משנה שבועות ו ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ו · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

רבי מאיר אומר, יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע, ואין חכמים מודים לו.

כיצד, עשר גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר אינן אלא חמש, רבי מאיר מחייב שבועהכט.

וחכמים אומרים, כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניןלב.

כיצד, בית מלא מסרתי לך וכיס מלא מסרתי לך, והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל, פטור.

זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון, חייבלד.

נוסח הרמב"ם

רבי מאיר אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד אמר לו עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש רבי מאיר מחייב וחכמים אומרין כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אין נשבעין אלא על דבר שבמידה ושבמשקל ושבמנין כיצד אמר לו בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב.

פירוש הרמב"ם

ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע כו': מחלוקת חכמים ורבי מאיר הוא בענבים העומדים ליבצר והלכה כחכמים אבל כשימסרם לו בתורת שמירה לענין מקח וממכר ודיני האונאה והודיה במקצת כשהיה עיקר התביעה שלא בתורת שמירה העיקר המכוון עליו שהם כמטלטלין שכל העומד ליבצר כבצור דמי ושמור זה הלשון והוא אמרם אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כלומר שהוא מודה בקצת המנין אם תבעו דבר שבמנין או במקצת המשקל אם תבעו דבר שבמשקל או במקצת המדה אם תבעו דבר שבמדה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

רבי מאיר אומר יש דברים שהם כקרקע - ענבים העומדות ליבצר הוא דאיכא בין חכמים לרבי מאיר, דרבי מאיר סבר ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין, וחכמים סברי לאו כבצורות דמיין. והלכה כחכמים. ודוקא בדין שומרים ל, אבל גבי מקח וממכר ואונאה ומודה במקצת הטענה, בכל הני קיי"ל דדבר העומד ליבצר כבצור דמי לא. וכן הלכה:

עד הזיז - קורה של עליה הבולטת מתוך הבית. וכללא דמלתא, לעולם אינו חייב שבועה דאורייתא עד שיטעננו דבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין, ויודה לו במקצת לג המדה או במקצת המשקל או מקצת מנין:

פירוש תוספות יום טוב

רבי מאיר מחייב שבועה. כתב הר"ן וא"ת והא הילך הוא [דקיי"ל דפטור משבועה דאורייתא. כמ"ש במשנה ב' פ"ח דב"מ] י"ל משכחת לה כשבצרן. וא"ת אמאי פטרי רבנן מטעמא דהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. שהרי אע"פ שהתחלת החיוב במחובר לקרקע [היה] (הרי הוא כקרקע). כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהן של ענבים אין כאן שבועת קרקעות אלא שבועת מטלטלין. י"ל דמהא שמעינן דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע"ג שבשעת [השבת] הפקדון בצרן הנפקד הרי הוא כתובע קרקע. אבל הרשב"א כתב דתביעת תשלומי ענבים שבצרן אינה תביעת קרקע ונשבעין עליה. וא"ת משנתינו. משכחת לה כגון שבצרן חמש מהן. וחמש אחרות טעונות עדיין. זה אומר עשר גפנים אלו יש בידך ונראים שבצרת ה' מהן. והלה אומר ה' בצורות אלו מסרת בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לאשלומי לך. וה' טעונות אלו לא היה דברים מעולם ושלי הן. נמצא דלר"מ דס"ל כבצורות דמיין הרי זה כתובע ממנו מטלטלין וקרקע וזה כמודה מקצת הקרקעות. ומקצת מטלטלים. דהיינו הענבים שכבר בצר דלאו הילך הוא וכופר במקצת קרקעות ומקצת מטלטלין דהיינו חמש אלו שאינן בצורות ומשו"ה חייב. ולרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין. אין כפירתו אלא בקרקעות. ע"כ:

וחכמים אומרים כל המחובר וכו'. כתב הר"ב והלכה כחכמים ודוקא בדין השומרים. וכ"כ הרמב"ם והלכה כחכמים. כשימסרם לו בתורת שמירה. ע"כ. וא"ת אמאי בעינן הודאה במקצת והא כי הוא זה דמיניה ילפינן דבעינן הודאה במקצת כתבתי בריש פרקין בדבור וההודאה. דשדינן ליה אפרשת אם כסף תלוה. וי"ל דלאו דעקרינן לגמרי מדרשה שכתוב בה שהיא פרשת שומרים אלא עירוב פרשיות אמרינן וקאי נמי אפרשת אם כסף וכמ"ש התוס' והרא"ש ספ"ט דב"ק. אלא שאין זה הפירוש עולה לדעת הרמב"ם דבהדיא פסק בפ"ב מהלכות שכירות שאין אחד מן השומרים צריך להודיה במקצת. וכן פירש"י התם דעירוב פרשיות דקאמר דהיינו שאינו כתוב כלל במקומה ועקרינן ליה לגמרי מפרשת שומרין. ושדינן ליה לפרשת אם כסף תלוה בלחוד. אבל בשומרין אפי' כפר הכל חייב. א"כ אמאי שנינו במשנתינו והלה אומר אינו אלא חמש. דאפי' כפר הכל לחייב. ואנן מסרתי לך תנן דהיינו לשמור. ולרש"י מיהת יש לדחוק דמסרם לו היינו בתורת חליפין כלומר שהחליפם בגפנים אחרים. ומ"מ לישנא דאינן אלא וכו'. משמע דמהדר להו בעינייהו. דאי לאו הכי היה ראוי שתהיה התשובה לא היו אלא וכו'. וכ"ש להרמב"ם שפירש למשנתינו בהדיא בדין שומרין דנשארת הקושיא אמאי תנן דהודה במקצת וצ"ע. ומ"ש הר"ב אבל גבי מקח וממכר וכו'. בכל הני קיי"ל דדבר העומד ליבצר כבצור דמי. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וטעמו כמ"ש הטור סימן צ"ה וז"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דמי. וכתב הר"י הלוי ודוקא לענין שומרין. אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדים ליבצר כיון דאדעתא למשקל זבינהו ניהליה כבצורות דמיין ודנינן בהו דין מטלטלין בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה. וכיוצא בהן. דקי"ל כל העומד ליבצר כבצור דמי. והכא היינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמיין. כיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע. ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה. הוה ליה כקרקע. דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה ע"כ לשון הטור. והכריחום לחלק בין שומרין לשאר דברים כפי מה שנ"ל פשוט ההיא גמרא דפרק נערה שנתפתתה במסכת כתובות [ד' נ"א] דאמרי' בפשיטות כל העומד לגזוז כגזוז דמי. כמו שהעתקתי במשנה ז' פ"ח דב"ב ומדמחלקים בינייהו בסברא ש"מ דבחדא מחתא נינהו. ובגונא חדא מיירי או שכירות וגם שאר דברים בצריך לקרקע קצת. או שכירות וגם שאר דברים באין צריך. דאל"כ לחלק בהני דשכירות וצריך ואינך באין צריך. ומכיון דהרמב"ם בחבורו פ"ה מהלכות טוען לענין מודה מקצת כתב דוקא באינן צריכין לקרקע אמרינן כבצורות דמיין. וכ"כ לענין מקח וממכר ואונאה בפ"א מהלכות מכירה ש"מ דבשכירות אף באינן צריכין לקרקע ס"ל דלאו כבצורות דמיין. וכן סתם וכתב בפ"ב מהלכות שכירות המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור. אפי' היו ענבים העומדים להבצר. הרי הן כקרקע. בדין השומרים. ולא ביאר שזה דוקא בצריכין לקרקע. אלא דלשיטתיה דבפירוש משנתינו קאזיל שהיא לענין שומרין בלבד ובאין צריכין לקרקע. ואפ"ה אמרו רבנן דלאו כבצורות דמיין משום דלא דמי שמירה לשאר דברים. ותמיהני על הכ"מ שבפ"א מהלכות מכירה כתב שסובר הרמב"ם דע"כ לא פליגי רבי מאיר ורבנן דהכא אלא בצריכין לקרקע. אבל אין צריך לקרקע אפילו רבנן מודו. ופוסק הרמב"ם כחכמים. ואפ"ה פוסק בשכירות דאפי' אין צריך לקרקע הרי הן כקרקע מטעם הר"י הלוי. עכ"ד. ודברי תימה הן דמי דחקו להר"י והרמב"ם לחלק בין שכירות לשאר דברים. אם לא משנתינו וההיא דפרק נערה. וכיון דמוקמינן לההיא דנערה דכגזוז דמי בשאר דברים ש"מ דמשנתינו בשומרים ובשומרים פסק דאפי' אינן צריכין לקרקע הרי הן כקרקע. ש"מ דפלוגתייהו אפי' בא"צ לקרקע. כ"ש שדבריו בפירוש המשנה כך הם בהדיא. אלא שבהם י"ל דאשתמיטתיה להכ"מ. אבל הדברים בעצמם מוכרעים מדברי הר"י הלוי שהביא הוא. דאין לחלק ולאוקמי שכירות בצריך לקרקע ושאר דברים באינן צריכים לקרקע. ועיין במשנה ז' פ"ח דב"ב כתבתי דעת ר"ח והרא"ש בענין כל העומד לתלוש וכו'. וכן דעת הר"ן והרשב"ם. גם כתבתי שם מה שתמהתי על הטור בזה:

אין נשבעין אלא על דבר שבמדה וכו'. התוס' בריש פ"ז דב"ק דף פ"ג [צ"ל ס"ג] בד"ה דבר שאין מסויים וכו' מסקי דנפקא לן ממשמעות דכי הוא זה. והר"ן בפרקין כתב דבמכילתא מפיק מכסף או כלים. מה כסף שדרכו למנות. אף כלים שדרכן להמנות. מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה ובמשקל ובמנין. אינה טענה. ע"כ. ולא קשיא דהא אצטריך לכדדרשינן בריש פרקין מה כסף דבר חשוב וכו' דהכל איכא למדרש במה כסף. ומ"ש הר"ב וכללא דמלתא אינו חייב עד שיטעננו וכו' ויודה לו במקצת המדה וכו'. לישנא דברייתא ולאתויי טוענו בית זה מלא דלא תימא דכיון דאמר בית זה מלא. וזה מחזיר לו חסר. נראה החסרון. והרי הוא כזה אומר עד הזיז. וזה אומר עד החלון. קמ"ל דלא. עד שיודה בדבר שבמדה וכו'. וכתבו התוס' דטעמא דכשאין חסירה אלא מעט מקריא מלאה ואין ידוע מה ביניהם. א"נ בעינן שיזכור מדה בהודאתו. ע"כ:

חייב. ל' הר"ן לדידן דקיי"ל הילך פטור. [כמ"ש ג"כ לעיל] על כרחין כשהרקיבו פירות מיירי [וכ"כ התוס']. ובאומר עד החלון והרקיבו בפשיעתו [ובעיא] לשלומי לך עסקינן. ומה שהנחת אתה נוטל נמי בכגון זה הוא כלומר המדה שהנחת הרי היא במקומו שנתקלקלו הפירות ובעינא לשלומי לך. ותמיהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור. והרי כשאנו רואים הפירות הודאתו ידועה. ועדיין הוא עומד בה. ונ"ל דהיינו טעמא משום דבשעה שהודאה יוצאה מפיו בעינן שתהא בדבר שבמדה. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כט) (על המשנה) מחייב כו'. וא"ת והא הילך הוא. י"ל משכחת לה כשבצרן. הר"ן. ועתוי"ט:.! (ל)וא"ת אמאי בעינן הודאה במקצת, והא כי הוא זה דמינה ילפינן דבעינן הודאה במקצת שדינן ליה אפרשת אם כסף תלוה. וי"ל דלאו דעקרינן לגמרי מפרשה שכתוב בה, אלא עירוב פרשיות אמרינן, וקאי נמי אפרשת אם כסף. אמנם לדעת הרמב"ם שאין אחד מהשומרים צריך להודות במקצת. וכן פירש"י דעקרינן לה לגמרי מפרשת שומרים ושדינן אפרשת אם כסף. צ"ע. ועתוי"ט:.! (לא)דכיון דאדעתא למשקל זבנינהו נהליה, כבצורות דמיין, ודנינן בהו דין מטלטלין בכל מילי. כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן כו'. וגבי שומר היינו טעמא דכיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו נהליה, הוה ליה כקרקע, דהא לאו למתלשינהו מסרינהו נהליה. טור בשם הר"י הלוי. ונראה לי לדעת הר"מ אפילו באין צריך לקרקע. ועתוי"ט:

(לב) (על המשנה) שבמדה כו'. נפקא לן ממשמעות דכי הוא זה. תוספ'. והר"נ כתב, דבמכילתא מפיק ליה מכסף או כלים, מה כסף שדרכו לימנות אף כלים שדרכן להמנות. ועתוי"ט:

(לג) (על הברטנורא) לישנא דברייתא. ולאתויי טוענו בית זה מלא. דלא תימא דכיון דאמר בית זה מלא, וזה מחזיר לו חסר, נראה החסרון, והרי הוא כזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון, קמ"ל דלא, עד שיודה בדבר שבמדה. ועתוי"ט:

(לד) (על המשנה) חייב. לדידן דקיי"ל הילך פטור. ע"כ כשהרקיבו פירות מיירי כו'. ורישא דמה שהנחת כו' פטור ואע"ג דהרי אנו רואין הפירות והודאתו ידועה. נראה לי דהיינו טעמא משום דבשעה שהודאה יוצאה מפיו בענין שתהא דבר שבמדה:.

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר"מ אומר יש דברים וכו':    כתב הר"ר יהוסף ז"ל במסכת נדרים תנן ר"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד וחכמים מודים לו ועל כן הוצרך לומר זה כדי [שלא] ישתכח מפי התלמידים על איזה הודו ועל איזה לא הודו ע"כ. פ' השולח (גיטין ד' ל"ט) ומשמע התם דאי בדקיימי מכחשי כ"ע ל"פ דכבצורות דמיין ועיין על זה במה שאכתוב בסמוך בשם הר"ן ז"ל. ואיתה נמי בפ' השואל ד' ק' ובפ"ק דסנהדרין ד' ט"ו. ועיין במ"ש בפט"ו דכלים סי' ב' וכתוב בב"י בטור ח"מ סי' צ"ה שדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רבו הר"י הלוי ז"ל דפלוגתא דר"מ ורבנן דוקא לענין שומרים דכיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הוו להו כקרקע דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה אבל לכל שאר מילי אפילו רבנן מודו דכל העומד ליבצר כבצור דמי הלכך מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדות ליבצר כיון דאדעתא למשקל זבינהו ניהליה כבצורות דמיין ודנינן בהו דין מטלטלי בכל מילי לענין אונאה ושבועה וכיוצא בהן וראיה לזה שהרמב"ם ז"ל פ"א ממכירה פסק ג"כ דעומד ליבצר כבצור דמי לענין מכירה ובפ' שני משכירות פסק לענין שומרים דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ע"כ ועיין ג"כ בחשן המשפט סי' קצ"ג ובמה שאכתוב בסמוך בשם תוס' ז"ל:

שהם כקרקע:    שמחוברין לקרקע עדיין ואינם כקרקע ונשבעין עליהם משום דבענבים העומדים ליבצר עסיקינין כדאיתא בגמרא ור"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן לא ס"ל הכי וא"ת והא הילך הוא וי"ל משכחת לה כשבצרם וא"ת אמאי פטרי רבנן מטעמא דהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהם של ענבים אין כאן שבועת קרקעות אלא שבועת מטלטלין וי"ל דמהא שמעינן דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע"ג שבשעת תביעת הפקדון בצרם הנפקד הרי היא כתובע קרקע וה"נ מוכח בריש מציעא דמקשה התם ולמ"ד הילך פטור קרקע אמאי איצטריך למעוטי הא כל קרקע הילך הוא אמר לך כי איצטריך קרא היכא דחפר בה שיחין ומערות אע"פ שאינו חייב אלא בדמי היזקו דינו כתובע קרקע כיון שהיא נמשכת מחמת קרקע וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען ומ"מ הורה הרב ז"ל שאם טענו שכירות קרקע כגון שאמר שני חדשים עמדת בחצרי והוא אומר לא עמדתי אלא חדש אחד ה"ז מודה מקצת שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין. אבל הרשב"א ז"ל כתב דתביעת תשלומי נזקי קרקע וכן תשלומי ענבים שבצרן אינה תביעת קרקע ונשבעין עליהם. וא"ת משנתנו משכחת לה כגון שבצר חמשה מהן וחמשה אחרות טעונות עדיין זה אומר עשר גפנים אלו יש לי בידך וענבים שבצרת מחמש מהן והלה אומר חמש בצורית אלו מסרח בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לשלומי לך וחמש טעונות אלו לא היו דברים מעולם ושלי הן נמצא דלר"מ דס"ל כבצורות דמיין ה"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקעות וזה כמודה לו מקצת הקרקעות ומקצת המטלטלין דהיינו הענבים שכבר בצר דלאו הילך וכופר במקצת הקרקעות ומקצת מטלטלין דהיינו חמש אלו שאינם בצורות ומש"ה חייב ולרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין אין כפירתו אלא בקרקעות ושמעינן ממתני' דאע"ג דתנן בסמוך דאין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין והכא לא ידיע טוענייהו דגפנים כמה הוי אפ"ה כיון דעשר וחמש מנין הוא דבר שבמנין מיקרי דדבר שבמדה ושבמשקל מצד אחד סגי והיינו נמי דתנן בפירקין כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב ואמאי והרי אין טענתו טענה ברורה שאפשר דלתך קטנית שוה יותר מכור פירות אלא ש"מ דכיון שזה טוענו מדה וזה מודה במקצתה חייב כיון שמצד אחד יש כאן הודאת מקצת בדבר שבמדה וקיימא לן כרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין דיחיד ורבים הלכה כרבים ומיהו דוקא בצריכין עדיין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע כלל כבצורות דמיין דהא אמרינן בפ' נערה שנתפתתה כל העומד לגדור כגדור דמי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען ולא תיקשי לך הא אההיא דאמרינן בפ' השולח עלה דהא מתני' אפילו תימא ר' מאיר ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בענבים דכמה דקיימן מיכחש כחשן אבל הכא שערו של עבד כמה דקאי אשבוחי משבח דלמא ר' מאיר דוקא בשאין צריכין כלל לקרקע קאמר ואפילו הכי פליגי רבנן עליה דהתם הכי קאמרינן ע"כ ל"ק ר"מ אלא בענבים דאי קיימן טפי טובא מיכחש כחשן ולפיכך מכיון שהגיע ליבצר אע"פ שהן משביחין עדיין בקרקע קצת כבצורות דמיין לפי שהדבר ידוע שלא ישהם זמן מרובה אבל שערו של עבד כיון דכמה דקאי אשבוחי משבח לאו כגזוז דמי לעולם עכ"ל הר"ן ז"ל:

עשר גפנים וכו':    תוס' פ' שני דכתובות ד' י"ח ודפ"ק דב"מ ד' ה' ודפ' השואל ד' צ"ח וכתבו הם ז"ל כאן נראה דלענין שבת לכולי עלמא לאו כבצורות דמיון וכמחוברות דמי לגמרי דגמרינן מקצירת סמנים שהיתה לאחר שעומדים ליקצר ולענין ב"ח כיון דלא צריכי לארעא לכ"ע כבצורות דמיין כדמוכח בפ' נערה וכו' מיהו ר"ח פי' דהתם הוי כר"מ דקיימא לן הכי משום דבפ' הכונס פסקינן כר"ש דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ע"כ בקיצור. ואפשר דבזה ידוקדק מלת יש דברים דקתני במתני' ודקתני נמי דאין חכמים מודים לו דמשמע דאין מודים לו לגמרי בכל הדברים רק בקצתם וגם ר"מ לאו בכל הדברים קאמר כבצורות דמיין רק הכא וגבי בעל חוב:

וחכמים אומרים כל המחובר וכו':    דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מכירה דענבים העומדות לבצר הוי כמטלטלין לענין קנין ואונאה דאע"ג דהלכה כחכמים שבועה שאני ועוד השיב על זה שם במגיד משנה עיין שם וכן הוא פסק ההלכה בשלחן ערוך ובספר הלבוש בחשן משפט סימן קצ"ג:

אלא על דבר שבמדה וכו':    פי' ריב"א ז"ל דנפקא לן מההיא דדרשינן בריש מרובה שלמה למעוטי דבר שאינה מסוים והיינו שלא במדה ובמשקל ובמנין ומיהו י"מ שם פי' אחר דאתא לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז כדאמרינן בהזהב גבי קנין מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא תוס' ז"ל ועיין במה שאכתוב בסמוך מן המכילתא בשם הר"ן ז"ל. ורמזתי כבר דברי ריב"א ז"ל שם ר"פ מרובה:

כיצד א"ל בית מלא וכו':    הרא"ש ז"ל פ"ק דב"מ ד' קכ"ז:

זה אומר עד הזיז:    שם בתוס' פ"ק ד' ה'. ופי' הר"ן ז"ל זה אומר עד הזיז קורה של עליה שבולטת לתוך הבית וזה אומר עד החלון חייב. לדידן דקיימא לן הילך פטור [הגהה פי' דהכא נמי הילך הוא שהיא אומר לו לא היו בה עד החלון וסתמא משמע בין שנאבדו ורוצה לשלם דמיהם בין שלא נאבדו אלא שאומר לו מה שהנחת אתה נוטל דומיא דרישא ואעפ"כ חייב ואמאי והא הילך הוא] על כרחין בשהרקיבו מיירי ובאומר עד החלון והרקיבו בפשיעתו ובעינא לשלומי לך עסיקינין ומה שהנחת אתה נוטל נמי בכגון זה הוא כלומר המדה שהנחת הרי היא במקומה אלא שנתקלקלה ובעינא לשלומי לך. ותמהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור והרי בשאנו רואין הפירות הודאתו ידועה ועדיין הוא עומד בה ונ"ל דהיינו טעמא משום שבשעה שהודאה יוצאה מפיו בעינן שתהא בדבר שבמדה ואע"פ שאח"כ מודה בדבר שבמדה כיון שהודאה ראשונה לא חייבתו שבועה שוב אינו מתחייב בהכי כי היכי דאמרינן שאם קדמה הודאה לתביעה שוב אינו מתחייב בה כמו שכתבתי עלה דההיא דטענו חטים וקדם והודה לו בשעורים דאמרינן בגמרא אם כמערים חייב ואם לאו אלא שלפי תומו אמר כן פטור. ובמכילתא מפרש דבר שבמדה מכסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות וכו' מכאן וכו' ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו זה אומר עד הזיז למ"ד הילך פטור צריך להעמיד כגון שזה עצמו שמודה אינו בעין ע"כ. אבל נמוקי יוסף ברפ"ק דב"מ ד' ס"ו כתב כדברי הר"ן ז"ל. וביד פ"א דהלכות מכירה סי' י"ז ובפ"ג סי' י"ו י"ז ובפ' שני דהלכות שכירות סי' ד' ובפ' ששי דהלכות שאלה ופקדון סי' ה' וברפ"ד דהלכות טוען ונטען וסי' ב' וג' ובפ"ה סי' ט' ובטור ח"מ סי' פ"ח וסי' צ"ה וסי' קצ"ג וסי' רצ"ו וסי' ש"א:


פירושים נוספים