משנה סנהדרין א ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק א · משנה ג | >>

[עריכה]

סמיכת זקנים ועריפת ^י עגלה, בשלשה, דברי רבי שמעון.

ורבי יהודה אומר, בחמשה.

החליצה והמיאונין^יב, בשלשה.

נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלשה ^יג.

ההקדשות, בשלשה.

הערכין המטלטלין, בשלשה.

רבי יהודה אומר, אחד מהן כהן.

והקרקעות, תשעה וכהן.

ואדם, כיוצא בהן.

משנה מנוקדת

[עריכה]

סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה,

בִּשְׁלֹשָׁה,

דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן;

וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה.

הַחֲלִיצָה וְהַמֵּאוּנִין, בִּשְׁלֹשָׁה.

נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין,

בִּשְׁלשָׁה.

הַהֶקְדֵּשׁוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה.

הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין, בִּשְׁלֹשָׁה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן.

וְהַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן;

וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

סמיכת זקנים, ועריפת העגלה -

בשלשה - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: בחמישה.

חליצה, ומיאונין - בשלשה.

ההקדשות - בשלשה.

נטע רבעי, ומעשר שני שאין דמיו ידועין - בשלשה.

הערכים המיטלטלים - בשלשה.

רבי יהודה אומר: ואחד מהן - כוהן.

ובקרקעות - תשעה, וכוהן.

ואדם - כיוצא בהן.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

סמיכת הזקנים - הוא מינוי הדיינין. והרמז על זה מה שנאמר "ויסמוך את ידיו עליו, ויצוהו"(במדבר כז, כג).

ואין אנו צריכין סמיכה בידים, אבל האיש אשר ראוי למנותו יאמרו לו הבית דין הממנים אותו, אתה רבי פלוני סמוך אתה ורשאי אתה שתדון דיני קנסות. ובזה יהיה האיש ההוא סמוך, והוא נקרא אלהים וידון כל הדינין.

ודבר זה לא יהיה כי אם בארץ ישראל, ואמרו ז"ל אין סמיכה בחוצה לארץ, אבל צריך שיהיה הממונה ואותו שרוצין למנותו כולם בארץ ישראל. וכשתהיה לו סמיכה בארץ ישראל הוא רשאי לדון דיני קנסות ואפילו בחוצה לארץ, לפי שמעיקרנו סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ כמו שנבאר לפנים.

ולעניין אם צריך שיהיו השלשה סמוכין ואז יהיו יכולים לסמוך שום אדם, יש בזה ספק. ומה שנתברר מן התלמוד שיהיה הגדול שבהם סמוך ויצרף עמו שנים, ויסמוך מי שירצה.

ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה. שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים, והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר "ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק"(ישעיה א, כו), וזה יהיה בלא ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם, ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל תומתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא.

נאמר בעגלה ערופה "וסמכו זקני העדה"(ויקרא ד, טו). רבי יהודה אומר, וסמכו אין פחות משנים, זקני אין פחות משנים אחרים, ואין בית דין שקול וצריך שיהיו הזקנים מניין נפרד מוסיפין עוד אחד. ורבי (שמעון) [מאיר] סבר זקני שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד.

והלכה כרבי יהודה.

ומה שאמר חליצה בשלשה - והוא המצוה. ומה שאנו עושים חליצה בחמשה, לגלויי מלתא בעלמא, וכבר בארנו בפרק שלשה עשר מיבמות כי המיאון אפשר לעשות בפני שנים.

ואמר נטע רבעי - רוצה לומר פדיון נטע רבעי.

ומעשר שני שאין דמיו ידועים - הוא כשיתחילו אותן פירות להרקיב, ולפיכך צריך להראותם לסוחרים שידעו שיעור אותו קלקול.

ואמרו ההקדשות בשלשה - כלומר מי שרוצה לפדות שום דבר מן ההקדשות שיש להם פדיון, והם מה שהוקדש לבדק הבית, צריך שלשה שידעו דמי אותו הדבר.

וכמו כן מי שאמר ערכו עליו, ובא הכהן לקבל ערכו ואין לו מעות ויש לו מטלטלין, יקח ממנו שיעור ערכו על פי שלושה שידעו שאותו הדבר שווה ערך שעליו.

ואם אין לו אלא קרקע, יקח ממנו שיעור ערכו על פי עשרה אנשים והאחד מהן כהן ויעריכו שאותו הקרקע שווה ערך שעליו.

וכן מי שאמר דמיו עליו שראוי להעריכו כעבד הנמכר בשוק, יעריכו אותו גם כן עשרה בני אדם והאחד מהן כהן וישלם מה שאומרים שהוא שווה, וזה פירוש אמרו ואדם כיוצא בהם, כלומר שיעריך האדם כמו שיעריך הקרקעות:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

סמיכת זקנים - על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין, שהגדול הסומך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכה, משום דכתיב (במדבר כז) ויסמוך את ידיו עליו. ולאו דבעי מסמך ידיה עליה אלא בשמא קרו ליה רבי ^ח. ואין סמיכה בחוצה לארץ, אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל, ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בחוץ לארץ, לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אחר שנסמכו בארץ. וכתב הרמב"ם שנראה לו שבזמן הזה שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, אם היו מסכימים כל החכמים שבא"י לסמוך יחיד או רבים, הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים ^ט. והדבר צריך הכרע:

ועריפת העגלה בשלשה - דכתיב (ויקרא ד) זקני העדה ^יא, מיעוט זקני שנים, ואין ב"ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד הרי שלשה:

ורבי יהודה אומר בחמשה - וסמכו, שנים. זקני, שנים. ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי חמשה. והלכה כרבי יהודה:

מצות חליצה בשלשה - דכתיב (דברים כה) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, זקנים, שנים. ואין ב"ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי שלשה. ושנים אחרים שמוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:

מיאונין - קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאה במיאון שממאנת בבעלה, צריך שיהיה בשלשה. וביבמות מוכח דמיאון בפני שנים מספיק:

נטע רבעי - אם בא לחללו על המעות, וכן מעשר שני, ואין דמיהן ידועים. כגון פירות והרקיבו שאין להם שער ידוע:

ההקדשות - הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:

הערכין המיטלטלין - הרי שאמר ערך פלוני עלי, ואין לו מעות ליתן כפי הדמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין, צריך שלשה לשום אותן מטלטלים ^יד:

אחד מהן כהן - דבערכין ^טו כהן כתיב (ויקרא כז) כערכך הכהן:

והקרקעות - ואם אין לו מיטלטלין ובא ליתן קרקע ^טז, צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן אותה קרקע שיהיה כפי הערך שיש עליו ליתן:

ואדם כיוצא בהן - ואם אמר דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא יפה לימכר בשוק ונותן דמיו, צריך גם כן שיהיו עשרה ואחד מהן כהן בשומא זו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

סמיכת זקנים. כתב הר"ב מנוי הדיין. שהגדול הסמוך צריך שיצרף עמו שנים. מנלן. אילימא מדכתיב ויסמוך אי הכי תסגי בחד. וכי תימא משה במקום ע"א קאי. אי הכי ליבעי ע"א. גמרא [דף י"ג ע"ב]. והיינו דלא התנה הר"ב שהשנים צריך שיהיו ג"כ סמוכים וכן מבואר בפי' הרמב"ם ובחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. וכתב שם הכסף משנה דהיינו טעמא דכיון דאסיקנא בקשיא דלא מצינו למילף דבעינן שלשה מוקמינן לשלשה דתנן. דהיינו אחד סמוך. ושנים אף על פי שאינן סמוכים. ומ"ש הר"ב ולאו דבעי למסמך ידיה וכו'. גמרא. ולא אתפרש טעמא. ומ"ש קרו ליה רבי. מסיים בה בגמרא ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות. והעתיק כן הרמב"ם בפירושו ובחבורו [שם]. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם שבזמן הזה אם היו מסכימים כל החכמים וכו'. מסיים בה בפירושו שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם. לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך.על כל פנים. [*אמר י"ט לשון זה עיקר. ולא כמו שנמצא בחבורו בדפוס ישן גם חדש בריש פ"ד מהלכות סנהדרין שיהיה אחד מהם סמוך] והקב"ה ייעד שישובו כמ"ש (ישעיה א' כ"ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. אח"כ יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלי ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם. והרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל תומתם לפני בא המשיח. כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. ע"כ. ומ"ש הר"ב והדבר צריך הכרע הוא גם כו מלשון הרמב"ם בחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. ויראה לי הטעם לפי שאפשר לדחות הראיה שכתב שהרי ייעד הש"י ג"כ (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא ולשתי הדעות שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים. הנה ביאתו קודם ביאת המשיח והרי הוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים אע"פ שאינם סמוכים וכ"כ הרמב"ם עצמו שם בהלכות סנהדרין הרי לא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד. אי זה אחר זה. ואחר כך יעשה הוא והשבעים. ב"ד הגדול. ויסמכו בתי דינים אחרים. ע"כ. ושוב מצאתי קרוב לזה בתשובה לר"ל בן חביב נדפסת בסוף תשובותיו והאריך מאד ע"ש:

ועריפת עגלה. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בשלשה כדתנן [ריש] פרק עגלה ערופה. ג' מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו'. והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני שלשה וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי. תוספות [דף יד] :

בשלשה. לשון הר"ב ועריפת העגלה בשלשה דכתיב זקני העדה. וכן לשון הרמב"ם. ודברי תימה הן שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתיב. אבל בעגלה ערופה נפקא לן מדכתיב זקניך. כדתנן בהדיא בר"פ עגלה ערופה. ולולי שגם בפירוש הרמב"ם כתוב כן הייתי מוחק מפירש הר"ב שתי אלו המלות. ועריפת העגלה. דהשתא בשלשה דכתיב זקני העדה. יהיה מוסב על סמיכות זקנים כפי פירוש הראשון שכתב הר"ב שהוא סמיכותם על ראש פר העלם דבר. אבל לפי שהרמב"ם אינו מפרש שם סמיכת זקנים אלא לענין מנוי הדיין בלבד קשה להגיה כך בפירושו. ומזה הטעם בעצמו קשה גם להגיה כן בדברי הר"ב לפי שנראה מבואר שאחרי שלא כתב הני פסוקי דדרשי בה בפרשת עגלה ערופה ואיתנהו נמי הכא בגמרא. ש"מ שנמשך בזה גם כן אחר הרמב"ם. ואעפ"י שבפירוש סמיכת זקנים כתב גם כן פירוש פר העלם דבר. מ"מ אח"כ חזר בו ולא כתב אלא שטת פירוש הרמב"ם ולפיכך לא שלחתי ידי להגיה אחרי שהדברים מראין בעצמן שאינו טעות סופר המעתיק. אלא שהוא ממכתב יד הר"ב והרמב"ם בעצמן. אע"פ שדבריהם תמוהין. ואי אפשר להולמן וליישבן. ושוב ראיתי להר"ב והרמב"ם במשנה ז' פרק ט' דמנחות. שהעתיקו דרשא דוסמכו על סמיכת זקנים על הפר. וכתב עוד שם הרמב"ם דהיינו פירוש סמיכת זקנים דהכא:

רבי יהודה אומר בחמשה. כתב הר"ב דכתיב וסמכו שנים. גמרא. ורבי שמעון הכתיב וסמכו ההוא מיבעי ליה לגופיה. ורבי יהודה גמר ראש ראש מעולה. כלומר לא לכתוב אלא ידיהם על ראש הפר. ואנא גמיר סמיכות מוסמך ידו על ראש העולה. ורבי שמעון ראש ראש לא גמיר. והוי אמינא מאי על בסמוך. [ולא צריך למסמך ממש] [עיין משנה ה' פרק י"א דמנחות] ומ"ש הר"ב והלכה כר' יהודה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולכאורה בתרתי הלכה כרבי יהודה. בין בסמיכת זקנים. בין בעגלה ערופה. אלא שבחבורו ריש פ"ד מהלכות סנהדרין פסק לענין מנוי הדיין בשלשה. והכ"מ נתן טעם דסבירא ליה להרמב"ם דר"י לא פליג אלא בסמיכת זקנים על פר. ואין נראה כדבריו מתוך פירוש המשנה שהרי הוא לא פירש אלא במנוי הדיין בלבד. ואי נמי מפרש בפר. הרי גם בזה מצאנו לו בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות שפוסק דסמיכת פר בשלשה. וכ"כ ג"כ הרמב"ם והר"ב בפירוש משנה ז' פרק ט' דמנחות. וזה ממה שצ"ע שבעגלה ערופה פוסקים כר' יהודה כמ"ש כבר בריש פרק ט' ממסכת סוטה. ובסמיכת זקנים פוסקים דלא כר"י. ואע"פ שבעגלה ערופה סתם לן תנא כר"ש וכ"ש סמיכת זקנים. דלא נשנה אלא בפלוגתא דר"ש ורבי יהודה. וקיימא לן דר"ש ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כמ"ש שם. וצריך לי עיון טובא. [*ועיין [מ"ש] בפ"ט דסוטה משנה א']:

החליצה. עיין בריש פרק י"ב דיבמות במשנה ופירושה:

והמיאונין בשלשה. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ומיאונין דרבנן. דמדאורייתא אפילו טיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה דכתיב (דברים כ"ב) את בתי נתתי לאיש הזה. רש"י. ומ"ש הר"ב ביבמות מוכח. בגמרא ריש פרק י"ג אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כמאן דאמר בשנים. ולפיכך לשון מוכח שכתב הר"ב אינו מדוקדק. ועיין מ"ש בזה בסוף פ"ב דיבמות:

שאין דמיו ידועים. כתב הר"ב כגון פירות והרקיבו [*גמרא. ולא קאי אלא אמעשר שני ולא על נטע רבעי]. כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דמעשר שני מהטעם שכתבו שם הר"ב. וכן הר"ש. דנטע רבעי לעולם אין דמיו ידועים דמצריך לפחות היציאה. וזה הטעם נראה יותר ממ"ש התוספות דהיינו טעמא מתוך שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועים. ע"כ:

בשלשה. דמידי דממונא הוא:

ההקדשות בשלשה. מנא לן. וכי תימא משום דכתיב בהו שלשה כהנים בפדיון בהמה דהיינו פדיון הקדש. והוא הדין לשאר הקדשות. קרקעות דכתיב בהו ד' תסגי בד'. ואנן תנן הקרקעות תשעה וכהן. אלא משום דמשלמי בהו י' דפררה אחרונה היא ובתשלום פרשת קרקעות כבר נשלמו י' כהנים. ותלמד התחתונות מעליונות. ולכהן תהיה אחוזתו לא מנינן. דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעי שיתא. קשיא. גמרא עם פיירוש רש"י. ומשום דאפילו בדבר שדמיו ידועין בעינן שלשה. להכי פרכינן מנא לן. דאי לאו הכי ודאי לא גרע ממעשר שני ונטע רבעי. אי נמי משום דהני כהנים דכתיבי בפרשה ממלאי למשרה כהנים דבעינן גבי קרקעות. להכי ס"ל דאזלינן בתר מנינא דהני כהני. וקשיא ליה ליבעי שיתא כדמסיק. כך נראה בעיני:

הערכין המטלטלין בשלשה. פירש הר"ב הרי שאמר ערך פלוני עלי וכו' ובא ליתן מטלטלין צריך שלשה וכו'. וסברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מאי טעמא דלמא טעי עיולי נמי דלמא טעי. גמרא:

רבי יהודה אומר א' מהן כהן. כתב הר"ב דבערכין כהן כתיב. ובגמרא לרבנן כהן למה לי קשיא. ונראה לי שזה שכתב הר"ב בערכין. לאו דוקא אלא ה"ה נמי דפליג ר' יהודה אהקדשות. דהא בהקדשות נמי כהן כתיב כדלעיל:

והקרקעות. כתב הר"ב ואי אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקעות וכו'. ובפ"ד דמגילה משנה ג' מפרש הר"ב והקרקעות אם בא לפדותן וכפירש"י שם גם כאן. והכי מסתברא דהא הני כהני דכתיב בפרשת קרקטות במקדיש קרקעות ובא לגאלן כתיב. אבל פירוש הר"ב דהכא. הוא פי' הרמב"ם דבכאן ובמגילה. ובחבורו פרק ח' מהלכות ערכין כתב וזה לשונו כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו. אין מעריכין אותו אלא בעשרה. ואחד מהן כהן. שהרי כהן כתיב בפרשה. ע"כ:

תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן. כל זה מבואר כבר במשנה ג' פ"ד דמגילה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ח) (על הברטנורא) ויהיב ליה רשותא [למידן דיני קנסות]. גמרא:

(ט) (על הברטנורא) שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שיצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך והקב"ה ייעד. שישובו, כמו שכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' כו'. עכ"ל הר"מ בפירושו. ובחבורו סיים, והדבר צריך הכרע. ונ"ל, לפי שאפשר לדתות הראיה שהרי ייעד הש"י ג"כ הנה אנכי שולח לבם את אליה הנביא כו', והוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) ועריפת. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בג'. תוס':

(יא) (על הברטנורא) תימא שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתוב אבל בעגלה נפקא לן מדכתיב זקניך. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) והמיאונין בג'. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום אא"כ קדשה אביה. דכתיב את בתי נתתי לאיש. רש"י:

(יג) (על המשנה) בג'. דממונא הוא:

(יד) (על הברטנורא) סברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מ"ט דלמא טעי, עיולי נמי דלמא טעי. גמרא:

(טו) (על הברטנורא) והוא הדין נמי דפליג אהקדשות, דבהו נמי כהן כתיב:

(טז) (על הברטנורא) ובפ"ד דמגילה מ"ג פירש הר"ב, אם בא לפדותן. וכן פירש רש"י. והכי מסתברא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

סמיכת זקנים וכו': ר"פ מצות חליצה וירושלמי פ' עגלה ערופה ובפירקין ד' ג' וביד פ"ג דהלכות מעשה הקרבנות סי' י' ובפ"ד דהלכות סנהדרין סי' ג'. ובגמרא בברייתא יליף לה ר"ש מדכתיב גבי סמיכה זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה ור' יהודה דריש וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה וכדפי' רעז"ל. ועיין במ"ש ר"פ עגלה ערופה:

עריפת העגלה: אין הכוונה על המדידות כמו ששנינו בפ' עגלה ערופה וכתבוהו התוס'. ועיין עוד במ"ש שם ר"פ עגלה ערופה דמתני' דלא כר"א בן יעקב:

חליצה ומיאונים בשלשה: בפי' רעז"ל וביבמות מוכח וכו'. אמר המלקט שם ר"פ מצות חליצה ברייתא ור"פ ב"ש דף ק"ז ר' יוסי ב"ר יהודה ור' אלעזר ב"ר יוסי מכשירין בשנים ואמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג:

נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין: בפ' בתרא דמסכת מעשר שנו פי' רבינו שמשון ז"ל דאין דמיו ידועים לאו אנטע רבעי קאי משום דכולהו נטע רבעי אין דמיהם ידועים דמצריך לפחות היציאה כדקתני התם אלא קאי אמעשר שני לחוד וכן כתבו תוס' ז"ל דלא קאי אנטע רבעי וכן מוכח מן הברייתא דמייתי בגמרא דקתני איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין אבל רבעי לא קתני והיינו טעמא דמתוך שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועין ומיהו בזמן הזה שאין מחללין בשוויין לא בעי שלשה עכ"ל ז"ל:

ההקדשות בשלשה: גמרא מתני' דלא כר' אליעזר בן יעקב דאמר אפי' צנורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה דס"ל כשמואל שנכתוב בסמוך בקרקעות וה"ה לכל הקדשות ולרבנן דבעו שלשה לא אתפרש לתלמודא טעמייהו מנא להו דסגי בשלשה:

הערכין המטלטלין וכו': ירושלמי פ' הקורא עומד ד' ע"ה:

תשעה וכהן: בגמ' מפרש לה שמואל משום דעשרה כהנים כתובים בפרשה שלשה בפרשת ערכין שהיא ראשונה ושלשה בפדיון בהמה וד' בקרקעות חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו ט' ישראל ואחד כהן ועיין במ"ש בפ' בתרא דמגלה סי' ג' ועיין במ"ש לעיל ריש פרקי' בהגהה:

ואדם: כיוצא בהן שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ועבד איתקש לקרקעות:

הערכין המטלטלין: גמרא מאי ערכין המטלטלין אמר רב גידל אמר רב באומר ערך כלי זה עלי דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו מ"ט אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים מש"ה נותן דמיו האי ערכין המטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעי ליה דערכין המטלטלין משמע שהערכין מיטלטלין תֵנִי ערכין של מטלטלין. רב חסדא אמר אבימי במתפיס מטלטלין לערכין פי' שאמר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך שלשה להוציאן מיד הקדש האי ערכין המטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעי ליה תני מטלטלין של ערכין ר' אבהו אמר באומר ערכי עלי: [הגהה כך נראה שגרס לה נמי בירושלמי]. בא כהן לגבות ממנו מטלטלין בשלשה קרקעות בעשרה א"ל רב אחא מדפתי בשלמא לאפוקי מהקדש כגון דרב גידל ודרב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשוויו אלא לעיולי להקדש כגון דר' אבהו שלשה למה לי אלא סברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי אפוקי למה לי דילמא טעי עיולי נמי דילמא טעי:

ר' יהודה אומר אחד מהן כהן: א"ל רב פפא לאביי בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב כהן אלא לרבנן כהן למה להו קשיא:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

טו) סמיכת זקנים שסומכין הסנהדרין ידיהן על הפר העלם דבר של צבור, וה״ה מנוי הדיין שיהיה סמוך, שאז רשות בידו לדון דיני קנסות בא״י ובח״ל, ג״כ נכלל בלשון סמיכת זקנים, שצריך ג׳, אבל שיסמכו ידיהם על ראשו, אינו מעכב, רק שהסומכים והנסמך צריך שיהיו בא״י בשעת סמיכה, אבל א״צ שיהיו שניהן במקום א׳ [רמב״ם פ״ד מסנהדרין]:

טז) ועריפת עגלה צריך שימדדו ג׳ מהסנהדרין גדולה, אבל העריפה סגי בב׳ מזקני העיר:

יז) החליצה עי' ריש פי״ב דיבמות:

יח) והמאונין יתומה קטנה שהשיאה אמה או אחיה ונתרצית בנשואיה, ואח״כ ממאנת, יוצאת בלי גט, ואינה ממאנת רק עד שתביא ב' שערות אחר י״ב שנה, וה״ה יתומה בחיי אב [עיין יבמות פי״ג] כך דינה [אה״ע קנ״ה]:

יט) בשלשה וקיי״ל דבחליצה צריך לכתחילה שיוסיפו עוד ב׳ לפרסומי מלתא [אה״ע קס״ט ג']. ומיאון סגי בפני ב׳ וי״א דצריכה לכתחילה ג׳ [אה״ע קנ״ה]:

כ) נטע רבעי פירות האילן בשנת ד' שלו, ורוצה לפדותן להעלות דמיהן לירושלים [עי׳ מע״ש פ״ה]:

כא)שאין דמיו ידועין כשרוצה לפדות מעשר שני להעלות דמיהן לירושלים, אם אין דמיהן ידועין, צריך שיאמדום ג׳ כמה שוין, משא״כ נטע רבעי לעולם אין דמיהן ידועין, דהרי רשאי לפחות מהדמים, דמי יציאות ההעלאה:

כב) ההקדשות בפודה הקדש:

כג) הערכין המטלטלין באמר ערך פלוני עלי, דמיו קצובים בתורה [ויקרא כ״ז], רק באין לו מעות ונותן מטלטלין נשומין בג׳:

כד) והקרקעות כשפודה קרקע שהקדיש, או בגובה הערך מקרקע:

כה) ואדם כיוצא בהן באמר דמי פלוני עלי, נותן כפי שווייו למכרו, אז נישום ג״כ ע״י ט' וכהן:

בועז

[עריכה]