ממנה לצורך מחרתו ולא גזרינן דילמא אתי לאחתויי כיון שרוצה בחמימות קדירתו שהרי מחזירה ע"ג כירתו ולב"ש מחמירין אפי' במים חמין שהתירו לשהות אסרו להחזיר. ע"כ:


פירושים נוספים