משנה שבועות ו ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ו · משנה ז | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון, אמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה, פטור.

סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה, חייב.

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה, פטורלו.

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה, חייב.

ומי נשבע, מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא לז הלה את הפקדון.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

המלווה את חברו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלוויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלוויתני עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלוויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלוויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב סלע הלוויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלוויתיך עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלוויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלוויתיך עליו וחמישה דינרין היה שוה חייב מי נשבע מי שהפיקדון אצלו שמא יישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון כו': מעקרנו הלוהו על המשכון נעשה עליו שומר שכר ועוד יתבארו דיני שומר שכר ולפיכך אם אבד המשכון באונס ישבע אותו שיש בידו המשכון שבועת התורה שנאנס ויפרע בעל המשכון ממה שהלוה לו משלם. ויש לאותו שהמשכון בידו בכל אלה החלוקים עכ"פ לישבע שבועת התורה שאבד ואפי' לא נפל ביניהם מחלוקת במה שהיה שוה אלא אפילו אמר לבעל המשכון חשוב לי ביותר ממה שאתה טוען שהיה שוה לפי שנחמר שמח עיניו נתן בו אבל אם נסתלק זה החשד כגון שהיה המשכון לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בהן שאין שום צד לומר שמא עיניו נתן בו ואמר לו טול כל מה שהיה שוה וקח בו חתיכת זהב או כסף כאותה שהיה לך כיון שאין שינוי ביניהן במינן ואינם כלים ולא בגדים שיש בהם מיני רקמות שתוכל לומר אני לא אמצא כמותם כרצוני. וכשישבע מן המשכון שבידו יכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר מסלע או שקל או השיעור שיאמר ע"י גלגול וכמו כן תהיה שבועת בעל המשכון כשיהיו חלוקין בדמי המשכון כי לא היה שוה משכונו פחות מסלע או שקל או מה שטוען שהיה שוה וכך ראיתי אבא מורי ז"ל משביע אותם פעמים הרבה על זה הלשון כמו שראה לרבו לרבינו יוסף הלוי ז"ל משביע תמיד. ואמרו בחלק הראשון מזו המשנה פטור ונשבע שבועת היסת וכבר בארתי זה ואמרו מי נשבע מי שהפקדון אצלו הוא חוזר אל החלק השני ממשנה זו הוא מה שאמר לא כי פי' אינו כן או אינו אמת אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה שיתחייב בעל המשכון שבועה וישלם דינר לפי שהוא מודה במקצת ולא ישבע שבועה עד שישבע קודם מי שהפקדון אצלו שבועת התורה שאותו הפקדון אבד ואז ישבע זה לאותו טעם שזכר לפי שזה הטעם כולל כל המשכון אבל טעם שמא נתן עיניו בו אינו כולל כל המשכון כמו שבארנו ולפיכך לא שם התנא כוונתו בזה החלוק אבל שם כוונתו בהודאה במקצת או בכפירה בכל ובטעם זה שזכר שמא ישבע הלה ויוציא הלה את הפקדון וכבר נתבאר לך פעמים שהסלע ארבעה דינרין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

המלוה את חבירו על המשכון - נעשה עליו שומר שכר, לא שנא משכנו בשעת הלואתו, לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. ואם אבד או נגנב והיה המשכון כנגד החוב, יצא משכונו בחובו ואין להם זה על זה כלום. ואם החוב יתר על המשכון, משלם לוה למלוה מה שהיה החוב יותר. ואם המשכון יותר על החוב, משלם מלוה ללוה. ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור, גם המלוה פטור, ונשבע שבאונס נאבד וגובה חובו כולו:

שקל - חצי סלע:

לא כי - לא כן היה:

אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב - שהרי הוא הודה במקצת הטענה לה, שהסלע שוה ארבעה דינרין. וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו, והמלוה חייב לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואע"פ שמשלם דמיו משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו, ב"ד משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו, ואח"כ משביעין את הלוה כמה היה שוה. שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה לח. והא דתנינן בסיפא מי נשבע, מי נשבע תחלה קאמר:

מי שהפקדון אצלו - המלוה שהיה המשכון אצלו נשבע שאין המשכון ברשותו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

המלוה את חברו על המשכון. כתב הר"ב נעשה עליו שומר שכר לא שנא משכנו וכו'. מבואר במשנה ז' פ"ו דב"מ:

ושקל. פירש הר"ב חצי סלע. עמ"ש משנה ו' פ"ק דשקלים:

והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה חייב. כתב הר"ב שהרי הוא הודה במקצת הטענה. ולא אמרי' שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא"כ שיחזיר לו משכונו. וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב. משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו. אע"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר ועובר בלא תחמוד. ואע"פ שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שעובר בלא תחמוד. היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם שמכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה. אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הכי מסיק הר"ן:

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכו' פטור. אוקימנא לה בגמ' פרק המפקיד דף ל"ה במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו שאל"כ מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו. נשבע נמי כמה היה שוה ע"י גלגול. אע"פ שבשיווי אין מאמינו. היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה דקים ליה בגויה משום דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם (משלי י"א) דאי לאו דבוגד ורמאי הוא לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מאמין למלוה שאבד. דמקיים ביה תומת ישרים תנחם (שם) שאם לא שאדם נאמן וישר הוא. לא היה מעשרין אותו מן השמים. וכתב הר"ן וא"ת אם במאמינו אמאי מחייבים למלוה שבועה שאינו ברשותו [כדפירש הר"ב] י"ל אע"פ שהאמינו. כיון שנתחייב לו זה שבועה משביעין נמי את המלוה. שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. ע"כ. ומדלא אוקימנא הכי בבבא דלעיל במאמינו. מש"ה דייק הר"ן התם דכופין ללוה לפרוע אע"פ שאין מחזיר לו משכונו כמ"ש לעיל בשמו:

מי שהפקדון אצלו. אע"ג דאנן במשכון איירינן תני ליה בל' פקדון משום דבכל פקדון דינא הכי שאם טוען השומר אבד וכו' לפטור מתשלומין. מחוייב לישבע שאינו ברשותו. כך נראה לי. אלא דקשה לי. דא"כ בגמ' דהמפקיד דף ל"ה דרב הונא אמר הכי. ונשבע שאינו ברשותו. אמאי לא מפיק ליה ממתני' מדתני פקדון ולא משכון דאיירינן ביה:

שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. וא"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא. דשמא נתן עיניו בה. תי' הרמב"ם בפירושו לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל טעם שמא נתן עיניו בה אינו כולל כל משכון. שאם היה המשכון לשון זהב. או חתיכת כסף שאינו כלים ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן. אין כאן טעם שמא עיניו נתן בה. ע"כ. וכ"כ בריש פרק ו' מהל' שאלה שאם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו. כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל ענינם או קורות שאינן מצויירות וכו'. וכתב המגיד אע"פ שלא נתבאר בגמ'. נראה נכון דלמה יחשד הלה וכו' ע"כ. ומפירוש המשנה ראינו שנתבאר לו זה מהמשנה עצמה:

ויוציא הלה את הפקדון. פירש הר"ב ויפסלנו לעדות ולשבועה. וכפירש"י. והקשו התוס' וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה. ע"כ. וכך מסיים הרי"ף. ונמצא שם שמים מתחלל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(לה) (על הברטנורא) ולא אמרינן שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא"כ שיחזיר לו משכונו וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב, משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו אע"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר, ועובר בלא תחמוד כו', ואין הלוה נפטר מחיובו בכך, וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הר"נ:

(לו) (על המשנה) פטור. אוקימנא בגמרא, במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו. שאם לא כן מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו נשבע נמי כמה היה שוה ע"י גלגול. אע"פ שבשיווי אינו מאמינו, היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה, דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם, שאם היה נאמן וישר לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם, שאם לא שנאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו. וכתב הר"ן, ובסיפא דרישא מחייבינן למלוה לישבע שאינו ברשותו ואע"פ שמאמינו, שמא יוציא כו'. ועתוי"ט:

(לז) (על המשנה) שמא כו'. וא"ת, ולמה לא שנה נמי הטעם דעיקר שבועה למה הוא דשמא נתן עיניו בה. תירץ הר"מ לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל שמא עיניו כו' אינו כולל כל משכון, שאם היה המשכון לשון זהב וכדומה, אין כאן טעם שמא, עיניו נתן בה. ועתוי"ט:.! (לח)והקשה התוספ', וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה:.


פירושים נוספים