משנה פרה ג ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק ג · משנה ט | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כפתוה בחבל של מגג ונתנוה על גב המערכה, ראשה בדרום ופניה למערבכט.

הכהן עומד במזרח ופניו למערב, שחט בימינו וקבל בשמאלו.

רבי יהודה אומר, בימינו היה מקבל, ונותן לשמאלו, ומזה בימינו.

טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים.

על כל הזיה, טבילה.

גמר מלהזות, קינח את ידו בגופה של פרה.

ירד והצית את האש באליתות.

רבי עקיבא אומר, בחריות.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כְּפָתוּהָ בְחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה, רֹאשָׁהּ בַּדָּרוֹם וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב. הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שָׁחַט בִּימִינוֹ וְקִבֵּל בִּשְׂמֹאלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל וְנוֹתֵן לִשְׂמֹאלוֹ, וּמַזֶּה בִימִינוֹ. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה, טְבִילָה. גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, קִנַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. יָרַד וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בַּחֲרִיּוֹת.

נוסח הרמב"ם

כפתוה בחבל של מגג נתנוה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב הכוהן עומד במזרח ופניו למערב שחט בימינו וקיבל בשמאלו רבי יהודה אומר בימינו היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קודש הקדשים על כל הזיה טבילה גמר מלהזות קינח את ידיו בגופה של פרה ירד והצית את האש באליתות רבי עקיבה אומר בחרייות.


פירוש הרמב"ם

מגג מין ממיני החילפין. ואומר יתברך (במדבר יט, ד) ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו. ואמר מצותה, מצות יד ולא מצות כלי, והעיקר אצלנו נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן ימנית אף כל ימנית, והנה כל אצבע שבתורה סתם הוא אצבע היד הימני, והוא (הנקראת שבכה) [אצבע השני] מן האצבעות, והוא אמרם הרגילה שבאצבעות ר"ל המוכנת שימשש בה:

ועל כל הזאה טבילה. ר"ל שיטבול אצבעו בדם לכל הזאה ולא יזה הזאות רבות בטבילה אחת בדם לאמרו וטבל והזה. על כל הזאה טבילה:

אליתות. חתיכות עץ קטן, יבער בהן אש ויושמו תחת העצים הגדולים להבעירם, ובש"ס ( ביצה לג, ב) אמרו הוה מפשח [ויהיב] להו אלותא: וחריות. זמורות של דקל, ור' יהודה ידריך הפרה מדריגת הקדשים, כי כמו שדם הקדשים אם קבל בשמאל פסל כמו שביארנו בב' מזבחים כן הוא דם הפרה, ואין הענין כן כי דם הקדשים יזה על גבי המזבח ודם הפרה לא יזרק, ואין הלכה כר' יהודה ולא כרבי עקיבא:

פירוש רבינו שמשון

מגג:    מין גומא ועושין ממנו חבל דומה לגמי ואמרי' בפ' כיצד מעברין (דף נח.) ג' חבלים הם של מגג לפרה לפי שהוא מין שאין מקבל טומאה שיהו כל מעשה פרה בטהרה:

למערב:    לצד מקדש כנגד בית קדשי הקדשים כדכתיב (במדבר יט, ד) והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה ז' פעמם:

על כל הזיה טבילה:    על כל הזיה שהיה מזה היה טובל אצבעו בדם:

גמר מלהזות:    בלא גמר נמי היה צריך לקנח אצבעו על כל הזיה והזיה דשיריים שבאצבעו פסולין כדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ז:) ובפרק דם חטאת (דף צג:) אלא דכי גמר מקנח ידו בגופה של פרה כדי שישרף הדם עמה כדכתיב (במדבר יט, ה) ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה אבל לא גמר לא היה יכול לקנח אצבעו בגופה של הפרה משום נימין שהיו מדובקין באצבעו ומיגניא לעשות הזאה והיה מקנח בשפת המזרק כדקאמר התם ויש מפרשים דמקנח במזרק לפי שבין כל הזאה והזאה לא היה יכול לירד מהר המשחה לקנח בגוף הפרה שהזאות בהר המשחה אל נוכח פני אהל מועד והפרה נשרפת למטה ולא יתכן כלל דהא משמע הכא מערכתה בהר המשחה ושם היתה שחיטה והזאה ועוד אמרי' בזבחים (דף קיג.) שחטה שלא כנגד הפתח פסולה שנא' ושחט והזה מה הזאה כנגד הפתח אף שחיטה כנגד הפתח:

באליתות:    כמו הצתת האליתה דתמיד (דף כט.) ובשילהי טרף בקלפי (דף מה.) והם עצים קטנים להבעיר עצי המערכה ואלתות מלשון אליה כדכתיב שני זנבות האודים (ישעיה ז, ד):

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "כפתוה בחבל של מגג ונתנוה על גבי המערכה ויש אומרים במוכני היתה עולה רבי אליעזר בן יעקב אומר כבש עושין לה שהיתה עולה בו ראשה לדרום ופניה למערב כיצד הוא עושה שוחט בימינו ומקבל בשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול רבי יהודה אומר בימינו היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו ונותן בשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסול ר' אליעזר בן יעקב אומר חוץ לגיתה פסול חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר ואם הוציא הדם שבידו והחזירו כשר פקע מעורה ומבשרה ומשערה חוץ לגיתה יחזיר ואם לא החזיר פסול חוץ למערכתה הרי זה מרבה עליו עצים ושורפו במקומו ר' אלעזר בר"ש אומר כזית מעכבת פחות מכזית אינה מעכבת פקע מקרניה ומטלפיה ומפרשה אין צריך להחזיר שכל דבר שאין מעכב בחייה אין מעכב בשריפתה:"

תניא בספרי (ספרי פסקא, קכד) "ושרף את הפרה לעיניו (במדבר יט, ה) שיהא אחד שורף וכהן רואה. את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה (במדבר יט, ה) מה פרשה במקומו אף כולן במקומן מכאן אמרו הדם כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסול רבי נתן אומר מקנח ידיו בגופה של פרה ישרוף להביא את הפקעין מכאן אמרו הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסל עצם כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר לא פסל בכזית יחזיר ואם לא החזיר פסל:"

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בחבל של מגג - חבל עשוי ממין של גמי, כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה כח:

ופניה למערב - לצד המקדש:

ר' יהודה אומר בימינו היה מקבל - כשאר קבלת הדם של קדשים שאם קיבל בשמאל פסול. ואין הלכה כר' יהודה, שכיון שאין דמה נזרק על גבי המזבח אינה כשאר קדשים לענין זה:

ומזה בימינו - דכתיב [במדבר י"ט] ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו. הרגילה שבאצבעות, כלומר אצבע היד הימנית ל שאדם ממשמש בה תמיד:

כנגד בית קודש הקדשים - כדכתיב (במדבר יט) והזה אל נוכח פני אוהל מועד לא:

על כל הזיה טבילה - על כל הזיה שהיה מזה היה טובל אצבעו בדם, דשיירי הדם שבאצבע פסולין לב להזייה:

גמר מלהזות קינח ידו בגופה של פרה - כדי שישרף הדם עמה, כדכתיב [שם] ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ואת דמה. ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק ולא בגופה של פרה, משום נימין הנדבקין באצבעו דגנאי לעשות בהן הזייה:

אליתות - עצים קטנים שמלהיבין בהם עצי המערכה. אליתות, לשון אליה. כמו זנבות האודים (ישעיה ז, ד):

בחריות - זמורות של דקל. ואין הלכה כר' עקיבא:

פירוש תוספות יום טוב

בחבל של מגג - פי' הר"ב כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה ולפי זה כל חבל ואפילו אינו של מגג כשר שהרי אינו מקבל טומאה הואיל ואינו ארוג כדמוכח מפי' הר"ב ספכ"ג ורפכ"ז ממסכת כלים ול' הר"ש לפי שהוא מין שאין מקבל טומאה שיהיו כל מעשה פרה מטהרה ע"כ. וכ"כ התוס' פ"ה דערובין דף נ"ח (ד"ה בחבל) בחבל המגג אף על גב דשום חבל אינו מקבל טומאה דבעינן טווי וארוג כדאמר בפ' במה אשה (דף ס"ד) משום מעלה דפרה בעיא ממין שאינו מקבל טומאה:

ראשה בדרום ופניה למערב - ובמשנה ח' פ"ג דיומא תנן כה"ג בפרו של כה"ג ויהיב הר"ב טעמא שלא היה ראשו למערב כנגד ההיכל שכן היה מן הראוי אלא שא"כ אחוריו למזבח ושמא יטיל גללים והכא דמזבח אין כאן תקשה לן שיהא ראשו למערב. ואולי דהואיל והתם במקדש כך היה רצו חכמים לעשות בפרה כיוצא בזה ושלא לשנות:

רי"א בימינו היה מקבל - ובתוספתא הביאה הר"ש רי"א בימינו היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו כו' ע"כ. ומיירי שזה שעמו בצדו. טהר עצמו לפרה כמותו דאל"כ לפי' הר"ב דלעיל דבסמיכת ידים מתטמא הרי נטמא עכשיו שא"א שלא יהא ניסט ממנו:

ומזה בימינו - כתב הר"ב דכתיב וכו' באצבעו הרגילה שבאצבעות כו' ותימה לי דתיפוק ליה דאצבע גופו אינו אלא של ימין. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ז דזבחים עיין מ"ש שם בס"ד (ד"ה ומלק) ואף לר"ש שכתבתי בפ"ג דמנחות משנה ד' דבהדי כהונה בעינן אצבע והוי ימין בדוקא הוא דאילו בהדי אצבע לא בעי כהונה כדאיתא בהדיא פ"ק דמנחות דף י"ח ופ"ב דזבחים דף כ"ד. ולכן נ"ל דהר"ב לקח הדברים הללו מפי' הרמב"ם ולא דק בהו. דהרמב"ם ימין מאצבע מפיק ושיהיה באצבע הסמוך לגודל דייק לה מאצבעו. וז"ל העיקר אצלנו נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב בא' מהן ימנית אף כל ימנית. והנה כל אצבע שבתורה סתם. הוא אצבע מיד הימנית (והוא אצבע השני) מן האצבעות והוא אמרם הרגילה שבאצבעות ר"ל המוכנת שימשש בה עכ"ל. וכל דברי הרמב"ם הללו הוא בספרי פרשת חוקת אצבעו ימנית שבידו אתה אומר כו' הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם כו' אף פורטני כל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ימנית הימנית המיומנית שבימין הרגילה שבאצבעות ע"כ:

כנגד בית קדש הקדשים - כתב הר"ב כדכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד ותמהני דבכל מקום שנאמר אהל מועד המכוון ההיכל. ותו ששנינו במשנה ד' פ"ב דמדות שהכהן השורף את הפרה כו'. ומתכוין ורואה בפתחו של היכל ולא הזכירה שם קדש הקדשים. ובספרי שנינו והזה אל נכח פני אהל מועד. שהוא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם:

על כל הזאה טבילה - כ' הר"ב דשירי הדם שבאצבע פסולי' דהכא לא כתיבי שבע פעמים גבי אצבעו כמו במצורע דפירש הר"ב במשנה יו"ד פי"ד דנגעים. דז' פעמים. אטבילת אצבע נמי קאי. אבל קשה א"כ מנלן הכא לפסול השירים שבאצבע וראיתי בספרי ומייתי לה נמי הר"ש בקצור במשנה ב' פרק דלקמן והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר מדמה באצבעו ומה ת"ל מדמה. לפי שהוא אומר ז' פעמים שומע אני ז' הזיות וטבילה אחת מדמה שבע פעמים מגיד שחוזר לדם שבע פעמים:

גמר מלהזות כו' - כתב הר"ב ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק בגמ' פי"א דזבחים דף צ"ג ובפ"ק דמנחות ד' ז' אמרינן כדכתיב כפורי זהב ופירש"י גבי כלי שרת כתיב בספר עזרא והן מזרקים ועל שם שמקנח בו אצבעו קרי להן כפורי לשון כפר ידיה דנבוזראדן בגיטין (דף נ"ו) באגדת חורבן הבית וקשיא לי כלי שרת מאי בעי התם דקבלה ביד היתה ומצאתי להראב"ד ברפ"ג מה' פרה שכתב בלשון הזה מזרק מאי בעי התם. ונ"ל שא"א שלא יקבל במזרק ולא להזות ממנו. אלא להביאה לשרפתה שצריך לשרוף את כולם דם ובשר ועור ופרש ע"כ. ודעת הרמב"ם בפ"ג מה"פ (הלכה ב') שלא היה שום מזרק וכל הקינוחים הוי בגופה של פרה ואין להאריך בזה. ומ"ש הר"ב משום נימין כו' וגנאי כו' כך פירש"י [[זבחים צג ב|בזבחים (דף צ"ג).]] אף על פי שבמנחות לא פי' כן. ובמנחות (דף ז' ד"ה אלא) כתבו התוספות דה"נ חיישי' בנימין בפ' כל כתבי (דף קי"ג) גבי מפשיט את הפסח עד החזה ואני העתקתי' ברפ"ו דפסחים (ד"ה וזריקת):

[אליתות - פי' הר"ב לשון אלי' כמו זנבות האודים העשנים בישעי' ז']:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כח) (על הברטנורא) ולפי זה כל חבל כשר הואיל ואינו ארוג. והר"ש והתוס' פירשו, לפי שהוא ממין שאינו מקבל טומאה:

(כט) (על המשנה) למערב. כמו פר של יום הכפורים, אף דלא שייך כאן הטעם דהתם דהא אין כאן מזבח:

(ל) (על הברטנורא) הוא מהר"מ ושם מבואר דימין מאצבע ידעינן, דסתם אצבע אינו אלא של ימין, ושיהיה באצבע הסמוך לגודל דייק לה מאצבעו. ועתוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) ותמיהני, דאוהל מועד בכל מקום המכוון ההיכל. ותו, בפרק ב' דמדות משנה ד' איתא ומתכוין ורואה פתחו של היכל, ולא הזכיר קדשי קדשים:

(לב) (על הברטנורא) בספרי מדמה שבע פעמים, מגיד שחוזר לדם שבע פעמים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תפארת ישראל

יכין

כפתוה בחבל של מגג:    באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו:

ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב:    נגד פתח ההיכל:

שחט בימינו וקבל בשמאלו:    נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה:

רבי יהודה אומר בימינו:    דומיא דקרבנות:

היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו:    ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]:

טבל:    טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק:

והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים:    היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק:

על כל הזיה טבילה:    חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה:

גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה:    מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]:

ירד:    דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה:

והצית את האש באליתות:    ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה:

ר"ע אומר בחריות:    זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים