משנה שבועות ז א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ז · משנה א | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כל הנשבעין שבתורה, נשבעין ולא משלמין.

ואלו נשבעים ונוטליןב, השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנוני על פנקסו.

השכיר כיצד, אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך, הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל.

רבי יהודה אומר, עד שתהא שם מקצת הודאהו.

כיצד, אמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך, והוא אומר התקבלת דינר זהב.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה והחנווני על פנקסו השכיר כיצד אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך והוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודיה יאמר לו תן לי שכרי חמישים דינרין שיש לי בידך והוא אומר שהתקבלת מהן דינר זהב.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין כו': אמר רחמנא במחויב לישבע ולקח בעליו ולא ישלם למדנו מזה שמי שלא ישלם ישבע ואין אדם נוטל שום דבר בשבועתו אבל מדרבנן תקנו שבועה כשבועת התורה על אלה ואע"פ שהן תובעין נשבעין ונוטלין וזה לענינים עוד יתבארו אמנם השכיר הוא נשבע ונוטל לפי שבעה"ב טרוד בעסקיו השכיר ידקדק הדבר יותר ובזה שני תנאין האחד שיהיה תובעו בזמנו והשני ששכרו בעדים אבל כששכרו שלא בעדים מתוך שהיה יכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר פרעתי או כשתובעו שלא בזמנו ואמר בעל הבית פרעתי נשבע בעל הבית שבועת היסת וכמו כן אם היתה עיקר הכפירה בעיקר השכירות ישבע בעל הבית שבועת התורה שכך וכך התנה עמו ויתן לו מה שיאמר ואין הלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כל הנשבעין - נשבעין ולא משלמין. לא תקנה תורה לתובע לישבע וליטול, אלא לנתבע שישבע ולא ישלם, דכתיב (שמות כב, י) ולקח בעליו ולא ישלם א, מי שעליו לשלם הוא נשבע:

ואלו נשבעין ונוטלין - שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכולהו מפרש להו לקמן במתניתין:

השכיר - תקנו לו חכמים לישבע וליטול, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואינו נזכר. והני מילי כשתובעו בזמנו, שכיר יום זמנו כל הלילה שאחריו, ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו. אבל תבעו לאחר זמנו, בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר. ואם שכרו שלא בעדים ג, נמי אין השכיר נשבע ונוטל, דמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו נמי שכרתיך ונתתי ד לך שכרך:

הוא אומר נתתי - אבל אמר לו שנים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד, נשבע בעל הבית שבועת התורה שהוא כדבריו ואינו נותן לו אלא אחד ה:

ר' יהודה אומר - ואין הלכה כר' יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

נשבעין ולא משלמין. כתב הר"ב דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכו' גמרא. ופירש הר"ן רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם. והאי לא ישלם. קרא יתירא הוא. דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא משמע דלאחר שבועה לא ישלם. ואם אינו ענין כאן תנהו למודה מקנת ועד אחד. דבמודה מקצת ס"ד אמינא כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאשתמוטי. אימא ישבע התובע ויטול. ובעד אחד נמי סד"א שלא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש את העד. אלא ישבע התובע. ויהיה שבועתו במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים. קמ"ל. ע"כ:

ואלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו'. ומקשו [תוס'] הכא דהא נשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה. ועד אחד מעידה שהיא פרועה. ומנכסי יתומים. וכולהו דקתני לקמן בפרקין משנה ז' כשם שאמרו וכו'. ותנן נמי בפרק הגוזל בתרא משנה ג' המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ישבע כמה נתן ויטול. ותנן נמי בפרק ח' דכתובות משנה ה' המוציא הוצאות על נכסי אשתו. ישבע כמה הוציא ויטול. ואמאי לא תננהו לכולהו הכא דמדקתני אלו ליכא למימר דתני ושייר. ובתירוץ התוס' דהכא ודפ"ג דב"מ דף ל"ד דלא חשיב אלא שאין כנגדו ראוי לישבע. ומוציא הוצאות בכלל שכיר הוא. לא מתישב המכיר כליו וכו' ובפ"ח דכתובות דף פ' מסקי דלא חשיב אלא אותן שצריך להשמיענו דנוטלין. דלא תימא אף בשבועה לא יטלו. ואילו הפוגמת ודכוותה אי לאו דשמעינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה. והלשון מוכיח כן דבהני דהכא קתני נשבעים ונוטלים משמע דאתא לאשמעינן דנוטלין. ובפוגמת ודכותה קתני לא יפרע אלא בשבועה. משמע דאתא לאשמעינן דבלא שבועה אין נוטלין. והר"ן הקשה על זה משכנגדו חשוד על השבועה דקחשיב אע"ג דמדינא אית ליה למשקל בלא שבועה. משום דהוה ליה מחויב שבועה שאי"ל ומשלם. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ח דב"מ. ותירץ בשם הרמב"ן דאילו נשבעין ונוטלין אכולי מלתא קאי. והפוגמת כתובתה דסיפא וחברותיה בכגון זה נשנו. אלא משום דתנינהו התם בפרק הכותב [דף פ"ז] קתני הכא כשם שאמרו והא דלא קתני ההיא דמכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו. וכן מוציא הוצאות על נכסי אשתו ממה שהשביח בלבד הוא נוטל. ע"כ:

השכיר כיצד וכו'. כתב הר"ב מפני שבעל הבית טרוד בפועליו. והני מילי כשתובעו בזמנו וכו' מפורש יפה במשנה י"ב פ"ט דב"מ. ומ"ש הר"ב ואם שכרו שלא בעדים נמי וכו'. ואי נמי שכרו בעדים. אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה. נמי אין השכיר נשבע וכו' דהא מתוך שיכול לומר וכו' כן מוכח בפירש"י. המגיד פי"א מהל' שכירות. ומ"ש הר"ב דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם וכו' וא"ת והיכי אמר מגו בכה"ג דהא אנן לא חיישינן דבעל הבית משקר אלא הכי קאמרי' דמתוך שהוא טרוד בפועליו סבור שפרעו ולא פרעו. וכיון שכן כי איכא מגו מאי הוי וכי משום דאיכא מגו אזלה לה טרדת פועליו. י"ל הכי קאמרינן. ודאי כי טעין שפרעו. ודאי קושטא קאמר. וברי גמור הוא. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי ביה רבנן משום טרדא והוה טעין דלא שכרו כלל. הר"ן. וכ"כ התוס':

והוא אומר נתתי. כתב הר"ב אבל אמר ליה שנים קצצת לי. והוא אומר לא קצצתי אלא אחד. נשבע בעה"ב שבועת התורה וכו' ואינו נותן לו אלא אחד. וזה כסברת הרי"ף דבקציצה לא תקנו כלום. אלא הניחו על דינו דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא ואם כופר בכל נשבע היסת. וכתב הר"ן וא"ת ולמה לא תקנו בקציצה [בכופר בכל] אע"ג דדכירי לה אינשי מפני תקנת השכיר שנושא נפשו על שכרו. דהא שקלוה רבנן לשבועה מבעל הבית אמרינן [כמ"ש הר"ב במשנה י"ב פ"ט דב"מ] דאלמא ראוי לחייבו שבועה מפני תקנת שכיר. י"ל הני מילי היכא שהם חולקים על כל השכירות. ואי מהימן בעל הבית לומר פרעתי פסקת ליה לחיותיה לשכיר לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה אי אפשר שיהיו חולקים אלא בדבר מועט שהרי שכירות של פועלים ידוע הוא וליכא בההוא [כפירה] כדי חייו דשכיר. ולפיכך לא תקינו שבועה אצל בעל הבית. ע"כ:

רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה. לרבי יהודה לא תקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע. והפכוה חכמים על התובע [באלו] השמים כאן. רש"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) רישא דקרא, שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' ולקח בעליו [את השבועה] ולא ישלם, והאי לא ישלם קרא יתירה הוא, דכיון דכתיב אם לא שלח כו' ממילא משמע דלאחר השבועה לא ישלם, ואם אינו ענין כאן, תנהו למודה במקצת ועד אחד כו'. הר"נ. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) ואלו כו'. ואיכא עוד הנך דלקמן מ"ז, ודפרק י' דב"ק מ"ז, ודפרק ח' דכתובות משנה ה'. ועתוי"ט:.! (ג)ואי נמי שכרו בעדים אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה:.! (ד)ואם תאמר הא לא חשדינן לבעל הבית דמשקר אלא ששכח, ואיך שייך מגו. יש לומר דהכי קאמרינן, ודאי קושטא קאמר שזוכר שפרעו, דאי מספקא ליה וטוען שקר שזוכר שפרעו, לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי בה רבנן משום טרדא, והוה טעין דלא שכרו כלל. הר"ן. ותוספ':.! (ה)והיינו כדעת הרי"ף, דבקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו על דינו, דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא, ואם כופר בכל נשבע היסת. וטעמא, כיון דליכא כאן טעמא דכדי חייו. הר"ן. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) מקצת כו'. לר' יהודה לא תקנו שבועה ליטול, אלא במקום שיש שבועה על הנתבע, והפכוה חכמים על התובע באלו השנויים כאן. רש"י:


פירושים נוספים