תוספות יום טוב על שבועות ז

<< · תוספות יום טוב · על שבועות · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

נשבעין ולא משלמין. כתב הר"ב דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכו' גמרא. ופירש הר"ן רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם. והאי לא ישלם. קרא יתירא הוא. דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא משמע דלאחר שבועה לא ישלם. ואם אינו ענין כאן תנהו למודה מקנת ועד אחד. דבמודה מקצת ס"ד אמינא כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאשתמוטי. אימא ישבע התובע ויטול. ובעד אחד נמי סד"א שלא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש את העד. אלא ישבע התובע. ויהיה שבועתו במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים. קמ"ל. ע"כ:

ואלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו'. ומקשו [תוס'] הכא דהא נשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה. ועד אחד מעידה שהיא פרועה. ומנכסי יתומים. וכולהו דקתני לקמן בפרקין משנה ז' כשם שאמרו וכו'. ותנן נמי בפרק הגוזל בתרא משנה ג' המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ישבע כמה נתן ויטול. ותנן נמי בפרק ח' דכתובות משנה ה' המוציא הוצאות על נכסי אשתו. ישבע כמה הוציא ויטול. ואמאי לא תננהו לכולהו הכא דמדקתני אלו ליכא למימר דתני ושייר. ובתירוץ התוס' דהכא ודפ"ג דב"מ דף ל"ד דלא חשיב אלא שאין כנגדו ראוי לישבע. ומוציא הוצאות בכלל שכיר הוא. לא מתישב המכיר כליו וכו' ובפ"ח דכתובות דף פ' מסקי דלא חשיב אלא אותן שצריך להשמיענו דנוטלין. דלא תימא אף בשבועה לא יטלו. ואילו הפוגמת ודכוותה אי לאו דשמעינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה. והלשון מוכיח כן דבהני דהכא קתני נשבעים ונוטלים משמע דאתא לאשמעינן דנוטלין. ובפוגמת ודכותה קתני לא יפרע אלא בשבועה. משמע דאתא לאשמעינן דבלא שבועה אין נוטלין. והר"ן הקשה על זה משכנגדו חשוד על השבועה דקחשיב אע"ג דמדינא אית ליה למשקל בלא שבועה. משום דהוה ליה מחויב שבועה שאי"ל ומשלם. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ח דב"מ. ותירץ בשם הרמב"ן דאילו נשבעין ונוטלין אכולי מלתא קאי. והפוגמת כתובתה דסיפא וחברותיה בכגון זה נשנו. אלא משום דתנינהו התם בפרק הכותב [דף פ"ז] קתני הכא כשם שאמרו והא דלא קתני ההיא דמכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו. וכן מוציא הוצאות על נכסי אשתו ממה שהשביח בלבד הוא נוטל. ע"כ:

השכיר כיצד וכו'. כתב הר"ב מפני שבעל הבית טרוד בפועליו. והני מילי כשתובעו בזמנו וכו' מפורש יפה במשנה י"ב פ"ט דב"מ. ומ"ש הר"ב ואם שכרו שלא בעדים נמי וכו'. ואי נמי שכרו בעדים. אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה. נמי אין השכיר נשבע וכו' דהא מתוך שיכול לומר וכו' כן מוכח בפירש"י. המגיד פי"א מהל' שכירות. ומ"ש הר"ב דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם וכו' וא"ת והיכי אמר מגו בכה"ג דהא אנן לא חיישינן דבעל הבית משקר אלא הכי קאמרי' דמתוך שהוא טרוד בפועליו סבור שפרעו ולא פרעו. וכיון שכן כי איכא מגו מאי הוי וכי משום דאיכא מגו אזלה לה טרדת פועליו. י"ל הכי קאמרינן. ודאי כי טעין שפרעו. ודאי קושטא קאמר. וברי גמור הוא. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי ביה רבנן משום טרדא והוה טעין דלא שכרו כלל. הר"ן. וכ"כ התוס':

והוא אומר נתתי. כתב הר"ב אבל אמר ליה שנים קצצת לי. והוא אומר לא קצצתי אלא אחד. נשבע בעה"ב שבועת התורה וכו' ואינו נותן לו אלא אחד. וזה כסברת הרי"ף דבקציצה לא תקנו כלום. אלא הניחו על דינו דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא ואם כופר בכל נשבע היסת. וכתב הר"ן וא"ת ולמה לא תקנו בקציצה [בכופר בכל] אע"ג דדכירי לה אינשי מפני תקנת השכיר שנושא נפשו על שכרו. דהא שקלוה רבנן לשבועה מבעל הבית אמרינן [כמ"ש הר"ב במשנה י"ב פ"ט דב"מ] דאלמא ראוי לחייבו שבועה מפני תקנת שכיר. י"ל הני מילי היכא שהם חולקים על כל השכירות. ואי מהימן בעל הבית לומר פרעתי פסקת ליה לחיותיה לשכיר לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה אי אפשר שיהיו חולקים אלא בדבר מועט שהרי שכירות של פועלים ידוע הוא וליכא בההוא [כפירה] כדי חייו דשכיר. ולפיכך לא תקינו שבועה אצל בעל הבית. ע"כ:

רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה. לרבי יהודה לא תקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע. והפכוה חכמים על התובע [באלו] השמים כאן. רש"י:

משנה ב

למשכנו שלא ברשות. פי' שלא ברשות בעלים. ושלא ברשות ב"ד. המגיד סוף פ"ג מהל' גזילה. בשם הרב אבן מיג"ש. ומ"ש הר"ב וכגון שראוהו עדים וכו' וכלים תחובים וכו'. כן דעת התוס' והרא"ש. דאי לאו הכי שלא ידעו העדים שהוציא כלים כלל אין בעל הבית נאמן בשבועה. דשמא לא הוציא אלא אבנים. או צרורות. או עשה עצמו כמוציא תחת כנפיו ולא הוציא כלום:

הרי זה נשבע ונוטל. כתב הרמב"ם בפי' משנה דלקמן דקנס קנסו חכמים לגזלנים כדי שלא ירבה היזק בני אדם. ע"כ. וכתב הר"ב דאם טוען בדבר שאינו אמוד וכו' ישבע הנתבע ויפטור. וכ"כ הטור סימן צ' בשם רב האי. וכיון שהר"ב דעתו שהעדים צריך שיעידו שראו כלים תחובים לו ליכא למימר לטעמא דמוסרין לו שבועה כמ"ש ב"י בשם המפרשים דבהני סהדי לא מפסיל דאפשר דעפר או צרורות היה וכו' אלא טעמא כמ"ש מהר"ר ו אלק כהן ז"ל לפי שאינו מכחיש העדים בפירוש שהוא אומר שלא נטל יותר ממה שראוי או שהיו כלים שלו לא הוי גזלן ליפסל לשבועה:

משנה ג

הנחבל. קנס לחובל כדי שלא ירבה היזק בני אדם והתגרותם. הרמב"ם. והראב"ד כתב עליו בפרק ה' מהל' חובל. דלא הוי קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן. על כן האמינוהו לזה בשבועה:

שנכנס תחת ידו. פי' ידו רשותו. המגיד שם:

הרי זה נשבע ונוטל. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל וכו' שעלתה לו נשיכה בגבו. דנשיכת שינים לאו חיכוך כותל הוא. רש"י. ומ"ש הר"ב ואין שם אחר שיוכל לומר שמא אחר עשה. ולא קשיא דא"כ יתבעהו לאותו אחר. דה"ק שמא אחר עשה על פיו [דנחבל]. שא"ל לחבול בו כדי שיתבע לזה מידי דהוה דחיישינן שמא חבל בעצמו. והכי איתא בגמ' ודלמא לאחר אמר ליה. דליכא אחר:

משנה ד

שבועת העדות. כתב הר"ן הקשה הרשב"א ז"ל מאן מוכח דעבר עליה במזיד. דלמא אשתלי ולאו מזיד הוא. ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד. אין אדם נאמן לשוויה נפשיה רשיעא והעלה דצריך עיון. ולדידי לא קשיא דכל שהיה עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה לא אמרינן דלמא אשתלי [*והביא ראיה לדבר] ובמודה שהזיד נמי משכחת לה דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע. ה"מ לפסלו לעדות אחר אבל זה שמחייב עצמו ממון שהרי הוא אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד. הו"ל הודאת בעל דין דמהניא לגבי ממון. דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. עכ"ל הר"ן. ונראה דוקא בדניחא ליה לתובע שישבע ויטול. אבל בלא"ה יכול לומר או השבע והפטר או תודה ותשלם. דהא בכי הא זכות הוא לו במה שאומר שהוא חשוד. דבשבועה דאורייתא קים לן דלא מפכינן. והשתא מהפך ליה כשנאמינהו שהוא חשוד. וזו היא דעת הרמ"ה שכתב הטור סי' צ"ב וז"ל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול. כי אמר [הנתבע] חשוד אני נשבע ונוטל. ע"כ. אבל הרמב"ם פ"ב מהל' טוען כתב דאין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה. אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה. אע"פ שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עד בתחלה. אם נתחייב שבועה משביעין אותו שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר. השבע. ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להישבע. ואם שקר אתה אומר. הודה לבעל דינך. ע"כ:

ואפילו שבועת שוא. כתב הר"ב ושבועת בטוי לא קתני וכו' ואע"פ שכפאו יצרו וכו' אינו חשוד בכך על שבועה [לשעבר] להוציא שקר מפיו. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל בטוי דלשעבר וכו' ותנא שבועת שוא וכל דדמי ליה כל שבועה לשעבר. גמ' [ורש"י]:

משחק בקוביא ומלוה בריבית וכו'. עמ"ש במשנה ג' פ"ג דסנהדרין:

שכנגדו נשבע ונוטל. ולא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ח דב"מ. כדי שלא יפקיעו ממנו ממון. שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו ויהא מודה מקצת כמה שחייב. ויתחייב שבועה. ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה. לכך תקנו שישבע שכנגדו. משא"כ התם שזה שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד. אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע לא הצריכו לישבע שכנגדו. תוס' דהכא [דף מ"ז] ודב"מ:

חזרה השבועה למקומה. חזרה למחויב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה. לפי שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואין לו על אותו שתבעו זולת חרם סתם. והלכה כרבי מאיר לא כר"י דאמר יחלוקו. הרמב"ם. ומ"ש ר"י אומר יחלוקו הכי מסקי בגמ' דר"י הוא דאחר יחלוקו. [*והא דפסק כרבי מאיר לגבי ר"י מבואר בראיות בספר הרי"ף אבל הטור סי' צ"ב כתב בשם רב האי והרא"ש. שפסקו כר"י דיחלוקו]:

משנה ה

לא שיאמר לו כתוב על פנקסי וכו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שא"ל תן וכו'. רש"י [דף מ"ז]. וכתב הטור סימן צ"א בשם הרא"ש מדתנן על פנקסו. ולא קתני החנוני אומר לבעל הבית אתה אמרת וכו' לומר שאנו סומכין על מה שנמצא בפנקסו אע"פ שהפועלים טוענים ברי והוא אינו טוען ברי. כיון שאמר שכך מצא בפנקסו. הרי הוא כברי. היכא דאיכא רגלים לדבר שצוה לו בעל הבית וכו' והוא כתב שנתן דהוה מלתא דשכיח ואזלינן בתר פנקסו. אבל בעלמא לא:

תן לבני וכו'. ל' הר"ן והא דקתני פועלים ובנים רבותא אשמועינן. דלא תימא [הא] דמחויב חנוני שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך [לשלם נמי] לפועלים אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד. סלקא דעתך שיטול חנוני בלא שבועה קמ"ל. ע"כ. וכיון דבחד בבא מתניין ל"ק דהוה זו ואין צריך לומר זו:

בסלע מעות. כלומר בסלע שאתן לך תן להם מעות שיוכל הפועל להוציא אותם בפרוטרוט. ועיין במתני' דלקמן דתנן בדינר מעות. ובמשנה ו' פ"ב דמעשר שני בסלע מעות. והרמב"ם פט"ז מהל' מלוה. והטור סי' צ"א העתיקו תן לפועלי סלע:

והן נשבעין ונוטלין. ולא הוה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך [כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דב"ק דחייב לשלם] דהכא כיון דמפסיד בעל הבית סבירא ליה לת"ק דתקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים. הר"ן:

אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באים וכו' [*כך העתיק הר"ב וכן הגרסא בס"א] עמ"ש ריש פ"ק דב"מ:

כיצד אלו וכו'. כיצד אלו ואלו באים לב"ד לישבע שבועת שוא מביניהם דלית בהו דאינו משקר. רש"י:

אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה. כך הוא בכל הנוסחאות וכן העתיק הר"ב אבל הר"ן העתיק אלא הוא נוטל בשבועה. לפי שאין חיובו ברור והן נוטלין בלא שבועה. דהו"ל [כמנה] הלויתני וא"י אם פרעתיך:

משנה ו

ונתן לו. פירוש שהגביהן לוקח והניח ברה"ר. המגיד פרק כ' מהל' מכירה [*אבל להר"ן דלקמן אין נראה שהגביהן הלוקח וכן נראה דעת הר"ב]:

ישבע בע"ה. פי' הר"ב כיון שהחנוני מודה שמכר. ואינו תובע ממנו אלא דמיהן. הר"ן:

אמר ליה נתתים לך והולכתן לתוך ביתך. פירוש חנוני טוען שמעשה שהיה כך היה שבא אליו בעל הבית ואין בידו דינר. ואמר לו תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך את הדינר. ונתן לו את הפירות והוליכם לתוך ביתו ואח"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר. ובעל הבית טוען לא כי אלא קודם שנתתי הדינר לא לקחתי פירות מעולם. ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן ברה"ר. הר"ן:

ישבע חנוני. פירש הר"ב הואיל והלוקח מודה במקח. וז"ל הר"ן משום דטענתיה דחנוני מעליא בהו טפי. לפי שלדבריו אין לבעל הבית שום דררא בפירות הללו. ובעה"ב מודה לחנוני שהן שלו. אלא שנתן לו הדינר בשבילן:

אמר לשולחני וכו'. הכא נמי שהמעות צבורין ומונחין ברשות הרבים. ומ"ש הר"ב צריכותא דאי איתמר בהא. בהא קאמרי וכו' אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות משום דפירי עבידי דמרקבי וכיון דמרקבי לא משהי להו גמ' [דף מ"ח]. והיינו טעמא דר"י לא אמר בחנוני בההוא לישנא דאמר בשולחני. לפי שדרך החנוני להקיף אלא דהכא מודה החנוני שלא מכר בהקפה. הר"ן והתוס' [דף מ"ח ד"ה ר' יהודה] וכתבו עוד התוס' דבסיפא לא מצי ר' יהודה למימר כל שהאיסר בידו וכו' לפי שלפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות. והתם לא שייך למימר כל שהאיסר וכו' לפיכך תנא לישנא דליכא למטעי:

מעות. פרוטות של נחושת. רש"י. ולאו דוקא פרוטות. דהא רבי יהודה איסר קאמר. אלא כל מטבע של נחשת קאמר. ועיין בפירוש הר"ב משנהו' פ"ב דמעשר שני:

משנה ז

בשם שאמרו. משנה היא במסכת כתובות פ"ט [מ"ז]. רש"י. ועיי"ש ועמ"ש בריש פרקין בשם הרמב"ם:

ומנכסי יתומים. עמ"ש במשנה ד' פ"ו:

וכן היתומים. פירש הר"ב יתומים הנפרעים מן היתומים וכו' אבל מת לוה בחיי מלוה וכו' ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה וכו' ולא דמי למתני' ד' דחזרה שבועה למקומה. דפרשינן שהנתבע ישלם דהכא היינו טעמא דאמרינן כיון דתובע אינו יכול לישבע שיפסיד משום שאין כאן פשיעה לנתבע כלל אבל במתני' דלעיל כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו ומדינא משלם ואינו בדין שיהא חוטא נשכר. כשאין התובעו יכול לישבע שיפטר. ואע"פ שהתובע ג"כ מפני חשדו אינו יכול לישבע אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם. הר"ן לעיל. ומ"ש הר"ב ואע"פ שכן הדין. אם דיין אחד דן וכו' בגמ' [דף מ"ח] משום דאיכא מאן דפליג אהאי דינא. הלכך אמרינן מאן דעבד ודן וכו' מאי דעבד עבד:

ושלא מצינו וכו' שובר על שטר זה. רש"י. ומסיים המגיד [פי"ז מהל' מלוה] ושיהיה השטר בין שטרותיו פרועין דתרתי בעינן [כמ"ש הר"ב] בסוף פ"ק דב"מ:

רבי יוחנן בן ברוקה אומר אפי' נולד הבן וכו'. כתב הר"ב וכן הלכה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולפיכך נראה לי שאף בחבורו פרק י"ז מהלכות מלוה [הלכה ה']. פוסק כוותיה. ואע"פ שכתב אפי' היה היורש קטן המוטל בעריסה. ולא כתב אפי' נולד וכו'. ומשום כך כתב המגיד דכת"ק פוסק וע"כ לא פליגי ר' יוחנן ותנא קמא אלא בנולד אבל בקטן אפילו ת"ק מודה. ע"כ. אין נראה כן אלא דקטן מוטל בעריסה כקטן הנולד דמי:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש עדים שאמר האב וכו'. ות"ק סבר דאפ"ה אין נוטלין אלא בשבועה. דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשבינהו. תוס' [דף מ"ח ע"ב ד"ה אם אמר] :

משנה ח

ואפוטרופסים. פי' הר"ב שנתעסקו וכו'. אבל אפוטרופסין של יתומים וכו' עיין במשנה ד' פרק ה' דגיטין:

חלקו השותפין והאריסין. וה"ה לשאר. שאם חלקו אינו יכול להשביען. הרי"ף:

נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר. נתחייב לו כו' הל"ל. וכן כתב הרמב"ם בפרק ט' מהל' שותפין הלכה ז'. והטור סימן צ"ג. אלא דתנא נקט לשון נופל על לשון מגלגלין עליו וכו':

והשביעית משמטת את השבועה. כתב הר"ב לאו אהנך שבועות דשותפין קאי וכו' אלא מלוה וכו'. כדכתיב (דברים ט"ו) שמוט כל בעל משה ידו. רש"י. ובגמ' [ד' מ"ט] מנא הני מילי [דמשמט שבועה] דאמר קרא (שם) וזה דבר השמיטה ואפי' דבור משמטת. וכתב הר"ן ואיכא למידק שבועת מודה מקצת דמלוה פשיטא דכיון דממון אין כאן. שבועה אין כאן. ונ"ל דהכא כשתבע קודם שביעית. והודה במקצת וכפר במקצת. ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו. שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע"פ שעברה עליו אינו משמט. והכי איתא בפירוש בירושלמי במסכת שביעית מלוה נעשה כפרנית אינה משמטת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה [הלכה ח']. ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית וסד"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותו מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית. קמ"ל דשביעית משמטת שבועה כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל. ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה. שכיון שהממון נשמט. אף הדבור של שבועה שבא מכחו נשמט:

משנה שבועות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב