משנה סנהדרין א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

דיני נפשות, בעשרים ושלשה.

הרובע והנרבע, בעשרים ושלשה, שנאמר (ויקרא כ) והרגת את האשה ואת הבהמה, ואומר (שם) ואת הבהמה תהרוגויז.

שור הנסקל, בעשרים ושלשה, שנאמר (שמות כא) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור.

הזאב והארי, הדוב והנמר והברדלס והנחשיט, מיתתן בעשרים ושלשה.

רבי אליעזר אומר, כל הקודם להרגן, זכהכ.

רבי עקיבא אומר, מיתתן בעשרים ושלשה.

נוסח הרמב"ם

דיני נפשות בעשרים ושלשה והרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנאמר והרגת את האישה ואת הבהמה (ויקרא כ טז) ואומר ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ טו) שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר השור ייסקל וגם בעליו יומת (שמות כא כט) כמיתת הבעלים כן מיתת השור הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה רבי עקיבה אומר מיתתן בעשרים ושלשה.

פירוש הרמב"ם

דיני נפשות בכ"ג הרובע והנרבע בכ"ג וכו' - הביא ראיה ממה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו; ואם תאמר שזה שאמר ואת הבהמה תהרוגו בא ללמד שהבהמה גם כן חייבת מיתה ולא להקיש, זה לא היה צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמה, והוא מה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה. ודברי ר' אליעזר כל הקודם להרגם זכה, כשהרג אחד מהם- ההורג אותו זכה לשמים בלא ב"ד. ור' עקיבא סבר כי נחש אין מיתתו בעשרים ושלשה, אלא שימית אותו יחיד. והטעם היות דיני נפשות בעשרים ושלושה עוד יתבאר בעה"י, והלכה כרבי עקיבא.


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

והרגת את האשה ואת הבהמה - היינו רובע. ואתקש לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה אף בהמה בעשרים ושלשה:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו - בנרבע כתיב. למדנו רובע ונרבע:

כמיתת הבעלים - כלומר כמו שהיה הבעל נדון בעשרים ושלשה, אם היה חייב מיתה יח:

כל הקודם להורגן זכה - כשהמיתו את האדם. ואין צריך להביאם לב"ד:

רבי עקיבא אומר וכו' - בגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לרבי עקיבא, נחש. דלת"ק נחש מיתתו בכ"ג, ולרבי עקיבא הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה, אבל נחש, הקודם להרגו זכה, שסילק המזיק מן העולם. והלכה כר' עקיבא:

פירוש תוספות יום טוב

דיני נפשות בעשרים ושלשה. מפורש במשנה בסוף פרקין טעמא מאי:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב. וכן פירש"י וכלומר ואתקש לאיש. ודברי הרמב"ם בפירושו בזה. צריך עיון:

כמיתת בעלים. פירש הר"ב אם היה חייב מיתה דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא (במדבר ל"ה) מות יומת המכה רוצח הוא. על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא:

הזאב והארי וכו'. שהמיתו אדם נדונין בסקילה כשור דאמרינן בב"ק אחד שור ואחד כו'. בשור שנגח את הפרה. כך פירש"י. וכ"כ הר"ב ברפ"ו דעדיות. ולא מצאני שם כן לענין מזיקין. אלא לענין ניזקים לנפילת בור. ומשמע נמי התם במסקנא דסוגיא דליכא למגמר משבת אלא תלת. ובמכילתא וכי יגח שור. אין לי אלא שור. מנין לעשות כל בהמה כשור. הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור. מה שור הנאמר בסיני [פי' בדברות שנאמרו בסיני] עשה בו כל בהמה כשור. אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור. ע"כ. שמע מינה דגמרינן טפי מתלת ועיין מ"ש סוף פרק הפרה:

והברדלס. עיין מ"ש [הר"ב] סוף פ"ק דב"ק:

זכה. לשמים. [פירש"י צדקה עשה] דליכא למימר לעורן דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן [דלא הצריכו לדונן בב"ד] כמאן דנגמר דינייהו ואסורי הנאה נינהו [כדקיי"ל בפרק שור שנגח] [דף מ"א]. גמ':

רבי עקיבא אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרבי עקיבא. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מהלכות סנהדרין. וכתב עליו הראב"ד ולא ידעתי למה ע"כ. והליץ הכ"מ די"ל דטעמא דבארי ודוב סבירא ליה לרע"ק כת"ק. והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו. ובנחש ס"ל לר"ע כר"א והוה ליה ת"ק יחיד לגבייהו. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על המשנה) תהרוגו. בנרבע כתיב. רש"י. וכלומר דאתקש לאיש:

(יח) (על הברטנורא) דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו, דהא אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא:

(יט) (על המשנה) הזאב כו'. שהמיתו אדם ונדונין בסקילה כשור. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) זכה. לשמים. (צדקה עשה. רש"י) דליכא למימר לעורן, דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן (דלא הצריכו לדונן בב"ד) כמאן דנגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו. גמרא:


תפארת ישראל

יכין

כו) הרובע והנרבע בהמה שרבעה או שנרבעה מאדם:

כז) את האשה ואת הבהמה בבהמה רובעת כתיב מה אשה בכ״ג אף בהמה כן:

כח) ואת הבהמה תהרגו בנרבעת כתיב, דאתקיש נמי לדין האיש:

כט) שור הנסקל שהמית אדם, שהבהמה נסקלת:

ל) והברדלס [לעאפארד] [עי' מ"ש ב"ק פ"א סי' מ"ז]:

לא) והנחש דבהמיתו אדם נסקלין:

לב) כל הקודם להרגן זכה ר"ל הקדים למצוה משום דמועדין להזיק איכא למיחש שאם ימתינו להמיתן יזיקו ביני ביני:

לג) מיתתן בעשרים ושלשה ובנחש מודה לר"א, ובהא פליג את"ק:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים

בבלי טו א  רמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ה ב