רמב"ם על שבועות ו
שבועות פרק ו
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה שבועות ו רמבם
שתי כסף - הוא משקל שתים ושלשים שעורות מכסף, או מה ששווה זה השיעור.
ופרוטה - חצי שעורה מכסף.
וכשמודה ממה שתבעוהו בפחות משווה פרוטה פטור, וכן כשכפר מאשר תבעוהו בפחות משתי כסף פטור, וכן אמרו ז"ל כפירת טענה שתי כסף.
ופירוש אמרו פטור - שהוא פטור משבועת התורה אבל הוא חייב שבועת היסת.
ובכל מקום שיאמר במשנה בעניין שבועת הממונות "חייב", רצונו לומר בשבועת התורה. כי השבועות גם כן שעיקרן מדרבנן הנזכרות במשנה הם בנקיטת חפץ, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואין הפרש ביניהן זולתי בדין בלבד, והוא שהשבועה המחוייבת מן התורה אם הוא מסרב ואינו רוצה לישבע, בית דין יורדין לנכסיו ופורעין מן הנמצא אצלו השיעור שכפר ולא רצה לישבע עליו. והשבועה המחוייבת מדרבנן אף על פי שהיא נזכרת במשנה אם לא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה, אבל משמתינן ליה עד שיפרע או ישבע. ואם עמד בנדויו שלשים יום ולא פרע ולא נשבע, מלקה אותו הדיין במלקות כפי מה שיראה מרשעתו, ואם עמד על כפירתו וסרבנותו מלישבע אחר שהלקוהו יתירו לו נדויו וילך לו.
ודע כי השבועות המחוייבות מן התורה שלשה מינין, והם שבועת מודה במקצת, ושבועת מי שיש עליו עד אחד, ושבועת השומרים. וכל השבועות הנזכרות במשנה מלבד אלו הם בתקנת החכמים, אבל הם בנקיטת חפץ כעין דאורייתא כמו שבארנו.
ומה שאמר מנה לאבא בידך וכו' פטור - זהו כשאמר הבן שמא יש לאבי מנה בידך. אבל אם אמר לו ברי לי שיש לאבי בידך מנה, ואמר הוא חמשים חייב, ואינו כמשיב אבדה.
וכיצד היא שבועת התורה, שתהיה ביד הנשבע [תורה] כשהוא נשבע בתורה, וזו היא "נקיטת חפץ".
ושבועת היסת, שתהיה התורה ביד משביעו:
כבר בארנו לך כי בכל מקום שיאמר פטור, שהוא נשבע שבועת היסת.
ומבואר הוא שזה שאומרין במשנה זו חייב, רצונו לומר חייב לשלם, ואין בעל דינו חייב שבועה לפי שהוחזק כפרן. וצריך שיכפור בבית דין ואז נאמר בו הוחזק כפרן.
ואלה הדינים נוהגים על עיקר מעיקרי הדינים אצלנו, והוא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, אלא אם התנה עמו גם כן כמו שבארנו בכאן.
וכן המפקיד אצל חברו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים, אלא אם כן התנה עמו גם כן, אבל אם טען הלוה שפרעו ישבע שבועת היסת, וכן הוא דין המפקיד. אבל המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך הוא גם כן נאמן, אבל ישבע בנקיטת חפץ שהחזיר. וזה שאין אנו מחייבים אותו לשלם, מגו דיכול לומר נאנס הפקדון ויהיה נאמן יכיל למימר החזרתיו לך. וידוע הוא שאם אמר נאנס ישבע שבועת השומרין, ולפיכך כשיאמר החזרתיו לך ישבע אותה שבועה עצמה, לפי שלא יהיה מגו גורע ממנו שום חיוב, לפי שהתנאי במגו שנטעון מה לו לשקר:
כבר ידעת כי לתך חמש עשרה סאה, וכור שלשים סאה.
ועיקרי אלה ההלכות כולם כבר בארנום תכלית הביאור ופירשנום בפרק ראשון מקדושין, ובפרק אחרון מכתובות, ואמרנו לשם שלא נחזיר לפרש אותם העיקרים כדי שלא יארך החיבור, ואנו אין ממחין אצלם לעיין אותם שם כשהם נזכרין במשנה.
ולשם גם כן בארנו שאין הלכה כרבן גמליאל, והלכה כאדמון:
נשבעין לקטן ונפרעין מנכסיו, כמו שנתבאר בכתובות הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה.
ובשבועה דאורייתא בלבד הוא שנאמר אין נשבעין על טענת קטן, אבל שבועת היסת נשבעין בטענת קטן.
וכמו כן נשבע לבית דין שבועת השומרין ושבועת (השומרין) [הנשבעין] שלא בטענת הקטן, לפי שאין הקטן טוען אותם טענת בריא.
וכן נשבעין להקדש ונפרעין ממנו, כגון שהיה לראובן ביד שמעון ממון בתחילה, כשהקדיש שמעון כל נכסיו ישבע ראובן שבועת התורה ויפרע ממנו, על הדרך הנזכר בפרק ששי (הלכה ב) מערכין:
כשתתבונן בפסוקי התורה תמצא הדברים שזכרה מזה בהם בשבועות או בתשלומי כפל וארבעה וחמשה וזכרה דיני השומרים בהם, הם חמור ושור ושה וכל בהמה ושלמה וכסף וכלים, והעולה בידינו מאלה המקראות כולם בהמה וכלים וכסף. וכל אלה הם כל דבר המטלטל וגופו ממון וכלים יש בהם אותם הדינים, הנה יצאו קרקעות לפי שאינן דבר המטלטל.
ועבדים הוקשו לקרקעות כמו שבארנו בפרק ראשון מקדושין.
והשטרות מצד שאין גופן ממון, אבל הוצרכו לראיה שבהן, וכשנודע בירור הראיה היה מציאות השטר או העדרו שווה.
ולפי שאמרה התורה בשבועות והכפל והשומרים "רעהו", פירוש רעהו אמר רחמנא ולא הקדשות שהן לגבוה.
ומצד שלא חייב בהם תשלומי כפל לא נפל בהם תשלומי ארבעה וחמשה, כי זה לא ימצא אלא אחר חיוב תשלומי כפל, כמו שבארנו בשביעי מבבא קמא.
ולא זכר שאר הארבעה שומרין והם שואל ושוכר, לפי שאין צורך לזכרם שהקרקעות אין בהם דין שאלה.
ואסור שאלת הקדש. וכמו כן השטרות אינן צריכות שאלה על הרוב, וכן אינם שכורות. ואסור גם כן שכירות בהקדש.
ועוד יתבאר כי דין נושא שכר ושוכר אחד.
ואין הלכה כרבי שמעון.
ואלה כולם מבוארים שאין נשבעין עליהם שבועת התורה, אבל נשבעין עליהם היסת:
מחלוקת חכמים ורבי מאיר הוא בענבים העומדים ליבצר.
והלכה כחכמים.
אבל כשימסרם לו בתורת שמירה.
לעניין מקח וממכר ודיני האונאה והודיה במקצת כשהיה עיקר התביעה שלא בתורת שמירה, העיקר המכוון עליו שהם כמטלטלין, שכל העומד ליבצר כבצור דמי.
ושמור זה הלשון, והוא אמרם "אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמידה ושבמשקל ושבמניין", כלומר שהוא מודה בקצת המניין אם תבעו דבר שבמניין, או במקצת המשקל אם תבעו דבר שבמשקל, או במקצת המידה אם תבעו דבר שבמידה:
מעיקרנו הלוהו על המשכון נעשה עליו שומר שכר. ועוד יתבארו דיני שומר שכר.
ולפיכך אם אבד המשכון באונס, ישבע אותו שיש בידו המשכון שבועת התורה שנאנס, ויפרע בעל המשכון ממה שהלוה לו משלם.
ויש לאותו שהמשכון בידו בכל אלה החלוקים על כל פנים לישבע שבועת התורה שאבד, ואפילו לא נפל ביניהם מחלוקת במה שהיה שווה. אלא אפילו אמר לבעל המשכון חשוב לי ביותר ממה שאתה טוען שהיה שווה, לפי שנאמר שמא עיניו נתן בו.
אבל אם נסתלק זה החשד כגון שהיה המשכון לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בהן, שאין שום צד לומר שמא עיניו נתן בו, ואמר לו טול כל מה שהיה שווה וקח בו חתיכת זהב או כסף כאותה שהיה לך, כיון שאין שינוי ביניהן במינן, ואינם כלים ולא בגדים שיש בהם מיני רקמות שתוכל לומר אני לא אמצא כמותם כרצוני.
וכשישבע מן המשכון שבידו, יכלול בשבועתו שלא היה שווה יותר מסלע או שקל, או השיעור שיאמר על ידי גלגול. וכמו כן תהיה שבועת בעל המשכון כשיהיו חולקין בדמי המשכון, כי לא היה שווה משכונו פחות מסלע או שקל או מה שטוען שהיה שווה. וכך ראיתי אבא מורי ז"ל משביע אותם פעמים הרבה על זה הלשון, כמו שראה לרבו לרבינו יוסף הלוי ז"ל משביע תמיד.
ואמרו בחלק הראשון מזו המשנה פטור ונשבע שבועת היסת, וכבר בארתי זה.
ואמרו מי נשבע, מי שהפקדון אצלו - הוא חוזר אל החלק השני ממשנה זו, הוא מה שאמר לא, כי פירוש אינו כן או אינו אמת, אלא סלע הלויתני עליו ושלושה דינרין היה שווה, שיתחייב בעל המשכון שבועה וישלם דינר לפי שהוא מודה במקצת, ולא ישבע שבועה עד שישבע קודם מי שהפקדון אצלו שבועת התורה שאותו הפקדון אבד, ואז ישבע זה לאותו טעם שזכר, לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל טעם שמא נתן עיניו בו אינו כולל כל משכון כמו שבארנו, ולפיכך לא שם התנא כוונתו בזה החלוק, אבל שם כוונתו בהודאה במקצת או בכפירה בכל, ובטעם זה שזכר שמא ישבע הלה ויוציא הלה את הפקדון.
וכבר נתבאר לך פעמים שהסלע ארבעה דינרין:
משנה שבועות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב