תפארת ישראל על שבת ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על שבת · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

כירה:    *הוא כקדירה גדולה ששפתותיה מחוברין לארץ בטיט. ובשוליו שהפוכין למעלה. יש ב' נקבים להושיב שם ב' קדירות שנסוקין באש שתחתיהן בהכירה ופתח הכירה להכניס שם אש היה בצדו. ומתוך שרחב למעלה אינו קולט חומו. וכ"כ תנורים שלנו שרחבים למעלה. דינן ככירה (רנ"ג ס"א):

שהסיקוה:    געהייטצט:

בקש:    הוא התבן הנשאר בארץ אחר שנקצר השבולת:

ובגבבא:    הוא הנגבב ונקצר עם השבולת (כ"כ תוס' ור"ן וק"ל מסוכה [די"ג ב'] קשין ובהן שבולת. וכ"כ קשה מלקמן פ"כ מ"ה. וצ"ע. ועתוי"ט פ"ט דב"מ. אולם מרפ"ט דב"מ נראה דתבן היינו הסמוך להשבולת והקש היינו הרחוק ממנו. דקאמר כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש. וכשם שחולקים ביין כך חולקין בזמורות וקנין. משמע ודאי שכשם שביין הזמורות שזכר סמוך להן. הן אותן שגדלין סמוך להן. כך התבן שזכר גבי תבואה היינו אותו חלק שגדל סמוך לתבואה):

נותנים עליה תבשיל:    מע"ש להשהותו שם בשבת. דליכא למגזר שיחתה בגחלים. מדאין להם גחלים. וליכא למיחש נמי משום דמטמין במוסיף הבל. דאסור בע"ש משום שמא יטמין ברמץ (לגרסתנו שבת דל"ד ב'). או למשום שמא ירתיח (כגי' רמב"ם י"ג משבת) די"ל דוקא בטומן בדבר המטולטל אסור משום מוסיף הבל. ולא כי הכא בתנור מחובר. דלא דמי לרמץ (מג"א רנ"ג סקי"ז). ותו דכשכסוי הקדירה מגולה. דהיינו שאינו נוגע בדבר שהטמינו בו אפילו שולים נוגעין בגחלים אין בו משום הטמנה (שם. ורט"ז רנ"ח. ור"ן). ואילה"ק עכ"פ ניחש שמא יגיס (כשבת י"ח ב'). דנ"ל לפמ"ש ר"ן (שם ד"ו סע"ב). דבנתבשל כראוי לבן דרוסאי (דהיינו שליש בישולו לרש"י וחצי בישולו לרמב"ם). ועדיין חם. תו ל"ג שמא יגיס. דאפי' יגיס הרי הו"ל בישול אחר בישול. דאינו רק מדרבנן (כרט"ז שי"ח ג' וי"ח). וא"כ הרי ה"נ סתם תבשיל מיירי דחזי לבן דרוסאי (כתוס' כאן ד"ה חמין). וגם סתם קדירות ביה"ש רותחות הן. להכי ליכא למיחש שיגיס:

בגפת:    פסולת שנשאר מזיתים ושומשמין אחר שנכבש שמנן. (עהל דריעזען) בל"א:

ובעצים לא יתן:    עליה תבשיל מע"ש:

עד שיגרוף:    שיוציא כל הגחלים מהכירה. דאל"כ גזרירן שמא יחתה בגחלים. ולבעל המאור ור"ן די כשיגרפם מתחת הקדירה לצד אחר. אבל בהוציא כל הגחלים. אפי' לתת התבשיל*) על או תוך התנור מותר. ולדעה ראשונה אפי' גרפם לחוץ אסור אפי' על התנור. דמדהבלו חם. אי אפשר שלא ישאר ניצוץ ושמא יחתה בו:

או עד שיתן את האפר:    ע"ג קצת גחלים. דדוקא בגורף צריך להוציא כל הגחלים דאל"כ לית ליה היכרא בנשארות. משא"כ בקוטם. ע"י שמצנן קצת גחלים יזכר שלא יחתה מדמתחמם עי"ז יותר (וכן הוכיח הר"ן וב"י מדלא קאמרה מתני' עד שיטמון הגחלים באפר. משמע דסגי בכסה קצת מהן. מזה משמע דלא כמחצית השקל שכ' דמ"ש המג"א דסגי בקיטום כ"ש היינו בכסוי דק). מיהו כל זה לרי"ף ורמב"ם. דמתני' בשהוי מאכל מע"ש נמי מיירי. אבל אנן נוהגין כרש"י ור"י ורז"ה (רנ"ג א') דמתני' דוקא להחזיר בשבת על הכירה מיירי. אבל לשהות מע"ש משהינן. ובאופן שנבאר בסוף משנתינו:

ב"ש אומרים חמין:    דוקא מים חמין משהין (לרי"ף בשגרף ולרש"י ולדעמי' אפי' לא גרף). דמים א"צ בישול כל כך שיחתה עבורן:

אבל לא תבשיל:    אף שגרף (לרי"ף). דב"ש גזרו גרוף אטו אינו גרוף (ר"ן):

בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין:    לרי"ף דרישא להשהות מע"ש מיירי. קאמר הכא שפיר. דוקא בנטלה ורצה להחזיר בשבת פליגי ב"ש וב"ה. ולרש"י דרישא נמי בחזרה מיירי. ה"ק. חזרה דרישא פלוגתא דב"ש וב"ה היא (וק"ל למה נקט נוטלין כלל. פשיטא וכ"כ ק' לב"ה דקאמרי "אף" ל"ל. הול"ל לב"ה מחזירין. ונ"ל מזה ראי' לטור (רנ"ג). וכמ"ש רמ"א שם ס"ב. דדוקא בנטלה ע"מ להחזירה מותר להחזיר. לפ"ז לב"ש ה"ק אפי' בנטלה ע"ד להחזירה לא יחזיר. ובה"א אם נטל ע"מ להחזיר אף מחזירין):

ובית הלל אומרים אף מחזירין:    וק"ל כב"ה:

משנה ב[עריכה]

תנור:    הוא ג"כ כקדירה בלי שולים. מחובר לארץ בטיט. רחב למטה. ופיו א' וצר למעלה:

שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו:    דמדפיו א' וצר נקלט חומו טפי. ולהכי גם בהסיקו רק בקש. וגרף וקטם. אפ"ה כל זמן שיס"ב. גזרי' שמא יחתה. דשמא נשאר נצוץ ויחתה בו. ואפי' לסמוך תבשיל שבקדרה בצדו אסור מה"ט:

כופח:    עשוי ככירה שאין פיו צר. רק שאין בו רק מושב קדירה א'. והבלו רב מהבל כירה:

בגפת ובעצים הרי הוא כתנור:    דאפי' גרף וקטם אסור אפי' בצדו:

משנה ג[עריכה]

אין נותנין:    בשבת:

ביצה בצד המיחם:    יורה חמה וכ"ש סמוך לתנור:

בשביל שתתגלגל:    ר"ל שתצלה קצת:

ולא יפקיענה בסודרין:    כמו לא יבקענה. ור"ל לא ישברנה ע"ג סודרין חמין. אפי' נתחממו רק בשמש גזרי' שמא יטמין ברמץ:

ורבי יוסי מתיר:    בנתחממו בשמש:

ולא יטמיננה:    אפי מע"ש (שי"ח מג"א סק"י):

בחול:    (זאנד) שנתחמם בחמה:

ובאבק דרכים:    שנתחמם ע"י אופני עגלות. ובהנך מודה ר"י מדדמו לרמץ. או משום חשש שיזיז קרקע עולם ממקומו:

משנה ד[עריכה]

מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סלון:    (רעננע):

של צונן:    שהביא מים מנחל צונן:

לתוך אמה:    נחל קטן:

של חמין:    ר"ל שהמשיכו מבעו"י צנור מים צוננים שיפיס מחמי טבריא. תוך חמי טבריא. כדי שיתחממו המים הצוננין. וירדו למקוה בשבת:

אמרו להן חכמים אם בשבת:    ר"ל אם ירדו למקוה בשבת. אף שנכנסו לתוך הסילון מע"ש:

בחמין שהוחמו בשבת:    דהו"ל כאילו הטמין מים הצוננים שבצנור מע"ש בדבר המוסיף הבל:

אסורין ברחיצה:    אפי' מקצת גופו. דמדהוחמו בשבת אסורים בהנאה בכדי שיעשו:

ביום טוב בחמין שהוחמו ביום טוב אסורים ברחיצה:    ר"ל רחיצת רוב גופו. אפי' אבר אבר. אבל פניו ידיו ורגליו מותר לרחוץ בחמין שהוחמו ביו"ט (סקי"א). מיהו אפי' מים שנתחממו מע"ש. אסור לרחוץ בהם כל גופו או רובו בשבת. רק נקט הכא בסילון שנתחמם בשבת דכה"ג גם בשתיה. או ברחיצת אבר א' אסור (שכ"ו). [ונשים הטובלות בשבת במקוה חמה. אסור לה לטבול ביום ז' לספירתה מבעוד יום די"א דאפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה. וגם לטבול כשחשיכה בשבת בחמין. אסור משום גזירה דמרחצאות. רק תטבול בין השמשות. דכל דבר שהוא שבות לא גזרו עליו ביה"ש. דכדאי הוא ר"ת. ורבינו יואל במרדכי. דס"ל דמותר שבות ביה"ש לצורך מצוה אפי' קבלו כבר שבת [ודלא כמג"א רס"א סקי"א]. או שלא יהיו המים חמין או פושרין רק כשיעור הפגת צינתן [ח"צ תשו' י"א. וסדרי טהרה קצ"ז סק"ט]. אולם בתשו' נב"י כ"ה. וכ"כ בקרבן נתנאל כ' דאין למחות במקילין בשבת אפי' בחמין ממש. די"ל דבטבילה ליכא גזירה דמרחצאות. דאסרוה רק משום שמא יחום המים בשבת. ובטבילה של נדה ליכא למגזר הכי. דהא צריך להיות סמוך לחפיפה טבילה. והרי אסור לעשות חפיפה בשבת]:

מוליאר:    הוא כלי שיש לו בית קבול לגחלים. סביב להמים שבבית קיבול הפנימי:

הגרוף:    שגרפוהו מהגחלים מע"ש:

שותין הימנו בשבת:    מהמים שנתנו לתוכו מע"ש. דאינו מוסיף הבל. רק משמר החום:

אנטיכי:    הוא כלי נחושת עם ב' שולים. ומשימין גחלים בין ב' השולים והמים בחלל הכלי שעל השולים:

אף על פי שגרופה אין שותין ממנה:    דמדהאש למטה מהמים חומו רב. והו"ל כמטמין במוסיף הבל:

משנה ה[עריכה]

שפינהו:    ר"ל יורה שסילקוה מהאש ובה מים חמין:

לא יתן לתוכו צונן:    מים צוננים מועטים:

בשביל שיחמו:    אם כוונתו שיתחממו הצוננים:

אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס:    שהוא כלי שני:

כדי להפשירן:    דבכלי שני אי אפשר שיתבשלו הצוננים. להכי אפי' נותן לתוך הרותחין שבכוס. מים צוננים מועטין. שרי. אבל בנותן לתוך הרותחין מים צוננים מרובין. אפי' לכלי ראשון שרי. מדא"א שיתהוו רק פושרין. ודוקא בהסיר בשעת השפיכה הכלי ראשון מהאש (שי"ח י"ב). מיהו באם רותחין מאד. אפי' בכ"ש אסור. וכמבואר בכלכלת שבת בדיני חמום לכתחילה (וכ"כ מג"א שם סקל"ד). וה"ה בפינה מים מהמיחם לגמרי. מותר ליתן בו צוננים מרובים. דמשום מצרף ליכא. מדאינו מתכוון לצרף. והרי קיי"ל כר"ש. ואע"ג דהו"ל פ"ר. י"ל דוקא במלאכה אסור פ"ר. משא"כ צירוף אינו מלאכה רק כשמתכוון לתקן כלי (מגיד משנה. ועי' לעיל ספ"ב). רק דמתני' אליבא דר"י. דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור. להכי נקט "שפינהו" דמשמע שסילק היורה עצמה. ולא נקט שפינהו ממים (ותמוהין לי דברי המ"מ שהביא רמג"א שם סקל"ו. שכ' דמצרף שאינו מתכוון אפי' לר"י שרי. וק' והרי בש"ס הכא (דמ"א ב') אמרי' בפירוש דלר"י בכה"ג אסור. ות"ל כי כוונתי לרלח"ם פי"ב משבת שהקשה כן לרמ"מ וע"ש מה שתירץ):

האילפס:    (טיגעל):

והקדרה שהעבירן:    מהאש:

מרותחין:    נ"ל דאין ר"ל שהעבירן מן הרותחין. אלא ה"ק שהעבירן מהאש מרותחין. דהאי מ"ם סי' הבנין של בינוני פעל. (אב"י הָפְעַל*) כצ"ל) ומנוקד בשו"א. ור"ל בל"א (קאכענד):

לא יתן לתוכן תבלין:    וה"ה כל דבר. דכלי ראשון אף שנשתהה הרבה אחר שהעבירן מהאש. מבשל כל זמן שיד סולדת בו (ט"ז שס סקכ"ד):

אבל נותן הוא לתוך הקערה:    טעללער:

או לתוך התמחוי:    (שיססעל). דכלי ב' אף שיס"ב אינו מבשל. ויש אוסרים לתת מלח אפי' בכ"ש שיס"ב. ובעבר ונתן אפי' בכלי ראשון מותר. דבטל המלח בס' (שם ס"ט). ואע"ג דכל דלטעמא עבידא לא בטל. נ"ל דהכא אין המלח אסור מצ"ע (כי"ד צ"ח ודלא כרמג"א הכא סקל"א ועי' עוד רמג"א א"ח תקי"ג ס"ז). ואע"ג דדבר שיל"מ לא בטל. הכא שאני. דנתבטל קודם שנאסר. דאין המלח מתבשל רק אחר שנתערב (אב"י עי' י"ד סס"י ק"ב). מיהו כל זה במלח החפור הנקרא (שטיינזאלץ). אבל המלח הדק שלנו. מותר. שכבר נתבשל. ואין בישול אחר בישול (מג"א שם). ועמ"ש לעיל בדין חמום לכתחילה:

רבי יהודה אומר לכל הוא נותן:    אפילו לכלי ראשון:

חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר:    הוא מי מלח של דגים. שע"י חריפתן מתבשל. וקיי"ל כת"ק:

משנה ו[עריכה]

אין נותנין:    בשבת:

כלי תחת הנר לקבל בו את השמן:    הנוטף. משום דמבטל כלי מהיכנו. דהשמן אסור לטלטל. מיהו במקום פסידא מותר לבטל כלי מהיכנו (מג"א רס"א סק"ב. ומדסיים פרק דלעיל בהדליקו הנר ושאר מילי דביה"ש. להכי סמיך בפרקן כירה. שהסיקוה וכו' נותנין וכו' דהוא נמי דיני דביה"ש דכרגע נותנים שם הקדירה. ואח"כ הדר הכא למילי דנר שסיים לעיל בפ"ב דמיירי הכא שכבר קידש היום):

ואין ניאותין ממנו:    ר"ל אסור ליהנות בשבת מהשמן הנוטף:

לפי שאינו מן המוכן:    מדהוקצה להדלקה:

מטלטלין נר חדש:    מנורה חדשה:

אבל לא ישן:    דמוקצה מחמת מיאוס:

ר' שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת:    דבשעה שהאבוקה דולקת עליו. הוה מנורה בסיס לאיסור. מיהו נר שמן בשעה שדולק יש בטלטולו חשש איסור דאו' דהו"ל פסיק רישא. דא"א שיטלטל הנר שמן אם לא שיקרב השמן או ירחקו ממקום שהפתילה בוערת. דחייב משום מבעיר ומכבה (כביצה דכ"ב א' וא"ח רע"ז ס"ג). ורק נר חלב ושעוה הדולק כאבוקה אסור מדרבנן לטלטלו בעודו בוער. מדהוא בסיס לשלהבת איסור. ולרתוי"ט (פ"א דתמיד מ"א). גם באבוקה דולקת יש חשש איסור דאו' בטלטולו (ועי' בפירושינו שם ל"ט. ועי' באשל רע"ו סק"י ולפי דבריו נ"ל דמ"ש בגמ' הכא [דמ"ו א'] הנח לנר שמן ופתילה דאסור לר"ש משום בסיס. ולא קאמר משום מכבה ומבעיר. דהרי מודה ר"ש בפסיק רישא [כשבת קי"ז א']. נ"ל דה"ט משום דע"כ ר"ש אוסר אפי' בפתילה הדולקת שאין עליה שמן. רק שמלוחלחת בשמן. באופן שאין לחוש בו חשש קירוב וריחוק השמן. ואפ"ה אסור משום בסיס. ועי' עוד תוס' [דמ"ב ב' ד"ה מיחם]. אב"י ודברי הר"ב כאן. שכ' דנר הדולק בשבת אסור לטלטלו גזירה שמא יכבה. וכך כ' הרמב"ם בפי' המשנה. הוא תמוה. דזה דלא כמסקנת הש"ס דמ"ו א' דמסיק דטעם דר"ש הוא משום בסיס. ועי' מג"א רע"ו ססקי"א). וקיי"ל בהדליקו במנורה באותה שבת. אפי' כבה אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו (ר"ל שצריך להמנורה לתשמיש היתר). או לצורך מקומו. ולא דמי לשאר כלי מוקצה מחמת איסור דשרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו. דהתם גם ביה"ש הי' מותר לטלטלו כה"ג. משא"כ מנורה שדלק עליה ביה"ש. מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולה יומא (רע"ט רט"ז סק"ב). מיהו במאוס עליו יסלקנו [רע"ט ב']:

נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות:    (פונקען). דאין בהן ממש. ומותר ג"כ לטלטל ולסלק הכלי אחר שכבו בו הנצוצות (מג"א רס"ה סק"ו):

ולא יתן לתוכו מים:    אפי' מע"ש. גזירה שמא יתן שם המים בשבת. וקודם גמר הנתינה יפלו. והו"ל מכבה בידים. ואע"ג דכל כבוי הו"ל מלאכה שא"צ לגופה בא"צ להבהב הפתילה (כמג"א רס"י רע"ח). א"כ הו"ל גזירה לגזירה. כ' תוס' דהכא גזרינן אטו כבוי שצריך לגופה. ולרמב"ם (ריש פרק דלקמן) כל היכא שראו חכמים שלא תתקיים זאת הגזירה רק בגזירה אחרת. גזרו גזירה לגזירה. וע"ש. וכ"כ תוס' חולין דק"ד א' ד"ה ומנא:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]