משנה שבועות ו ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ו · משנה ב | >>

מנה לי בידך, אמר לו [ בפני עדים ] הן.

למחר אמר לו תנהו לי.

נתתיו לך, פטור.

אין לך בידי, חייב.

מנה לי בידך, אמר לו הן, אל תתנהו לי אלא בעדים.

למחר אמר לו תנהו לי.

נתתיו לך, חייב, מפני שצריך ליתנו [ לו ] בעדיםטו.

משנה מנוקדת

מָנֶה לִי בְּיָדְךָ,

אָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים: הֵן;
לְמָחָר אָמַר לוֹ: תְּנֵהוּ לִי;
נְתַתִּיו לְךָ,
פָּטוּר;
אֵין לְךָ בְּיָדִי,
חַיָּב.
מָנֶה לִי בְּיָדְךָ,
אָמַר לוֹ: הֵן;
אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְּעֵדִים;
לְמָחָר אָמַר לוֹ: תְּנֵהוּ לִי,
נְתַתִּיו לְךָ,
חַיָּב,
מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִתְּנוֹ לוֹ בְּעֵדִים:

נוסח הרמב"ם

מנה לי בידך -

אמר לו: הין,
למחר אמר לו: תנהו לי -
נתתיו לך - פטור.
אין לך בידי - חייב.
מנה לי בידך -
אמר לו: הין,
אמר לו: אל תיתנהו לי - אלא בפני עדים,
ולמחר אמר: תנהו לי -
נתתיו לך - חייב, מפני שהוא צריך ליתנו לו בפני עדים.

פירוש הרמב"ם

כבר בארנו לך כי בכל מקום שיאמר פטור, שהוא נשבע שבועת היסת.

ומבואר הוא שזה שאומרין במשנה זו חייב, רצונו לומר חייב לשלם, ואין בעל דינו חייב שבועה לפי שהוחזק כפרן. וצריך שיכפור בבית דין ואז נאמר בו הוחזק כפרן.

ואלה הדינים נוהגים על עיקר מעיקרי הדינים אצלנו, והוא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, אלא אם התנה עמו גם כן כמו שבארנו בכאן.

וכן המפקיד אצל חברו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים, אלא אם כן התנה עמו גם כן, אבל אם טען הלוה שפרעו ישבע שבועת היסת, וכן הוא דין המפקיד. אבל המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך הוא גם כן נאמן, אבל ישבע בנקיטת חפץ שהחזיר. וזה שאין אנו מחייבים אותו לשלם, מגו דיכול לומר נאנס הפקדון ויהיה נאמן יכיל למימר החזרתיו לך. וידוע הוא שאם אמר נאנס ישבע שבועת השומרין, ולפיכך כשיאמר החזרתיו לך ישבע אותה שבועה עצמה, לפי שלא יהיה מגו גורע ממנו שום חיוב, לפי שהתנאי במגו שנטעון מה לו לשקר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מנה לי בידך ואמר לו הן - בפני עדים. וכגון שאמר אתם עדי, דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך יב:

פטור - משבועה דאורייתא. אבל משביעין אותו היסת:

אין לך בידי - לא היו דברים מעולם יג:

חייב - לשלם. ואינו נאמן בשבועה, שהרי הוחזק כפרן יד. והוא שכפר בבית דין, אבל שלא בב"ד לא הוחזק כפרן:

פירוש תוספות יום טוב

אמר לו בפני עדים הן. כתב הר"ב וכגון שאמר אתם עדי דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך. הכי איתא בגמ' פרק ג' דסנהדרין דף כ"ט. ופירש רש"י במשטה אני בך שותק הייתי בך בשביל שהיית שואלני מה שלא היה:

אין לך בידי. לשון הר"ב לא היה דברים מעולם. וכן לשון רש"י דף מ"ב. וז"ל הרא"ש פירש"י כגון שאומר להד"ם. רצונו לומר שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא. שהרי פרעתיו לך ומתרץ דבוריה הוי ואין סותר דבריו הראשונים. ע"כ. ולנוסחתינו בדברי רש"י והר"ב דלא כתבו כגון שאומר. נראה לכאורה דאין ר"ל שפירש דבריו וכו'. אלא כל האומר אין לך בידי. משמע להד"ם. ולפי זה אינו יכול לחזור ולתקן דבריו. וכדעת רב האי שכתבו הטור בסימן ע"ט ובפ"ק דב"ב בגמ' דף ו' מייתי למתני' דהכא. ואמרי' עלה מאי אין לך בידי. להד"ם:

חייב. פירש הר"ב לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן. וכ"כ רש"י דף מ"ב. ופירוש לפירושו שכשחוזר אח"כ וטוען פרעתי אינו נאמן בשבועה וכו'. ואהא מסיים נמי דבשלא בב"ד כלומר שזה שאמר אין לך בידי היה שלא בב"ד. אם בא לב"ד וטוען פרעתי לא הוחזק כפרן. ונאמן. ובפ"ק דב"מ פירש הרא"ש הטעם משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בב"ד:

מפני שצריך ליתנו לו בעדים. כיון שאמר ליה אל תתנהו לי אלא בעדים. מהא שמעינן דאפי' לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה אל תפרעני אלא בעדים דהא מתני' לאחר הלואה היא וקתני בהדיא חייב מפני וכו'. ויש שתמה וכי לאחר הלואה במה נשתעבד. בשלמא בשעת הלואה בקבלת המעות נשתעבד. אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב. ונ"ל שאין זו קושיא שאין הענין מטעם שעבוד. אלא מפני שכל שאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו בלא עדים. ואי טעין ואמר פרעתיו בלא עדים אמרינן שקורי משקר. שכיון שהמלוה יכול לברר שהתרה בו. אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים. כדי שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות כלוה ואינו משלם. ולפיכך אין הדבר תלוי בקבלתו של לוה. אלא כל שהתרה בו המלוה וא"ל אל תפרעני אלא בעדים. אם טען הלוה בלא עדים פרעתיו. אנן סהדי דשקורי משקר. הר"ן. והמגיד ריש פט"ו מהלכות מלוה כתב הטעם משום דעבד לוה לאיש מלוה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על הברטנורא) שוחק היית בך שהיית שואלני מה שלא היה. רש"י:

(יג) (על הברטנורא) לשון רש"י, כגון שאומר להר"מ. ר"ל, שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם. אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן, דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא, שהרי פרעתיו לך. ומתרץ דבוריה הוי, ואין סותר דבריו הראשונים. הרא"ש. ועתוי"ט שאין כן דעת רב האי:.! (יד)רש"י. ופירוש לפרושו, שכשחוזר אח"כ וטוען פרעתי אינו נאמן בשבועה כו', ואהא מסיים נמי דבשלא בבית דין, כלומר, שזה שאמר אין לך בידי היה שלא בבית דין, אם בא לבית דין וטוען פרעתי לא הוחזק כפרן, ונאמן. והטעם פירש הרא"ש, דעביד איניש דלא מגלה טענותיו אלא בב"ד:

(טו) (על המשנה) שצריך כו'. כיון שא"ל אל תתנהו לי אלא בעדים. מהא שמעינן דאפילו לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה אל תפרעני אלא בעדים. דהא מתניתין לאחר הלואה הוא, וקתני בהדיא דחייב מפני כו'. והמגיד כתב הטעם, משום דעבד לוה לאיש מלוה. ועתוי"ט:.

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מנה לי בידך וכו':    פ"ק דבבא בתרא ד' ו' והתם מפרש אין לך בידי חייב דאמר לא היו דברים מעולם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וע"ש בנמקי יוסף דף קס"ב. ואיתא נמי בפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל'.) וכתב הרמב"ן ז"ל [הובא בר"ן שבועות פ"ו] דכשאומר לו לאחר הלואה אם לא קבל עליו אלא אמר לו לא כי אלא אפרע אותך שלא בעדים כדי שלא אהא צריך להביא עמי עדים שהדין עמו ואין צריך לפורעו בעדים אבל ממה שכתב הרב ן' מאגאש ז"ל והרמב"ם ז"ל נראה שהם סוברים שאין הדבר תלוי בקבלתו של לוה אלא כל שהתרה בו המלוה צריך לפורעו בעדים הר"ן ז"ל וכך הכריח הוא ז"ל. עוד העלה הר"ן ז"ל אליבא דרב אסי דקיימא לן כותיה וכפי גרסת הרמב"ם ז"ל דמתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בעדים באומר נתתיו לך ביני ובינך הוא ומש"ה חייב ולישנא דמתני' ה"נ משמע אבל באומר פרעתיך בעדים ודאי אפילו לרב אסי פטור עכ"ל ז"ל ובטור ח"מ בסי' ע' ובסי' ע"ה ובסי' ע"ט:

תפארת ישראל

יכין

נתתיו לך פטור:    ולדידן חייב היסת:

חייב:    לשלם, מדהוחזק כפרן, דהרי תחילה הודה שחייב. ודוקא כשהודה תחלה אמר הוא או התובע אתם עדי. וכ"ש כשאמר מודה אני בפניכם שאני חייב וכו', או שקבל קניין על הודאתו בפני עדים, או נתן לתובע כתיבת ידו על זה, או שהודה לפני ב"ד. דאי ליכא חד מהנך, מצי למימר דרך שחוק הודיתי תחלה, ומשטה הייתי בך. ואפילו כפר לגמרי שהודה תחלה, ועדים מכחישין אותו, טענינן ליה אנן שדרך שחוק הודה, ומילי דכדי לא דכר אינש. מיהו בהודה השתא שהודה תחלה, לא טענינן ליה אנן שדרך שחוק הודה, רק צריך שיטעון כן הוא בעצמו [ח"מ פ"א ג']. והא דהוחזק כפרן הכא, דוקא בהיתה כפירתו שאח"כ בב"ד. דאל"כ לא הוחזק כפרן ויכול לומר אח"כ בב"ד, פרעתי [ח"מ ע"ט י']:

אל תתנהו לי אלא בעדים:    בין שא"ל בשעת הלואה או אח"כ מחוייב לעשות כדברי המלוה [ח"מ סי' ע' ס"ג] ומיירי שא"ל כן בפני עדים, דאל"כ נאמן אח"כ לומר ששילם, במגו דאי בעי כפר שא"ל כן:

חייב:    לשלם. וא"צ שכנגדו שום שבועה קודם פרעון. אבל חייב לשבע היסת אחר הפרעון:

מפני שצריך ליתנו לו בעדים:    ואי"ל כיון דשלא בשעת הלואה א"ל המלוה כן, במאי משתעבד לו הלוה. י"ל דלאו משום שיעבוד מתחייב לוה כשטוען שפרעו שלא בעדים, רק מטעם דאנן סהדי דכשהתרה בו כן המלוה, לא יפרענו שלא בעדים. וכשאומר שאפ"ה פרעו ביני לבינו, שקורי משקר [ר"ן]. ומה"ט כשאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו, או אינן כאן, באמת פטור מלשלם. ואפ"ה כשטוען פרעתי ביני לבינו, לא מהימן במגו דטען כלעיל, דמגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי שלא יפרענו ביני בינו [ב"י ח"מ ע' ס"ג]. עוד י"ל דמגו גרוע היא, ולא אמרינן לה, דטפי ניחא ליה לומר שכחתי התראתך ופרעתיך ביני לבינך, משיאמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם, דיחשבו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדותו [הרא"ש]:

בועז

פירושים נוספים