מלאכת שלמה על שבועות ו
<< · מלאכת שלמה · על שבועות · ו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
שבועת הדיינים: פ"ק דקדושין דף י"א ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ה) ובפ' יש בכור (בכורות ד' נ'.) ובירושלמי פ"ק דקדושין ד' נ"ח. וכתבו תוס' ז"ל הא דלא נקט שבועת הדיינים נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון משום דמילתא דפשיטא היא ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות ע"כ. ודין שבועת הדיינים אפי' בכנוי בין מפי עצמו בין מפי הדיינים אם ענה אמן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א דהלכות שבועות. ולקמן בריש פ' כל הנשבעים כתבתי בשם הר"ן ז"ל שדעת הרמב"ם ז"ל שגם שבועות הנשבעים ונוטלין אינה בפחות משתי כסף ואינו מחוור ע"כ ושמא שגם זה כיון רש"י ז"ל למעט ונלע"ד דהא דקתני וההודאה בשוה פרוטה ולא קתני בפרוטה כדקתני בשתי כסף לרמוז לנו דכולה מתני' שוה קתני כותיה דרב ורמזו בפרוטה לאשמועינן דאפילו בפרוטה שייך שוה. בפי' רעז"ל צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף וכו'. אמר המלקט הרמב"ם ז"ל מפרש מתני' כותיה דרב דכפירת טענה בעינן שתי כסף שאם כפר מאשר תבעוהו פחות משוה כסף פטור וכן פסק גם בפ"ג דהלכות טוען ונטען. וכן חזר רעז"ל לפרש דבריו אחר זה בסמוך וכן נראה שצריך להגיה כאן בדברי רעז"ל צריך שלא תהא כפירת הטענה פחות משתי כסף אבל בפ' הזהב סי' ז' פי' רבינו עובדיה ז"ל הטענה שתי כסף וזה יודה לו מהם פרוטה וכדעת שמואל עיין עליו. אבל הרמב"ם ז"ל לא פירש שם מאומה והרא"ש ז"ל נמי הכי פירשה כרב וכיצד שתי כסף לי בידך וכולי' קאי ארישא כמו שאכתוב בסמוך בשמו בס"ד וז"ל הר"ן ז"ל והאי שתי כסף היינו שתי מעות של כסף דהא שתי לשון נקבה הוא והן שליש דינר צורי דשש מעה כסף דינר וראיה לדבר מדתנן בפ' הזהב האונאה ד' כסף והטענה שתי כסף ותנן נמי האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח אלמא כי תנן אונאה ד' כסף במעין קאמר שיש מהן כ"ד בסלע ודכוותה הטענה שתי כסף שני מעים קאמר וטעמא של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף מעה כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמי' עשרים גרה עשרים מעין אין לך לחייב בפחות ממטבע זה ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ונמצאו שני מעין הוא שליש דינר דשש מעה כסף דינר שהן ששים וד' פרוטות שהרי מאה ותשעים ושתים פרוטות יש בדינר כדאיתא בפ"ק דקדושין והפרוטה פירשו הגאונים ז"ל שהוא משקל חצי חבא של כסף כלומר משקל חצי שעורה ונמצאו שני מעין משקל ל"ב שעורות הלכך לדידן דקיימא לן כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף כדאיתא בגמרא אינו חייב בשבועה של מודה במקצת עד שיכפור בל"ב שעורות של כסף ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען עכ"ל ז"ל. ובגמ' אמר שמואל לא שנו דבעי טענת שתי כסף אלא אשבועה הבאה בטענת מלוה והודאת מקצת דלוה אבל שבועה בעדות עד אחד שהלוה כפר ועד אחד מחייבו שבועה אפי' לא טענו אלא פרוטה וכפר חייב הואיל ואם היו שנים היו מחייבין אותו ממון לפרוע דהא ש"פ ממונא הוא היחיד מחייבו שבועה. והכריח הר"ן ז"ל דאפילו בטענת שמא עד אחד מחייבו שבועה. והעלה הוא ז"ל ג"כ דאין שבועת השומרים ג"כ פחות משתי כסף ולענין נשבעין ונוטלין העלה הוא ז"ל דהויא בפחות משתי כסף שאם האמינוהו חכמים בשבועה במרובה כ"ש במועט וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ג דהלכות טוען ונטען. ולענין שבועת היסת כתב דמסתברא שאין מחייבין אותו בפחות משתי כסף כיון שאין בשבועה מן התורה בפחות משתי כסף אלא בעד אחד ומשום קרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש אבל קם הוא לשבועה אפילו על תביעת ש"פ דומיא דשני עדים שמחייבין אוחו ממון דהיינו שוה פרוטה ובירושלמי תני הטענה בש"א מעה כסף ובה"א שתי מעות כסף ע"כ:
ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור: דלא כר"ג דמתני' דבסמוך וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואם אין ההודאה מן הטענה פטור כיצד אמר לו שתי כסף לי בידך אין לך בידי פטור וכתב בכל הספרים ל"ג מלות אלא פרוטה:
כיצד שתי כסף: פי' הרא"ש ז"ל ומתני' דקתני כיצד שתי כסף יש לי בידך ארישא דמתני' קאי הטענה שתי כסף ולאו אמאי דסליק מיניה ע"כ. אמר המלקט מה שפי' רעז"ל אין לך בידי אלא פרוטה פטור שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת ודוקא וכו' זהו פי' רש"י ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל אע"פ שהיא ארוך ביותר אמר רב כפירת הטענה שתי כסף טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת פרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ופרכינן בגמרא עליה דשמואל ממתני' דתנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור מאי לאו משום דחסרה לה טענה ותיובתא דשמואל פי' משום דקס"ד דשוה כסף קטעין ליה והאי אמר ליה אין לך בידי אלא ש"פ דה"ל הודאה ממין הטענה ואפ"ה פטור משום דחסרה לה כפירת טענה משתי כסף ולפי זה כי תנן במתני' כיצד שתי כסף יש לך בידך וכו' ארישא דמתני' קאי דקתני הטענה שתי כסף דהיינו כפירת הטענה ואליבא דרב ומפרקינן אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כלומר שזה טען כסף וזה הודה נחשת דליכא הודאה ממין הטענה וכיצד דקתני אמאי דסמיך ליה קאי דאם אין ההודאה ממין הטענה פטור ופרכינן תו אי הכי אימא סיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב אי אמרת בשלמא שוה קתני מש"ה חייב אא"א דוקא קתני אמאי חייב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ומפרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב כלומר וה"נ כיון שטענו נחשת עם הכסף והודה לו באחד מהם חייב ה"נ מסתברא כלומר דמתני' דוקא קתני מדקתני סיפא ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור אא"ב דוקא קתני משום הכי פטור אלא אי אמרת שוה קתני אמאי פטור הא ליטרא טובא הוי כלומר ויש בו כדי כפירה והודאה אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב כלומר מרישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וטעמא משום דדוקא תנן ומה שטענו לא הודה לו הא טענו שוה והודה לו שוה חייב אע"ג דטענה קמייתא לא הוי אלא שתי כסף ומהדרינן אמר לך רב כולה מתני' שוה קתני וליטרא שאני דכיון דטענו משקל ודאי דוקא קתני אבל כל מטבעות דמתני' שוה קאמר שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דבר תדע דקתני סיפא דינר זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא טריסית כלומר מעה קטנה ופונדיון חייב ואו או קתני שהכל מין מטבע אחד ואי א"ב שוה קתני מש"ה חייב אא"א דוקא קתני אמאי חייב כלומר דהא מה שטענו לא הודה לו ומפרקינן א"ר אלעזר הב"ע בטוענו דינר מטבעות והא קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא דייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד ופי' רש"י ז"ל שתבעו דינר טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע אע"פ שזה כסף וזה נחשת ממין הטענה הוא דכולהו מטבע נינהו ודייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד אלמא טעמא דחיובא משום דכל מין מטבע אחד הוא ודוקא קתני אבל ר"ת ז"ל גריס בטוענו בדינר מטבעות כלומר טעין דינר זהב נתתי לך ליתן לי בו מטבעות והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף ליתן לך מטבעות ויש בשוויו בידי טריסית או פונדיון או פרוטה דקמ"ל דפרוטה איתה בכלל מטבעות שאמר לו ליקח ופרכינן ורב דבעי למימר שוה קתני היאך מפרש סיפא דקאמר שהכל מין מטבע אחד דדייקא כותיה כשמואל ומהדרינן דה"ק שכל דין מטבע אחד הוא כלומר רישא דקתני שתי כסף ואמרינן דשוה הוא והדר תנא ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תני דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחד הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב כך פי' הרמב"ן ז"ל. ואמרינן תו ור' אלעזר נימא מדסיפא כשמואל מפ' לה רישא נמי כשמואל ס"ל כלומר דכולה מתני' דוקא קתני ומש"ה תנן ברישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור משום דמה שטענו לא הודה לו אבל אי הוה טעין ליה שוה הוה מיחייב ואע"ג דתחלת טענתו שתי כסף ותו לא ומהדרינן לא סיפא דוקא כשמואל דקתני שהכל מין מטבע אתד כלומר ולישנא דייק בטענו בדינר מטבעות עסיקינין ומש"ה מתרץ לה כשמואל אבל רישא או כרב או כשמואל. ובתר הכי אמרינן ת"ש דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור זו היא גרסת ר"ח ז"ל ועיקר דהכי מוכח בירושלמי והיינו טעמא דפטור משום דכיון דדוקא קא טעין ליה דקאמר זהב זהוב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ודייקי' טעמא דא"ל זהב זהוב הא סתמא שוה משמע וע"כ רישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור היינו משום דחסרה לה כפירה משתי כסף וקשיא לשמואל ומהדרינן אמר רב אשי ה"ק כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי כלומר דכי קתני דינר זהב זהוב לא שהתובע מפרש כך אלא ה"ק הטוען דינר זהב מסתמא זהוב קאמר והלה אומר אין לך בידי אלא דינר כסף פטור משום שמה שטענו לא הודה לו ואמרינן בתר הכי תני ר' חייא לסיועיה לרב סלע יש לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור כלומר משום דכפירה שתי כסף בעינן וכרב כך היא הצעה של שמועה ושמעינן מינה דרב ושמואל בתרתי פליגי חדא דלרב צריכה שתהא הטענה שתי כסף ופרוטה והכפירה שתי כסף ולשמואל די לו שתהא הטענה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה לו אלא בפרוטה חייב ועוד דלרב הטוען את חברו דינר יש לי בידך שוה משמע ולא דינר דוקא וכן המשיב פרוטה יש לך בידי שוה פרוטה משמע וה"ל הודאה ממין הטענה חייב ולשמואל כל חד וחד דוקא קאמר ולא הוי הודאה ממין הטענה ופטור והיינו דאמרינן מי סברת שוה קתני דוקא קתני וכמו שפירשתיה. וליכא לפרושי דרב נמי מודה בטוען דינר סתם דדוקא קאמר ולא נחלקו אלא אי מתני' בטוען סתם או בטוען שוה דהא אקשינן עליה דשמואל מדקתני דינר זהב זהוב יש לי בידך הא סתמא שוה משמע כלומר לרב ניחא ואם איתא לרב נמי קשיא דהא אמרת דלרב נמי סתמא דוקא קאמר ועוד מדתנן שתי כסף יש לי בידך וקא מפרש רב שוה ב' כסף ואי בטוען בפירוש שוה עסיקינין הא סתמא דוקא היכא תני במתני' סתם ב' כסף יש לי בידך שאילו אמר באותו הלשון היה הדין בהפך לרב אלא ודאי בטוען סתם פליגי דרב סובר שוה קאמר ושמואל סובר דדוקא קאמר. ולענין הלכה בפלוגתייהו דרב ושמואל פסק הרב אלפסי ז"ל כרב דכפירת טענה שתי כסף מדתני ר' חייא לסיועיה וכי תימא אדרבא הלכתא כשמואל מדמתרץ רב אשי אליביה הך ברייתא דדינר זהב זהוב וכיון דכשמואל מתרץ לה משמע דכוותיה ס"ל וכדאמרינן בדר' אלעזר ור' אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ לה רישא נמי כשמואל ס"ל וכיון דרב אשי דבתרא הוא ס"ל כשמואל יש לנו לפסוק כמותו ליתא ואע"ג דרב אשי מתרץ כשמואל ליכא לאוכוחי דס"ל כותיה דאמוראי מתרצי אליבא דחד אמורא כי שמעי מאי דפרכי ליה אע"ג דלדידהו לא ס"ל כותיה ורב אשי דבתרא הוא ודאי שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל ומתרץ אליביה אע"ג דלא ס"ל כותיה אבל בדר' אלעזר דייקינן הכי משום דתלמידיה דר' יוחנן הוה ובארץ ישראל הוה גמיר ולא שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל בבבל ואפ"ה מתרץ סיפא כשמואל אלמא דכשמואל ס"ל וכיון דבפלוגתא דכפירה טענה קיימא לן כרב בפלוגתא דשוה ודוקא נמי קיימא לן כותיה דכהדדי תליין וכדכתיבנא הלכך ש"מ דהטוען את חברו בכך וכך דינרין יש לי בידך הלואה והלה אומר לא כי אלא פרוטה ואפי' אמר אין לך בידי אלא כך וכך שהלויתני חייב דשוה קטעין ליה והוי לה הודאה ממין הטענה מיהו ה"מ בטוענו מטבע לפי שהמטבע נעשה דמים באחר הא דבר שאין דרכן של בני אדם לשום בו אפילו לרב נמי מסתמא דוקא קאמר וכדאמרינן הכא אפילו לרב בליטרא זהב ליטרא שאני כלומר שאין דרכן של בני אדם לעשות דמים באחר וכן בתבואה אין אדם שם בה ודוקא קתבע וזו היא ששנינו כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור ובמטבע נמי לא אמרן אלא במטבע היוצא באותו מקום אבל במטבע של מלכים אחרים לא שאין דרכן של בני אדם לשום באותו מטבע הלכך דוקא קאמר ומ"מ היכא שהודה לו במטבע אע"ג דכל חד דוקא קאמר מפני שאותו מטבע אינו יוצא אעפ"כ לדברי רש"י ז"ל חייב שהוא סובר שכל מטבע טבועה מין א' וכמו שכתבתי למעלה בההוא דטוענו דינר מטבעות אבל לפי גרסת ר"ח ז"ל ופירושו אין הדין כן שאין לנו ראיה משם וכי אמרינן דשוה קאמר ה"מ באומר שתי כסף יש לי בידך הלואה לפי שההלואה להוצאה ניתנה ומשתלמת בכל דבר אבל בטוענו פקדון דוקא קא תבע דפקדון לא ניתן להוצאה אלא לחזרה בעינו כך כתב הרמב"ן ז"ל. ואינו נוח לי דמתני' סתמא קתני ואדרבה יש לי בידך טפי משמע פקדון והיכא דטענו דוקא והלה מודה לו שוה אין ההודאה ממין הטענה ופטור וברייתא דדינר זהב זהוב הכי מוכחא דהא התם הטוען אומר דוקא דאמר זהב זהוב והמודה משיב שוה דקאמר אין לך [בידי] אלא דינר כסף ולרב שוה קאמר וכדכתיבנא לעיל וקתני פטור ומיהו היכא דקא טעין מיניה שוה והלה מודה בדוקא חייב דיש בכלל תביעה הודאה וסיפא דמתני' הכי מוכחא דקתני כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב והא טענה דפירות דומיא דשוה היא ואיהו אודי בדוקא וקתני חייב. ויש לרשב"א ז"ל דרך אחרת שהוא אומר אע"ג דקיימא לן כותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה היינו משום דתני ר' חייא לסיועיה לרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כותיה בדיני ולא תליא הא בהא דאע"ג דקיימא לן כרב בכפירת טענה אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכי תימא כיון דקיימא לן כרב אם איתא דדוקא קתני לא ה"ל למיתני שתי כסף דלא אפשר לחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרה לה טענה אלא ה"ל למיתני דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אה"נ אלא משום דבעי למיתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ולאשמועינן דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב כשמואל נקט נמי ברישא שתי כסף והודאה בפרוטה ואע"פ שאין זה נוח לי לישניה דרש"י ז"ל דייקא לי הכי שפרשה למשנתנו אליבא דשמואל. וכתב עוד דאפילו לרב נמי כי אמרינן דשוה קאמר דוקא בטוען כך וכך יש לי בידך בהלואה משום דאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש אלא לוה פורע לו שוויו הלכך איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם דוקא אלא שוה אבל בנותן לעולם דוקא הוא אומר וראיה לדבר מדתנן בפ"ק דגיטין תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאתר מיתה וכו' עד אלו דבריו ז"ל. ולפי הטעם שהוא ז"ל אומר דדוקא בהלואה אמרינן שוה לפי שאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש. נראה שהוא ז"ל סובר דתובע פקדון דינו כנותן דדוקא קאמר ואין זה נוח לי משום דמתני' סתמא מתנייא ולא משמע דבהלואה בלחוד היא ולא פקדון וכמו שכתבתי למעלה לפיכך אני אומר דבין במלוה בין בפקדון שוה קאמר ואע"פ שאין הדין כן בנותן וטעמא דמילתא דמסתמא טוען תובע באותו ענין אשר יתחייב בו הנתבע שבועה וכבר כתבתי למעלה דתובע שוה אפילו נתבע משיב דוקא חייב שבועה אבל אם תובע אומר דוקא אע"פ שהנתבע משיב שוה פטור ומש"ה אמרינן דתובע בין בפקדון בין במלוה לעולם שוה קאמר כדי שיתחייב נתבע באיזה דבר שיודה מה שאין לומר כן בנותן עכ"ל הר"ן ז"ל:
מנה לי בידך: פ"ק דבבא מציעא דף ה':
פטור: פי' משבועת התורה ומכל מקום משביעין אותו שבועת היסת רצה לומר מתקנת רב נחמן רמו עליה שבועה כדי להסיתו אולי יודה:
מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב: מילתא דפשיטא היא ונראה דלא תנייה אלא אגב דבעי למיתני מנה לאבא בידך דאית בה רבותא דאשמעינן דפטור מפני שהוא משיב אבידה א"נ אשמעינן דלא שייך לומר השבת אבידה על טענת ודאי אע"פ שהיה יכול לטעון אין לך בידי או אין לאביך בידי כשטוען הבן טענת ודאי אלא דינר אחד בלבד אשמועינן דלא חשיב משיב אבידה על השאר שהודה וחייב שבועה מן התורה:
מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים וכו': פטור פי' אף משבועת היסת לפי שאין היסת על טענת שמא ואיתא בירושלמי פ' הניזקין וק"ק אמאי תני כמשיב אבידה בכא"ף דהא משיב אבידה גמור הוא וביד רפ"א דהלכות טוען ונטען וסי' ג' ורפ"ג וסי' ג' ובפ"ד סי' ה' ובטור חושן משפט סי' פ"ז וסי' פ"ח:
משנה ב[עריכה]
מנה לי בידך וכו': פ"ק דבבא בתרא ד' ו' והתם מפרש אין לך בידי חייב דאמר לא היו דברים מעולם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וע"ש בנמקי יוסף דף קס"ב. ואיתא נמי בפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל'.) וכתב הרמב"ן ז"ל [הובא בר"ן שבועות פ"ו] דכשאומר לו לאחר הלואה אם לא קבל עליו אלא אמר לו לא כי אלא אפרע אותך שלא בעדים כדי שלא אהא צריך להביא עמי עדים שהדין עמו ואין צריך לפורעו בעדים אבל ממה שכתב הרב ן' מאגאש ז"ל והרמב"ם ז"ל נראה שהם סוברים שאין הדבר תלוי בקבלתו של לוה אלא כל שהתרה בו המלוה צריך לפורעו בעדים הר"ן ז"ל וכך הכריח הוא ז"ל. עוד העלה הר"ן ז"ל אליבא דרב אסי דקיימא לן כותיה וכפי גרסת הרמב"ם ז"ל דמתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בעדים באומר נתתיו לך ביני ובינך הוא ומש"ה חייב ולישנא דמתני' ה"נ משמע אבל באומר פרעתיך בעדים ודאי אפילו לרב אסי פטור עכ"ל ז"ל ובטור ח"מ בסי' ע' ובסי' ע"ה ובסי' ע"ט:
משנה ג[עריכה]
ליטרא זהב וכו': בפירקין ד' ל"פ:
אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור: מהשתא ה"ל לר"ג לאפלוגי כדפליג בסיפא בשטענו חטים והודה לו שעורים אלא נטר עד לבסוף ופליג אכולהו וצריך לדקדק אמאי צריכי כל הני ואיכא מינייהו דתני איידי תוס' ז"ל:
דינר זהב יש לי בידך: בפירקין ד' מ' ופי' שם רש"י ז"ל טריסית מעה קטנה:
דינר כסף טריסית פונדיון ופרוטה: או קתני ע"כ וכן פי' הר"ן ז"ל:
שהכל מין מטבע אחד: כתב הר"ר יהוסף ז"ל ס"א שהכל מטבע אחד וס"א שהכל מן מטבע אחד הוא. ואוקמה ר' אלעזר בגמרא בטוענו בדינר מטבעות כלומר מש"ה איכא הודאה ממין הטענה שזה לא טענו משקל אלא מיני מטבעות וזה הודה לו מטבע ואע"פ שזו כסף וזו נחשת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו כן פי' רש"י ז"ל. ותוס' ז"ל דחו פירושו ז"ל ופירשו הם ז"ל בטוענו בדינר מטבעות שנתן לו דינר להחליף וליתן תחתיו מטבעות ושואל אותן מטבעות והלה טוען החזרתי כולם חוץ מדינר כסף או טריסית או פונדיון או פרוטה ע"כ. ועיין במה שכתבתי לעיל ריש פירקין בשם הר"ן ז"ל שכתב גרסת ר"ח ז"ל ופירושו שהוא נוטה לפי' תוס' ז"ל ומ"מ קשה קצת לע"ד דלכל הפירושי' ובין לרב ובין לשמואל ה"ל למיתני שכל מין מטבע אחד:
כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור: הה"נ אם אמר לו אין לך בידי אלא כור קטנית דפטור אלא נראה דבהאי בבא אורחא דמילתא נקט שהנטען פוטר עצמו משני דברים אחת שאינו תבואה אלא קטנית שעל הרוב היא יותר בזול מחמשת המינים דהיינו תבואה ועוד שאפילו קטנית אינה כור שלם אלא חצי כור ורבן גמליאל מחייב גם בזו ומ"מ האי בבא מילתא דפשיטא היא לרבנן דלדידהו אפילו טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אע"פ שכולן מין תבואה אלא עיקר מילתא אתא לאשמועינן מאי דקתני בסיפא דקטנית בכלל פירות אע"ג דליתנהו בכלל תבואה. ואם טענו כור דגן והודה לו בקטנית נראה דלדעת חכמים דפליגי אר"מ דרפ"ק דחלה ובר"פ הנודר מן הירק וס"ל דהנודר מן הדגן כנודר מן התבואה ואינו אסור אלא בחמשת המינין ה"נ לדידהו לא הוי קטנית ממין הטענה ופטור. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען לא הביא חילוק זה דבין טענו תבואה והודה לו קטנית לטענו פירות והודה לו קטנית. ובעל הטורים ז"ל שם סי' פ"ח כתב תבעו כור חטים או כור תבואה והודה לו בלתך שעורים פטור אבל אם תבעו בכור פירות והודה לו בלתך שעורים חייב שהכל בכלל פירות ע"כ. אלא דארישא דמילתי' הגיה הבית יוסף במקום לתך שעורים לתך קטנית משום דשעורים הוי בכלל תבואה והוי ממין הטענה וה"ל להיות חייב:
טענו חטים והודה לו בשעורים: נלע"ד דהה"נ אפכא טענו שעורים והודה לו בחטים וכדתניא בברייתא בגמרא בפירקין דף מ' טענו שור והודה לו בשה שה והודה לו בשור פטור אלא אורחא דמילתא נקט דוק. [הגהה כתוב בספר הלבוש שם סי' י"ח סעי' ז' וז"ל מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה תרי מיעוטי הוא וזה משמע דוקא כלומר אינו חייב שבועה אלא כשיטעון כך כמו שהוא משמעות הפרשה היינו שזה טוענו שנתן לו לשמור או בהלואה כסף או כלים והוא משיבו על טענתו בהודאת מקצתה ואומר דבר זה מן הטענה הוא מה שנתת לי והשאר לא נתת לי והיינו שההודאה היא ממין הטענה לפיכך אמרו ז"ל שאין מודה מקצת הטענה חייב לישבע עד שיודה ממין הטענה כיצד תבעו כור חטים והודה לו בלתך שעורים או שתבעו וכו' עד לפיכך פטור דעל מה שטענו לא הודה לו כלום וה"ל גביה כמו כופר בכל ועל מה [שהודה לא טענו] לו ושמא מחל לו עליו ואנן למה נחייבנו שבועה ע"כ]. ואיתא להאי בבא דטענו חטים והודה לו בשעורים ס"פ המניח ובפ"ק דב"מ דף ה' ובפ' השואל דף ק' ובפירקין יד' מ' ע"א ע"ב והתם בהמנוח מסיק דפטור לגמרי אף מדמי שעורים וכתבו תוס' ז"ל כאן דלר"ג אפשר אע"ג דמיפטר מדמי שעורים אפ"ה חשיב ליה הודאה ע"כ. והתם בפ"ק דב"מ מפרש דר"ג לית ליה דבעינן ממין הטענה כלל ולא דריש כלל להכי. ומפרש בגמרא בפירקין שם דף מ' ע"א דהה"נ דלח"ק אפילו טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם פטור והא דקמיפלגי בטענו חטים לחוד להודיעך כחו דרבן גמליאל פי' תוס' ז"ל דכחו עדיף דמילתא דרבנן הוי כח דפיטור ע"כ פי' נלע"ד דלר"ג הוי כחא דהתרא שנשבע אע"פ שאפשר שאינו חייב ואסור לו לשבע:
הטוען את חברו: י"ג שהטוען כמו שהוא בירושלמי ולא נהירא אכן הר"ר יהוסף ז"ל הגיה [כן] בשם כל הספרים:
וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה: משום דס"ל טענו חטים ושעורין והודה לו באחד מהם פטור אי נמי משום דסבירי להו דאין בלשון טענת הטוען קנקנים אלא תביעת שמן שבתוכם כדאיתא בפרק שני דייני גזרות הר"ן ז"ל. ותוספות הכריחו כאן מלשון המשנה דלר' חייא בר אבא דס"ל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור דבתרתי פליגי אדמון וחכמים ע"ש ולפי גמרא דהכא שלש מחלוקת בדבר ועיין במ"ש בשמו של הר"ן ז"ל שם סי' ד' וכאן פי' רעז"ל מה שפירשו כאן בגמרא ושם בכתובות פירש מה שפירשו שם בגמרא. מן הטענה בלא יו"ד הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
טענו כלים וקרקעות: וה"ה טענו כלים ועבדים או שטרות. ואיתה בפ"ק דב"מ ד' ד' ובפירקין ד' מ' ע"א ע"ב. ובירושלמי פ' שני דייני:
בקרקעות וכפר בכלים פטור: בגמרא אמרינן ה"ה דאפילו כלים וכלים משני מינים פטור והא דקתני כלים וקרקעות לאשמועינן דכי הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות ואע"ג דשמעינן לה חדא דמנא בקדושין פ"ק התם אגב גררא נסבה הכא עיקר דכולה מסכתא בהלכות שבועות והכי מפרש לה נמי שם ברפ"ק דב"מ:
שהנכסים שאין להם אחריות זוקקין. וכו': כך צ"ל. ואיתא בפרק השואל ד' ק' וביד פ"א דהלכות טוען ונטען סי' ג' ובפ"ג סי' ח' ובפ"ה סי' ג' ובטור ח"מ סי' פ"ח וסי' צ"ה:
משנה ד[עריכה]
אין נשבעין וכו': פ' שני דכתובות ד' י"ח ובפ' הנזקין ד' נ"א ותוס' ר"פ בן סורר ודפ' שום היתומים ד' כ"ב. בפי' רעז"ל אבל שבועת היסת חייבין לישבע על טענתו של קטן שלא יהא נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם כך הורו רבותי ולזה דעתי נוטה ותקון עולם הוא הרמב"ם ז"ל בפ"ה דהלכות טוען. וכתב הר"ן ז"ל וכ"ש שנשבעין לקטן אותם שנשבעים בשמא דרבנן כגון השותפין והאריסין ובן הבית. ושבועת השומרים אם נשבעין לקטן פלוגתא בין הפוסקים ודעת הרמב"ם ז"ל שנשבעין וז"ל רבו הרב ן' מאגאש ז"ל דכי ממעטינן קטן דוקא משבועה הבאה מחמת טענת ברי כשבועת מודה מקצת וכן שבועת עד א' שהיא צריכה טענת ברי ע"כ ובקיצור מופלג:
אבל נשבעין לקטן ולהקדש: מה שפי' רעז"ל היא אוקמתא דשמואל ולעולם מתני' רבנן היא ובגמרא פריך עלה תנינא להא תרי זימני לקמן באידך פירקין ובכתובות פ"ט מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט מה לי משועבדים לגבוה ומשנינן הא קמ"ל יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית והיינו תרתי חדא לגדולים וחדא לקטנים פי' דהנהו תרי דהתם חשיב להו חדא ואהקדש נמי משני דאיצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא לעשות רמיה עליו ולומר אני חייב לזה כדי שיטרוף הקרקע ממנו ויחלוקו ברמאות קמ"ל דדוקא גבי שכיב מרע הוא דלא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו אלא ליורשיו אבל גבי בריא חיישינן. ורב אוקמה באוקמתא אחרינא וכר' אליעזר בן יעקב דברייתא מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב לישבע על טענת עצמו וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבידה ופטור. ועיין בהרי"ף ובהר"ן ז"ל וביד פ"ד דהלכות גניבה סי' ט' ובפ' שני דהלכות שכירות סי' ז' ובפ"ה דהלכות טוען ונטען סי' ט' ובטור ח"מ סי' צ"ו:
משנה ה[עריכה]
ואלו דברים שאין נשבעין עליהם וכו': ביד פ"ז דהלכות שבועות סי' ג' ד' וברפ"ה דהלכות טוען ונטען ובטור ח"מ סי' צ"ה:
העבדים: ר"מ פליג בברייתא בפ' הגוזל קמא (בבא קמא ד' צ"ג) ובפ' השואל ד' ק' וס"ל דנשבעין על העבדים דלא מקיש עבדים לקרקעות לענין שבועה ומשמע משם דה"ה דלא מקיש לענין גזל או קנין ע"ש בהגוזל בהוספות ומשמע מפ' שבועת הפקדון (שבועות ד' ל"ז ע"ב) דר' אליעזר ס"ל דנשבעין על הקרקעות דדריש רבויי ומיעוטי וריבה הכל ולא מיעט רק שטרות וזהו שכתבו תוס' ז"ל בפ' מרובה (בבא קמא דף ע' ע"א) ומיהו אמתני' דשבועות מצינן לאוקומי בקרקעות וכמ"ד נשבעין ע"כ. וגם בר"פ נערה שנתפתתה ע"א ע"ב כתבו יותר מבואר וז"ל בעמוד שני וה"נ אפילו לר' אליעזר דאמר נשבעין על הקרקעות גזרת הכתוב הוא דפטור מקרבן שבועה אע"ג דמיחייב בהודאתו ע"כ. ואע"ג דאין נשבעין על העבדים ועל הקרקעות פירשו המפרשים ז"ל דהיינו בנקיטת חפץ אבל שבועת היסת שהיא מדרבנן נשבעין בעבדים ובקרקעות כך פי' נמוקי יוסף בפ' השואל דף קכ"ב. וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל דמשבועה דאורייתא הוא שפטור אבל שבועת היסת דרבנן נשבעין עליהם אפילו שלא על ידי גלגול וכמו שאכתוב עוד בסמוך בס"ד בשם הרי"ף ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פ' שני משכירות גם בפ"ה מטוען כתב דעל כולן נשבעין שבועת היסת חוץ מהקדש שנשבעין עליו כעין של תורה מתקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות וכמו שנכתב בר"פ שני דמסכת שקלים אלא שכתבו הגהות מיימוניות דה"מ בהקדש גמור אבל בשל עניים לא חיישינן כולי האי ולא תקנו לישבע עליהם כשהוא פטור מלשלם וכן מוכיח מדברי ריא"ף ז"ל ע"כ:
אין בהם תשלומי כפל: דאפילו בקרקע שייך גניבה כגון משיג גבול א"נ בגפנים טעונות והלה טוען טענת גנב ור"מ מודה נמי בשאין עומדים ליבצר תוס' ז"ל:
ולא תשלומי ד' וה': לא איצטריך אלא משום הקדשות דמשום קרקעות ועבדים לא איצטריך דאין נוהג אלא בשור ושה בלבד. כדתנן בפ' מרובה תוס' ז"ל:
ש"ח אינו נשבע: משום דקרא בש"ח כתיב דאיירי בשבועה נקט שבועה וה"ה דאין משלם אם פשע כמו שומר שכר דפטור מחיוב דידיה דהיינו גניבה ואבידה. ונראה דש"ש נמי פטור מפשיעה כדמוכח וכו' תוס' ז"ל. ועיין במה שכתבתי במציעא פ"ד סי' ט'. ועוד כתבו תוס' וה"מ למיתני נמי ש"ש אין נשבע שנאנס אלא בשבועה קמייתא דכתיב בקרא איירי וקאמר בה דש"ח אין נשבע דהיינו גניבה קאמר נמי דנושא שכר אין משלם גניבה והמ"ל נמי דשואל אין משלם אם נאנסה או אפילו נגנבה דהא איתקוש לש"ש ואם שאל בית ונשרף פטור ועוד דמש"ה לא תני לה דלא שייך בהקדש שאלה ואע"ג דתני תשלומי ד' וה' משום דשייך בכולהו אם מכר אלא דמיעט קרא אפילו שאר מטלטלי ע"כ. והגיה הרי"א ז"ל רש"א דברים שהוא וכו' וכתב כן מצאתי. בפי' רעז"ל צריך להיות חמור או שור או שה פרט וכל בהמה לשמור חזר וכלל וכן הוא בברייתא בגמ' וכן הוא ג"כ בפירושו ז"ל בב"מ פ"ד סי' ט'. וראיתי להעתיק הנה פי' הר"ן ז"ל ודאמרינן ש"ח אינו נשבע איכא מ"ד דדוקא אינו נשבע אבל פשע משלם דפושע הרי הוא כמזיק ומזיק בין בקרקעות בין במטלטלין חייב וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' שני מהלכות שכירות אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו שהפושע אינו כמזיק דהא פשיעה בבעלים דפטור ומזיק בבעלים אין ספק שהוא חייב וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב בתשובה שאם הודה שמעון שהפקיד אצלו השטר ופשע בו ואבד אין מחייבין אותו לא לשלם ולא לישבע שהרי התורה פטרתו וכן דעת הר"י הלוי ז"ל והכי מוכחא ההיא דבסוף פ' החובל בההיא ארנקי של צדקה דפשע בה ההוא גברא אמרי' עלה והתניא לשמור ולא לחלק לעניים אלמא אותם שנתמעטו מדין שומרים אף מחיוב פשיעה נתמעטו וכמו שכתבתי למעלה וה"ה דהוו מצי למיתני ש"ח אינו משלם כי היכי דתנא ש"ש אינו משלם אלא משום דשבועה גבי ש"ח כתיבא ותשלומין גבי ש"ש כתיבי נקט בכל א' מאי דמפרש ביה קרא וכל א' מלמד על חברו שכשם שש"ח אינו נשבע כך נושא שכר אינו נשבע וכשם שנושא שכר אינו משלם כך ש"ח אם פשע אינו משלם ולא עוד אלא אפילו ש"ש שפשע פטור והא דההוא דאפקיד גביה ארנקי של צדקה ש"ש הוי אליביה דרב יוסף דאמר לקמן בגמרא דשומר אבידה שומר שכר הוי בההיא הנאה דלא מיחייב למיהב רפתא לעניים ואפ"ה כי חייביה פרכי' עליה מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים. והה"נ דה"מ למיתני דשואל אינו משלם דהא כתיב וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון ואיתקש לשומר שכר כדדרשינן בפ' השואל אלא מש"ה לא תנא שואל משום דהקדשות לא שייכי ביה ועוד דכיון דתנא פיטור שבועה בש"ח ופיטור תשלומין בשומר שכר ממילא משמע דה"ה לכולהו ומ"מ אע"פ שאין שבועת השומרים פחות משתי כסף וכמו שכתבנו למעלה חיוב פשיעה ישנו אפילו בפחות משתי כסף שלא תאמר כשם שעבדים וקרקעות ושטרות שנתמעטו משבועה נתמעטו אף מחיוב פשיעה כך פחות משתי כסף כיון שנתמעטו מחיוב שבועה נתמעטו ג"כ מחיוב פשיעה שאין הדבר כן וטעמא דמילתא משום דפיטור שבועה ילפינן מש"ח ובש"ח נתמעטו כולן עבדים וקרקעות ושטרות ופחות משתי כסף לא נתמעטו שאין בו כסף או כלים ולפיכך כל אחד מלמד על חברו ש"ח לימד על הכל שאין נשבעין על העבדים ועל הקרקעות ועל השטרות ועל המטלטלין כל שהן פחותות משתי כסף ושומר שכר לימד על הכל שאין חיוב תשלומין בעבדים וקרקעות ושטרות אבל לפטור פחות משתי כסף מתשלומין לא למדנו לא מש"ש ולא מש"ח ולפיכך ש"ח חייב בו על הפשיעה וש"ש בגניבה ואבידה ושואל על האונסין עכ"ל ז"ל. וכתב הרי"ף ז"ל וה"מ בפני עצמן אבל ע"י גלגול נשבעין דתנן נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם ובפני עצמן נמי לא אמרן דאין נשבעין עליהם אלא בשבועה דאורייתא אבל בדרבנן נשבעין דגרסינן בפ' הכותב בענין הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן משום דפרע דאיק דמיפרע לא דאיק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק עכ"ל ז"ל:
משנה ו[עריכה]
ר"מ אומר יש דברים וכו': כתב הר"ר יהוסף ז"ל במסכת נדרים תנן ר"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד וחכמים מודים לו ועל כן הוצרך לומר זה כדי [שלא] ישתכח מפי התלמידים על איזה הודו ועל איזה לא הודו ע"כ. פ' השולח (גיטין ד' ל"ט) ומשמע התם דאי בדקיימי מכחשי כ"ע ל"פ דכבצורות דמיין ועיין על זה במה שאכתוב בסמוך בשם הר"ן ז"ל. ואיתה נמי בפ' השואל ד' ק' ובפ"ק דסנהדרין ד' ט"ו. ועיין במ"ש בפט"ו דכלים סי' ב' וכתוב בב"י בטור ח"מ סי' צ"ה שדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רבו הר"י הלוי ז"ל דפלוגתא דר"מ ורבנן דוקא לענין שומרים דכיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הוו להו כקרקע דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה אבל לכל שאר מילי אפילו רבנן מודו דכל העומד ליבצר כבצור דמי הלכך מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדות ליבצר כיון דאדעתא למשקל זבינהו ניהליה כבצורות דמיין ודנינן בהו דין מטלטלי בכל מילי לענין אונאה ושבועה וכיוצא בהן וראיה לזה שהרמב"ם ז"ל פ"א ממכירה פסק ג"כ דעומד ליבצר כבצור דמי לענין מכירה ובפ' שני משכירות פסק לענין שומרים דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ע"כ ועיין ג"כ בחשן המשפט סי' קצ"ג ובמה שאכתוב בסמוך בשם תוס' ז"ל:
שהם כקרקע: שמחוברין לקרקע עדיין ואינם כקרקע ונשבעין עליהם משום דבענבים העומדים ליבצר עסיקינין כדאיתא בגמרא ור"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן לא ס"ל הכי וא"ת והא הילך הוא וי"ל משכחת לה כשבצרם וא"ת אמאי פטרי רבנן מטעמא דהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהם של ענבים אין כאן שבועת קרקעות אלא שבועת מטלטלין וי"ל דמהא שמעינן דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע"ג שבשעת תביעת הפקדון בצרם הנפקד הרי היא כתובע קרקע וה"נ מוכח בריש מציעא דמקשה התם ולמ"ד הילך פטור קרקע אמאי איצטריך למעוטי הא כל קרקע הילך הוא אמר לך כי איצטריך קרא היכא דחפר בה שיחין ומערות אע"פ שאינו חייב אלא בדמי היזקו דינו כתובע קרקע כיון שהיא נמשכת מחמת קרקע וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען ומ"מ הורה הרב ז"ל שאם טענו שכירות קרקע כגון שאמר שני חדשים עמדת בחצרי והוא אומר לא עמדתי אלא חדש אחד ה"ז מודה מקצת שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין. אבל הרשב"א ז"ל כתב דתביעת תשלומי נזקי קרקע וכן תשלומי ענבים שבצרן אינה תביעת קרקע ונשבעין עליהם. וא"ת משנתנו משכחת לה כגון שבצר חמשה מהן וחמשה אחרות טעונות עדיין זה אומר עשר גפנים אלו יש לי בידך וענבים שבצרת מחמש מהן והלה אומר חמש בצורית אלו מסרח בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לשלומי לך וחמש טעונות אלו לא היו דברים מעולם ושלי הן נמצא דלר"מ דס"ל כבצורות דמיין ה"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקעות וזה כמודה לו מקצת הקרקעות ומקצת המטלטלין דהיינו הענבים שכבר בצר דלאו הילך וכופר במקצת הקרקעות ומקצת מטלטלין דהיינו חמש אלו שאינם בצורות ומש"ה חייב ולרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין אין כפירתו אלא בקרקעות ושמעינן ממתני' דאע"ג דתנן בסמוך דאין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין והכא לא ידיע טוענייהו דגפנים כמה הוי אפ"ה כיון דעשר וחמש מנין הוא דבר שבמנין מיקרי דדבר שבמדה ושבמשקל מצד אחד סגי והיינו נמי דתנן בפירקין כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב ואמאי והרי אין טענתו טענה ברורה שאפשר דלתך קטנית שוה יותר מכור פירות אלא ש"מ דכיון שזה טוענו מדה וזה מודה במקצתה חייב כיון שמצד אחד יש כאן הודאת מקצת בדבר שבמדה וקיימא לן כרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין דיחיד ורבים הלכה כרבים ומיהו דוקא בצריכין עדיין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע כלל כבצורות דמיין דהא אמרינן בפ' נערה שנתפתתה כל העומד לגדור כגדור דמי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען ולא תיקשי לך הא אההיא דאמרינן בפ' השולח עלה דהא מתני' אפילו תימא ר' מאיר ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בענבים דכמה דקיימן מיכחש כחשן אבל הכא שערו של עבד כמה דקאי אשבוחי משבח דלמא ר' מאיר דוקא בשאין צריכין כלל לקרקע קאמר ואפילו הכי פליגי רבנן עליה דהתם הכי קאמרינן ע"כ ל"ק ר"מ אלא בענבים דאי קיימן טפי טובא מיכחש כחשן ולפיכך מכיון שהגיע ליבצר אע"פ שהן משביחין עדיין בקרקע קצת כבצורות דמיין לפי שהדבר ידוע שלא ישהם זמן מרובה אבל שערו של עבד כיון דכמה דקאי אשבוחי משבח לאו כגזוז דמי לעולם עכ"ל הר"ן ז"ל:
עשר גפנים וכו': תוס' פ' שני דכתובות ד' י"ח ודפ"ק דב"מ ד' ה' ודפ' השואל ד' צ"ח וכתבו הם ז"ל כאן נראה דלענין שבת לכולי עלמא לאו כבצורות דמיון וכמחוברות דמי לגמרי דגמרינן מקצירת סמנים שהיתה לאחר שעומדים ליקצר ולענין ב"ח כיון דלא צריכי לארעא לכ"ע כבצורות דמיין כדמוכח בפ' נערה וכו' מיהו ר"ח פי' דהתם הוי כר"מ דקיימא לן הכי משום דבפ' הכונס פסקינן כר"ש דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ע"כ בקיצור. ואפשר דבזה ידוקדק מלת יש דברים דקתני במתני' ודקתני נמי דאין חכמים מודים לו דמשמע דאין מודים לו לגמרי בכל הדברים רק בקצתם וגם ר"מ לאו בכל הדברים קאמר כבצורות דמיין רק הכא וגבי בעל חוב:
וחכמים אומרים כל המחובר וכו': דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מכירה דענבים העומדות לבצר הוי כמטלטלין לענין קנין ואונאה דאע"ג דהלכה כחכמים שבועה שאני ועוד השיב על זה שם במגיד משנה עיין שם וכן הוא פסק ההלכה בשלחן ערוך ובספר הלבוש בחשן משפט סימן קצ"ג:
אלא על דבר שבמדה וכו': פי' ריב"א ז"ל דנפקא לן מההיא דדרשינן בריש מרובה שלמה למעוטי דבר שאינה מסוים והיינו שלא במדה ובמשקל ובמנין ומיהו י"מ שם פי' אחר דאתא לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז כדאמרינן בהזהב גבי קנין מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא תוס' ז"ל ועיין במה שאכתוב בסמוך מן המכילתא בשם הר"ן ז"ל. ורמזתי כבר דברי ריב"א ז"ל שם ר"פ מרובה:
כיצד א"ל בית מלא וכו': הרא"ש ז"ל פ"ק דב"מ ד' קכ"ז:
זה אומר עד הזיז: שם בתוס' פ"ק ד' ה'. ופי' הר"ן ז"ל זה אומר עד הזיז קורה של עליה שבולטת לתוך הבית וזה אומר עד החלון חייב. לדידן דקיימא לן הילך פטור [הגהה פי' דהכא נמי הילך הוא שהיא אומר לו לא היו בה עד החלון וסתמא משמע בין שנאבדו ורוצה לשלם דמיהם בין שלא נאבדו אלא שאומר לו מה שהנחת אתה נוטל דומיא דרישא ואעפ"כ חייב ואמאי והא הילך הוא] על כרחין בשהרקיבו מיירי ובאומר עד החלון והרקיבו בפשיעתו ובעינא לשלומי לך עסיקינין ומה שהנחת אתה נוטל נמי בכגון זה הוא כלומר המדה שהנחת הרי היא במקומה אלא שנתקלקלה ובעינא לשלומי לך. ותמהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור והרי בשאנו רואין הפירות הודאתו ידועה ועדיין הוא עומד בה ונ"ל דהיינו טעמא משום שבשעה שהודאה יוצאה מפיו בעינן שתהא בדבר שבמדה ואע"פ שאח"כ מודה בדבר שבמדה כיון שהודאה ראשונה לא חייבתו שבועה שוב אינו מתחייב בהכי כי היכי דאמרינן שאם קדמה הודאה לתביעה שוב אינו מתחייב בה כמו שכתבתי עלה דההיא דטענו חטים וקדם והודה לו בשעורים דאמרינן בגמרא אם כמערים חייב ואם לאו אלא שלפי תומו אמר כן פטור. ובמכילתא מפרש דבר שבמדה מכסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות וכו' מכאן וכו' ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו זה אומר עד הזיז למ"ד הילך פטור צריך להעמיד כגון שזה עצמו שמודה אינו בעין ע"כ. אבל נמוקי יוסף ברפ"ק דב"מ ד' ס"ו כתב כדברי הר"ן ז"ל. וביד פ"א דהלכות מכירה סי' י"ז ובפ"ג סי' י"ו י"ז ובפ' שני דהלכות שכירות סי' ד' ובפ' ששי דהלכות שאלה ופקדון סי' ה' וברפ"ד דהלכות טוען ונטען וסי' ב' וג' ובפ"ה סי' ט' ובטור ח"מ סי' פ"ח וסי' צ"ה וסי' קצ"ג וסי' רצ"ו וסי' ש"א:
משנה ז[עריכה]
המלוה את חבירו על המשכון: בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ד) כולה מתני':
ואבד המשכון: סתם אבד לאו בפשיעה משמע אלא בדין שומר שכר כך כתוב בנמוקי יוסף פ' האומנים ד' קי"ד ע"ב ודלא כתוס' דהכא ד"ה שומר אבדה:
ואבד: וה"ה נגנב ובלבד שתהיה האבידה או הגניבה בלי אונס שאז מתחייב המלוה בדמי המשכון:
סלע הלויתיך עליו ושקל וכו': תוס' פרק האומנים ד' פ"ב:
פטור: הלוה משבועת התורה ומ"מ נשבע הלוה היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר והמלוה נשבע תחלה שבועת השומרים שאינה ברשותו מהרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות מלוה ולוה. וכתוב שם במגיד משנה ולמדנו ממשנה זו שאם המשכון הוא בעין ואינו שוה שיעור מעותיו שיכול לכופו המלוה לפרוע מעותיו שאם לא כן היאך יפה כחו כשאבד ואינו שוה שיעור חובו שיהא הלוה חייב לפורעו וכן כתבו ז"ל ע"כ. וק"ק לע"ד אמאי איצטריך למיתני מה שהלוה מודה לדברי המלוה או מה שהמלוה מודה לדברי הלוה דליתני ברישא והלה אומר לא כי אלא סלע היה שוה פטור ובסיפא דרישא נמי ליתני הכי והלה אומר לא כי אלא שלשה דינרין היה שוה חייב והכי נמי קשה בתרי בבי דסיפא וממילא משתמע דתרויהו מודו שההלואה אינה לא יותר על סלע ולא פחות מסלע. ובטור ח"מ סי' ע"ב מצאתי שכתב בקיצור כאשר הקשתי שראוי לשנות בכולהו ד' בבות במתני':
לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב: מי נשבע דסיפא אהאי בבא קאי כדמפרש ואזיל רעז"ל. ועיין במ"ש בסוף פירקין בשם הר"ן ז"ל על מה שכתב בשם הרמב"ן ז"ל:
סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה: תוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ז) ודפ' השואל ד' צ"ח:
פטור: המלוה משבועת התורה ומ"מ נשבע שאינה ברשותו וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב ג"ז שם בהרמב"ם ז"ל. ומובן הוא מדאוקימנא לה למתני' במאמינו כמו שאכתוב בס"ד משמע הא לאו הכי נשבע. והר"ן ז"ל לעיל בפירקין ד' שכ"ה ע"א הביא ראיה מכאן דקתני לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור שהכופר בפקדון פטור דהא מלוה זה נפקד הוא ועוד הביא ראיות אחרות לזה ע"ש:
סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכו': תוס' פ' הכונס (בבא קמא ד' נ"ז) ובפ' המפקיד (בבא מציעא ד' ל"ד) פרכינן מהאי בבא רישא דסיפא דקתני גבי תביעת לוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור לרב הונא דאמר התם משביעין אותו שאינה ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה דאי איתה להאי שבועה לישתבע נמי בגלגול שביעה כמה שוה ומשני דלוה מאמין למלוה שאינה ברשותו ואין כאן שבועה שאינה ברשותו כדי לגלגל עמה אבל אינו מאמינו לומר דסלע היתה דמימר אמר לא קים ליה בגויה אבל המלוה אינו מאמין כלל ללוה אע"ג דידע דקים ליה בגויה דלוה מקיים בי' במלוה קרא דכתיב תומת ישרים תנחם ואומר בלבו אם לא שאדם נאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו מן השמים ומלוה מקיים בי' בלוה וסלף בוגדים ישדם דאי לאו דגברא דלאו מהימנא הוא לא היו מן השמים מדכין ומייסרין אותו בעינו:
וחמשה דינרין היה שוה חייב: פי' נשבע המלוה שאינה ברשותו ויכלול שלא היה שוה יותר על חמשה דינרין וישלם הדינר גם זה מהרמב"ם ז"ל וכן פי' ג"כ הכא במתני' אלא שהתנא לא שם כוונתו כאן אלא בהודאה במקצת או בכפירה בכל ע"כ. אבל הטור שם סי' ע"ב כתב עליו הב"י שנראה שמפרש חייב לישבע שלא היה שוה יותר מחמשה דינרים שעל זה הן דנין והיא שבועת התורה דקתני עלה במתני' חייב ואח"כ מגלגלין עליו שבועה שאינה ברשותו מדרב הונא דהמפקיד ע"כ. ודעת בעל התרומות בשער מ"ט כהרמב"ם ז"ל:
מי הנשבע מי שהפקדון אצלו: גמרא אהייא אלימא אסיפא תיפוק לי דשבועה גבי מלוה היא אלא ארישא דסיפא וכו' כדפי' כבר רעז"ל. כתב הר"ן ז"ל ואע"ג דבפ' המפקיד אוקימנא מתני' במאמינו אפ"ה כיון שנתחייב לו שבועה משביעין את המלוה תחלה שמא ישבע וכו'. בפי' רעז"ל שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה ומשום תקון העולם שלא יפסל ישראל שקלוה לשבועה מיניה ושדייה אמלוה. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל והקשו על פי' תוס' ז"ל וכי עבדינן תקנתא לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצאת שבועת לוה לבטלה ע"כ. וכן פי' הרב אלפסי ז"ל וז"ל ונמצא שם שמים מתחלל ע"כ. ועוד הקשו תוס' ז"ל ובר"פ דבסמוך אכתבנו בס"ד:
מי שהפקדון וכו': הכא במתני' קרי למשכון פקדון ושמא ללמדנו שהמלוה נקרא נפקד ונפקא מינה לכופר בפקדון כמו שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר"ן ז"ל. וביד פי"ג דהל' מלוה ולוה סי' ד' וכמו שכתבנו. ובטור ח"מ סי' ע"ב. ועיין שם בספר הלבוש. וז"ל הר"ן ז"ל אע"פ שכבר נרמז והא דתנן סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור אקימנא לה בגמרא בפ' המפקיד במאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו שאל"כ מתוך שצריך לישבע שאינה ברשותו נשבע נמי כמה היתה שוה ע"י גלגול. וא"ת אם במאמינו היכי תנן מי נשבע מי שהפקדון אצלו ופרשינן לה בגמרא דמלוה נשבע תחלה שאינה ברשותו וכיון דמוקמינן לה במאמינו למה נשבע מלוה וי"ל אע"פ שמאמינו כיון שנתחייב לוה שבועה משביעין נמי את המלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ונמצא ש"ש מתחלל. והא דתנן סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב והקשה הרמב"ן ז"ל אמאי חייב והא לאו מודה מקצת הוא דהא ודאי אם איתיה למשכון בידיה דמלוה לא מיחייב לוה למלוה כלום עד דמהדר ליה משכוניה וכיון שכן ה"ל כאומר דינר מאותו סלע שאתה תובע ידענו דלית לך ששלשה דינרין היה שוה ודינר אחד לא ידענא אם נאבד המשכון כמו שאתה אומר בעינא לשלומי לך או אם ישנו ברשותך אינו חייב לך כלום עד שתחזיר לי המשכון וה"ל כאומר חמשין לית לך וחמשין לא ידענא דפטור וכי תימא הא אוקימנא בפ' המפקיד במאמינו לא משום הך פירכא אוקימנא לה במאמינו אלא וכו' ע"ש. והוא הר"ן ז"ל העלה והכריח דמעיקרא קושיא ליתה דלעולם דבמשכון דלא שוה לוה מיחייב לשלומי למלוה מן הדין ואע"ג דלא אהדר מלוה משכוניה ואע"ג דידעינן ודאי שהוא ביד המלוה חייב הלוה לפרוע בבא לצאת ידי שמים עיין שם: