רמב"ם על סנהדרין א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רמב"ם · על סנהדרין · א · >>

משנה א[עריכה]

דיני ממונות בשלשה גזילות וחבלות בשלשה כו' - דיני ממונות הם הגזלות והחבלות בלי ספק אלא שדיני ממונות כולם מלבד גזלות והחבלות יתכן לדון בהם שלשה שאינם מומחין ואחד אם הוא מומחה לרבים [וענין מומחה לרבים] שתהיה חכמתו ומעלתו בתורה מפורסמת אצל ההמון כמו שיודעים זה החכמים אשר בחנוהו וקבלו דינו, אבל גזלות וחבלות אין דנין בהם אלא שלשה מומחין ולפיכך חלק המאמר ולא אמר דיני ממונות גזלות וחבלות בשלושה. והוי יודע שלא נקרא בית דין מומחה כדי שיוכל לדון גזלות וחבלות אלא מי שהיה סמוך בא"י מן בית דין שלשם בא"י.

ואמרו נזק וחצי נזק, ואע"פ שנזק [וחצי נזק] מכלל החבלות כי לפי שרצה לדבר בנזקים שמשלם העושה אותם יותר ממה שעבר עליו והם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, דיבר במה שמשלם המזיק פחות ממה שהזיק והוא חצי נזק וכיוון שזכר חצי נזק זכר נזק שלם ואע"פ שהוא מכלל החבלות.

והואיל ודיבר באלו הקנסות דיבר בשאר הקנסות והם אונס ומפתה ומוציא שם רע, והוא שיטעון טענת בתולים ולא נתבררה טענתו ר"מ אומר יהיה נדון בשלשה, לפי שאינו מחויב אלא מלקות ועונש מה כסף וזה אפשר לדון בשלשה ואם הוצרך לדיני נפשות יוסיפו על השלשה עשרים וחכמים אומרים אין ראוי לעשות כן שמא יצא לעג על השלשה הראשונים שאינן מומחין או שהן פסולין ולפיכך הוסיפו דיינין ורבי מאיר לא היה חושש לזה.

והטעם להיות אלה הדברים בשלשה אנשים הוא מה שאמר רחמנא בדיני ממונות עד אלהים יבא דבר שניהם ואין אלהים פחות משנים ומעיקר דתנו שהדיינים לא יהא מניינם לעולם אלא מנין נפרד רצוני לומר שלא יהיו זוגין כדי שאם נפל ביניהם מחלוקת בדין מן הדינים על כל פנים צריך שיהיו רובם מסכימים על דעת אחת והמיעוט על חלופו ונלך אחר הרוב כמו שציותה התורה בזה שנאמר אחרי רבים להטות ולפיכך לא יהיה ב"ד פחות משלשה, ואין הלכה כרבי מאיר.

משנה ב[עריכה]

מכות בשלשה, משום רבי ישמעאל אמרו בכ"ג. עיבור החדש וכו' עיבור השנה בשלושה דברי ר"מ, רשב"ג אומר וכו' - אמרו בברייתא כיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל? בשלשה מתחילין, בחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה. אחד אומר לישב שנים אומרים שלא לישב- בטל יחיד במיעוטו. שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב- מוסיפים עליהם שנים ונושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים צריכה לעבור ושלשה אומרים אינה צריכה- מוסיפין עליהם עוד שנים וכשיהיו שבעה יהיו נושאין ונותנין עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו מעשה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

משנה ג[עריכה]

סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה וכו' - סמיכת הזקנים הוא מינוי הדיינין והרמז על זה מה שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו ואין אנו צריכין סמיכה בידים אבל האיש אשר ראוי למנותו יאמרו לו הבית דין הממנים אותו אתה רבי פלוני סמוך אתה ורשאי אתה שתדון דיני קנסות ובזה יהיה האיש ההוא סמוך והוא נקרא אלהים וידון כל הדינין, ודבר זה לא יהיה כי אם בארץ ישראל ואמרו ז"ל אין סמיכה בחוצה לארץ אבל צריך שיהיה הממונה ואותו שרוצין למנותו כולם בארץ ישראל וכשתהיה לו סמיכה בארץ ישראל הוא רשאי לדון דיני קנסות ואפילו בחו"ל לפי שמעקרנו סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ כמו שנבאר לפנים. ולענין אם צריך שיהיו השלשה סמוכין ואז יהיו יכולים לסמוך שום אדם יש בזה ספק ומה שנתברר מן התלמוד שיהיה הגדול שבהם סמוך ויצרף עמו שנים ויסמוך מי שירצה. ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהא זה בא"י כמו שזכרנו הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה, שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל חכמתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. נאמר בעגלה ערופה, וסמכו זקני העדה ר"י אומר וסמכו אין פחות משנים זקני אין פחות משנים אחרים ואין ב"ד שקול וצריך שיהיו הזקנים מנין נפרד מוסיפין עוד אחד, ור' שמעון סבר זקני שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד והלכה כרבי יהודה.

ומה שאמר חליצה בשלשה, והוא המצוה. ומה שאנו עושים חליצה בחמשה לגלויי מלתא בעלמא וכבר בארנו בפ' שלשה עשר מיבמות כי המיאון אפשר לעשות בפני שנים.

ואמר נטע רבעי, ר"ל פדיון נטע רבעי. ומעשר שני שאין דמיו ידועים הוא כשיתחילו אותן פירות להרקיב ולפיכך צריך להראותם לסוחרים שידעו שיעור אותו קלקול.

ואמרו ההקדשות בשלשה, כלומר מי שרוצה לפדות שום דבר מן ההקדשות שיש להם פדיון והם מה שהוקדש לבדק הבית צריך שלשה שידעו דמי אותו הדבר. וכמו כן מי שאמר ערכו עליו ובא הכהן לקבל ערכו ואין לו מעות ויש לו מטלטלין יקח ממנו שיעור ערכו ע"פ ג' שידעו שאותו הדבר שוה ערך שעליו ואם אין לו אלא קרקע יקח ממנו שיעור ערכו על פי עשרה אנשים והאחד מהן כהן ויעריכו שאותו הקרקע שוה ערך שעליו וכן מי שאמר דמיו עליו שראוי להעריכו כעבד הנמכר בשוק יעריכו אותו גם כן עשרה בני אדם והאחד מהן כהן וישלם מה שאומרים שהוא שוה, וזה פירוש אמרו ואדם כיוצא בהם כלומר שיעריך האדם כמו שיעריך הקרקעות.

משנה ד[עריכה]

דיני נפשות בכ"ג הרובע והנרבע בכ"ג וכו' - הביא ראיה ממה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו; ואם תאמר שזה שאמר ואת הבהמה תהרוגו בא ללמד שהבהמה גם כן חייבת מיתה ולא להקיש, זה לא היה צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמה, והוא מה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה. ודברי ר' אליעזר כל הקודם להרגם זכה, כשהרג אחד מהם- ההורג אותו זכה לשמים בלא ב"ד. ור' עקיבא סבר כי נחש אין מיתתו בעשרים ושלשה, אלא שימית אותו יחיד. והטעם היות דיני נפשות בעשרים ושלושה עוד יתבאר בעה"י, והלכה כרבי עקיבא.

משנה ה[עריכה]

אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר וכו' - דין שבט הוא שיודח כולו ולא דנין אותו לא בבית דין הגדול, לפי שאמר הכתוב והוצאת את האיש ההוא וגו'- היחידים בלבד כגון איש ואשה הם שנהרגים בשעריך בבית דין של שלושה ועשרים אבל כל השבט לא אלא בבית דין הגדול.

ונביא שקר, למדנוהו מזקן ממרא בהיקש לפי שמצינו בנביא שקר דבר, והוא אמרו אך הנביא אשר יזיד לדבר וגו', ובזקן ממרא נאמר כי יפלא ממך דבר, וכמו שזקן ממרא בבית דין הגדול, כמו שבא הכתוב עליו וקמת ועלית וגו', כן נביא שקר. אמנם כהן גדול, הוא למד ממה שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך, ר"ל דבר האיש הגדול ואין לנו גדול זולתי כ"ג כמו שנאמר והכהן הגדול מאחיו.

ומלחמת הרשות, למדנוה ממה שהיה דוד נוהג שלא היה יוצא למלחמת הרשות עד שהיה נועץ עם סנהדרי גדולה, כמו שהוא מפורסם אצלנו ממנהגם עליהם השלום. ומלחמת הרשות היא מלחמת עמון ומואב וישמעאל ודומיהן, ומלחמת מצוה היא מלחמת עמלק ושבעה עממין בלבד.

ואין מוסיפין על העיר, כלומר שלא יוסיפו בירושלים מקומות שיש להם קדושה קלה לעשותה קדושה חמורה ממנה, כי העזרות קדושתם גדולה משאר ירושלים וירושלים קדושתה מעולה משאר א"י כמו שיתבאר בפרק ראשון מטהרות (משנה ח'), וא"א לחדש קדושה אלא בב"ד הגדול, כמו שאמר הקב"ה למשה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, הצווי היה לו ולבית דינו וסנהדראות לשבטים עשה אותם משה ובבית דינו כמו שאמר הכתוב ואתה תחזה מכל העם וגו'.

וטעם עיר הנדחת ושבט שהודח אחד, לפי שאין נהרגין בכל שער אלא יחידים.

וספר, הוא המקום הקרוב לאויב תרגום לחוף ימים על ספר ימא. והטעם בזה כי אם יהיו קצוות הארץ חרבות, יבואו בהם העכו"ם ויחריבו א"י. ואין פירוש אין עושין שלא יהרגו יושביה, אבל פירושו שלא יעשו בו כל מצות עיר הנדחת והוא מה שנאמר והיתה תל עולם, וזה שהזהיר שלא להחריב שלש עיירות אין זה אלא בב"ד אחד ומקום אחד כלומר שלא יהיו קרובות זה לזה.

משנה ו[עריכה]

סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד וכו' - רבי יהודה לא היה מונה משה רבינו עליו השלום מכלל הסנהדרין, לפי שסבר שמה שנאמר ונשאו אתך במשא העם, אין רוצה לומר שידונו עמך, אלא רוצה לומר שידונו במקומך, וחכמים אומרים שענינו ידונו עמך והלכה כחכמים.

ומה שאמר עדה שופטת ועדה מצלת, ר"ל עדה תאמר זכאי והיא המצלת אותו ועדה תאמר חייב והיא השופטת ולא יתחייב עד שיהיו המחייבים יותר על המזכין שנים, ולפיכך צריך להוסיף עוד שנים כדי שיהיו עדה שופטת ועדה מצלת ושנים שופטים כלומר מחייבין ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד הרי שלושה מוסף על השתי עדות.

ודברי רבנן מאה ועשרים, מבואר בתלמוד וזה מנינם סנהדרי קטנה כ"ג, ושלושה שורות של עשרים ושלושה, ועשרה בטלנין של בית הכנסת והם בני אדם שאין להם עסק אלא מלאכת שמים, רוצה לומר, לקרות בתורה וישיבת בתי כנסיות, שני סופרים ושני חזנים ושני בעלי דינים ושני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין ושני גבאי צדקה, ושלישי לחלק צדקה, ורופא אומן ולבלר ומלמד תינוקות, הרי מאה ועשרים. ורבי נחמיה אומר שהפחותין מכל הממונין במעלה הם שרי עשרה, ושלשה ועשרים דיינים הם שרי עשרות למאתים ושלושים ואין הלכה כר' נחמיה.