לדלג לתוכן

משנה פאה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף משנה פיאה ה)


פאה פרק ה', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר זרעיםמסכת פאהפרק חמישי ("גדיש שלא")>>

פרקי מסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


גדיש שלא לוקט תחתיו, כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים.

הרוח שפזרה את העמרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים בכדי נפילה.

שיבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית; ואם לאו, הרי היא של עניים.

שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש, מעשר שיבולת אחת ונותן לו.

אמר רבי אליעזר: וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו?

אלא מזכה את העני בכל הגדיש, ומעשר שיבולת אחת ונותן לו.

אין מגלגלין בטופח, דברי רבי מאיר.

וחכמים מתירין, מפני שאפשר.

בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, יטול, וכשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה.

המחליף עם העניים, בשלו פטור, ובשל עניים חייב.

שנים שקבלו את השדה באריסות, זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני.

המקבל שדה לקצור, אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני.

אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שקיבל ממנו למחצה, לשליש ולרביע. אבל אם אמר לו: שליש מה שאתה קוצר שלך, מותר בלקט ובשכחה ובפאה, ואסור במעשר עני.

המוכר את שדהו, המוכר מותר והלוקח אסור.

לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו.

מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואחד לא, או שהוא מסייע את אחד מהן, הרי זה גוזל את העניים.

על זה נאמר (משלי כב): אל תסג גבול עולים.

העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים, עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש, הרי זה אינו שכחה.

המעמר לכובעות ולכומסאות, לחררה ולעמרים, אין לו שכחה.

ממנו ולגורן, יש לו שכחה.

המעמר לגדיש, יש לו שכחה.

ממנו ולגורן, אין לו שכחה.

זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה.

ממנו ולגורן, אין לו שכחה.

למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה.

ממנו ולגורן, יש לו שכחה.

(א) גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו,
כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים.

הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים,

אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה.
(ב) שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה,
אִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּגָּדִישׁ,

מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
וְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא בִּרְשׁוּתוֹ?
אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ,
וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.
(ג) אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר.
(ד) בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי,
יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
(ה) הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב.

שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלְּךָ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי.
(ו) הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר.

לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים.

עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב): "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים".

(ז) הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת,
שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים,
עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְּקַשׁ,
הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה.
(ח) הַמְּעַמֵּר לְכוֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמַר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.
מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.


נוסח הרמב"ם

(א) גדיש, שלא לוקט תחתיו -

כל הנוגעות בארץ - הרי הן של עניים.
הרוח שפיזרה את העומרים -
אומדין אותה, כמה לקט היא ראויה לעשות - ונותן לעניים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים, נפלה.


(ב) שיבולת שבקציר, וראשה מגיע בקמה -

אם נקצרת עם הקמה - הרי של בעל הבית; ואם לאו - הרי של עניים.
שיבולת של לקט, שנתערבה בגדיש - מעשר שיבולת אחת, ונותן לו.
אמר רבי אליעזר: וכי היאך, העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו? -
אלא מזכה את העני בכל הגדיש, ומעשר שיבולת אחת - ונותן לו.


(ג) אין מגלגלין בטופח - דברי רבי מאיר.

וחכמים מתירין, מפני שאפשר.


(ד) בעל הבית, שהיה עובר ממקום למקום, וצרך -

יטול לקט, שכחה, ופאה, ומעשר עני,
כשיחזור לביתו ישלם - דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה.


(ה) המחליף עם העניים -

שלו - פטור; ושל עניים - חייב.
שנים שקיבלו שדה באריסות -
זה נותן לזה חלקו מעשר עני,
וזה נותן לזה חלקו מעשר עני.
המקבל שדה לקצור -
אסור בלקט, ובשכחה, ובפאה, ובמעשר עני.
אמר רבי יהודה: אימתי?
בזמן שקיבלה ממנו, למחצה לשליש ולרביע;
אבל אם אמר לו, שליש מה שאתה קוצר שלך -
מותר בלקט ובשכחה ובפאה,
ואסור במעשר עני.


(ו) המוכר את שדהו -

המוכר - מותר; והלוקח - אסור.
לא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו.
מי שאינו מניח את העניים ללקט,
או שהוא מניח את אחד ואת אחד לאו,
או שסייע את אחד מהן - הרי זה גוזל את העניים.
על זה נאמר: "אל תסג גבול עולים" (ראה משלי כב כח משלי כג י).


(ז) העומר ששכחוהו פועלים, ולא שכחו בעל הבית -

שכחו בעל הבית, ולא שכחוהו פועלים -
עמדו העניים בפניו, או שחיפוהו בקש - הרי זה אינו שכחה.


(ח) המעמר לכובעות, לכומסות, לחררה, ולעומרים - אין לו שכחה.

ממנו ולגורן - יש לו שכחה.
המעמר לגדיש - יש לו שכחה.
ממנו ולגורן - אין לו שכחה.
זה הכלל -
כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה - יש לו שכחה;
ממנו ולגורן - אין לו שכחה;
למקום שאינו גמר מלאכה - אין לו שכחה;
ממנו ולגורן - יש לו שכחה.