רמב"ם על סנהדרין א

רמב"ם · על סנהדרין · א · >>

סנהדרין פרק א

• ראו גם: נוסח המשנה סנהדרין א רמבם

משנה א

דיני ממונות - הם הגזלות והחבלות בלי ספק, אלא שדיני ממונות כולם מלבד גזלות והחבלות יתכן לדון בהם שלשה שאינם מומחין, ואחד אם הוא מומחה לרבים. ועניין מומחה לרבים, שתהיה חכמתו ומעלתו בתורה מפורסמת אצל ההמון כמו שיודעים זה החכמים אשר בחנוהו וקבלו דינו.

אבל גזלות וחבלות אין דנין בהם אלא שלשה מומחין, ולפיכך חלק המאמר ולא אמר דיני ממונות גזלות וחבלות בשלושה.

והוי יודע שלא נקרא בית דין מומחה, כדי שיוכל לדון גזלות וחבלות, אלא מי שהיה סמוך בארץ ישראל מן בית דין של שם בארץ ישראל.

ואמרו נזק וחצי נזק - ואף על פי שנזק וחצי נזק מכלל החבלות, כי לפי שרצה לדבר בנזקים שמשלם העושה אותם יותר ממה שעבר עליו, והם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, דיבר במה שמשלם המזיק פחות ממה שהזיק והוא חצי נזק, וכיוון שזכר חצי נזק זכר נזק שלם ואף על פי שהוא מכלל החבלות.

והואיל ודיבר באלו הקנסות דיבר בשאר הקנסות, והם אונס, ומפתה, ומוציא שם רע, והוא שיטעון טענת בתולים ולא נתבררה טענתו. רבי מאיר אומר, יהיה נדון בשלשה לפי שאינו מחויב אלא מלקות ועונש מאה כסף וזה אפשר לדון בשלשה, ואם הוצרך לדיני נפשות יוסיפו על השלשה עשרים. וחכמים אומרים, אין ראוי לעשות כן שמא יצא לעג על השלשה הראשונים שאינן מומחין או שהן פסולין, ולפיכך הוסיפו דיינין. ורבי מאיר לא היה חושש לזה.

והטעם להיות אלה הדברים בשלשה אנשים, הוא מה שאמר רחמנא בדיני ממונות "עד אלהים יבא דבר שניהם"(שמות כב, ח), ואין אלהים פחות משנים. ומעיקר דתינו, שהדיינים לא יהא מניינם לעולם אלא מנין נפרד, רצוני לומר שלא יהיו זוגין, כדי שאם נפל ביניהם מחלוקת בדין מן הדינים, על כל פנים צריך שיהיו רובם מסכימים על דעת אחת והמיעוט על חילופו, ונלך אחר הרוב כמו שציותה התורה בזה שנאמר "אחרי רבים להטות"(שמות כג, ב), ולפיכך לא יהיה בית דין פחות משלשה.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ב

אמרו בברייתא, כיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל בשלשה מתחילין, בחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה:

• אחד אומר לישב שנים אומרים שלא לישב, בטל יחיד במיעוטו.
• שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, מוסיפים עליהם שנים ונושאין ונותנין בדבר.
• שנים אומרים צריכה לעיבור ושלשה אומרים אינה צריכה, מוסיפין עליהם עוד שנים, וכשיהיו שבעה יהיו נושאין ונותנין עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו מעשה.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה ג

סמיכת הזקנים - הוא מינוי הדיינין. והרמז על זה מה שנאמר "ויסמוך את ידיו עליו, ויצוהו"(במדבר כז, כג).

ואין אנו צריכין סמיכה בידים, אבל האיש אשר ראוי למנותו יאמרו לו הבית דין הממנים אותו, אתה רבי פלוני סמוך אתה ורשאי אתה שתדון דיני קנסות. ובזה יהיה האיש ההוא סמוך, והוא נקרא אלהים וידון כל הדינין.

ודבר זה לא יהיה כי אם בארץ ישראל, ואמרו ז"ל אין סמיכה בחוצה לארץ, אבל צריך שיהיה הממונה ואותו שרוצין למנותו כולם בארץ ישראל. וכשתהיה לו סמיכה בארץ ישראל הוא רשאי לדון דיני קנסות ואפילו בחוצה לארץ, לפי שמעיקרנו סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ כמו שנבאר לפנים.

ולעניין אם צריך שיהיו השלשה סמוכין ואז יהיו יכולים לסמוך שום אדם, יש בזה ספק. ומה שנתברר מן התלמוד שיהיה הגדול שבהם סמוך ויצרף עמו שנים, ויסמוך מי שירצה.

ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה. שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים, והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר "ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק"(ישעיה א, כו), וזה יהיה בלא ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם, ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל תומתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא.

נאמר בעגלה ערופה "וסמכו זקני העדה"(ויקרא ד, טו). רבי יהודה אומר, וסמכו אין פחות משנים, זקני אין פחות משנים אחרים, ואין בית דין שקול וצריך שיהיו הזקנים מניין נפרד מוסיפין עוד אחד. ורבי (שמעון) [מאיר] סבר זקני שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד.

והלכה כרבי יהודה.

ומה שאמר חליצה בשלשה - והוא המצוה. ומה שאנו עושים חליצה בחמשה, לגלויי מלתא בעלמא, וכבר בארנו בפרק שלשה עשר מיבמות כי המיאון אפשר לעשות בפני שנים.

ואמר נטע רבעי - רוצה לומר פדיון נטע רבעי.

ומעשר שני שאין דמיו ידועים - הוא כשיתחילו אותן פירות להרקיב, ולפיכך צריך להראותם לסוחרים שידעו שיעור אותו קלקול.

ואמרו ההקדשות בשלשה - כלומר מי שרוצה לפדות שום דבר מן ההקדשות שיש להם פדיון, והם מה שהוקדש לבדק הבית, צריך שלשה שידעו דמי אותו הדבר.

וכמו כן מי שאמר ערכו עליו, ובא הכהן לקבל ערכו ואין לו מעות ויש לו מטלטלין, יקח ממנו שיעור ערכו על פי שלושה שידעו שאותו הדבר שווה ערך שעליו.

ואם אין לו אלא קרקע, יקח ממנו שיעור ערכו על פי עשרה אנשים והאחד מהן כהן ויעריכו שאותו הקרקע שווה ערך שעליו.

וכן מי שאמר דמיו עליו שראוי להעריכו כעבד הנמכר בשוק, יעריכו אותו גם כן עשרה בני אדם והאחד מהן כהן וישלם מה שאומרים שהוא שווה, וזה פירוש אמרו ואדם כיוצא בהם, כלומר שיעריך האדם כמו שיעריך הקרקעות:

משנה ד

הביא ראיה ממה שנאמר "ואת הבהמה תהרוגו"(ויקרא כ, טו). ואם תאמר שזה שאמר ואת הבהמה תהרוגו בא ללמד שהבהמה גם כן חייבת מיתה ולא להקיש, זה לא היה צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמה, והוא מה שנאמר "והרגת את האשה ואת הבהמה"(ויקרא כ, טז).

ודברי רבי אליעזר כל הקודם להרגם זכה, כשהרג אחד מהם, ההורג אותו זכה לשמים בלא בית דין.

ורבי עקיבא סבר, כי נחש אין מיתתו בעשרים ושלשה, אלא שימית אותו יחיד.

והטעם היות דיני נפשות בעשרים ושלושה, עוד יתבאר בעזר השם יתברך.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ה

דין שבט - הוא שיודח כולו, ולא דנין אותו אלא בבית דין הגדול לפי שאמר הכתוב "והוצאת את האיש ההוא"(דברים יז, ה) וכו', היחידים בלבד כגון איש ואשה הם שנהרגים בשעריך בבית דין של שלושה ועשרים, אבל כל השבט לא אלא בבית דין הגדול.

ונביא שקר - למדנוהו מזקן ממרא בהיקש, לפי שמצינו בנביא שקר דבר, והוא אמרו "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר"(דברים יח, כ) וגו', ובזקן ממרא נאמר "כי יפלא ממך דבר"(דברים יג, ח), וכמו שזקן ממרא בבית דין הגדול, כמו שבא הכתוב עליו "וקמת ועלית"(דברים יז, ח) וגו', כן נביא שקר.

אמנם כהן גדול, הוא למד ממה שנאמר "כל הדבר הגדול יביאו אליך"(שמות יח, כב), רוצה לומר דבר האיש הגדול, ואין לנו גדול זולתי כוהן גדול, כמו שנאמר "והכהן הגדול מאחיו"(ויקרא כא, י).

ומלחמת הרשות, למדנוה ממה שהיה דוד נוהג שלא היה יוצא למלחמת הרשות עד שהיה נועץ עם סנהדרי גדולה, כמו שהוא מפורסם אצלנו ממנהגם עליהם השלום.

ומלחמת הרשות היא מלחמת עמון ומואב וישמעאל ודומיהם, ומלחמת מצווה היא מלחמת עמלק ושבעה עממין בלבד.

ואין מוסיפין על העיר - כלומר שלא יוסיפו בירושלים מקומות שיש להם קדושה קלה לעשותה קדושה חמורה ממנה. כי העזרות קדושתם גדולה משאר ירושלים, וירושלים קדושתה מעולה משאר ארץ ישראל כמו שיתבאר בפרק ראשון מטהרות (משנה ח). ואי אפשר לחדש קדושה אלא בבית דין הגדול, כמו שאמר הקב"ה למשה "ככל אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן, ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו"(שמות כה, ט), הצווי היה לו ולבית דינו.

וסנהדראות לשבטים - עשה אותם משה ובבית דינו, כמו שאמר הכתוב "ואתה תחזה מכל העם"(שמות יח, כא) וגו'.

וטעם עיר הנדחת ושבט שהודח אחד, לפי שאין נהרגין בכל שער אלא יחידים.

וספר - הוא המקום הקרוב לאויב. תרגום "לחוף ימים"(בראשית מט, יג), "על ספר ימא".

והטעם בזה, כי אם יהיו קצוות הארץ חרבות, יבואו בהם הגוים ויחריבו ארץ ישראל.

ואין פירוש אין עושין שלא יהרגו יושביה, אבל פירושו שלא יעשו בו כל מצוות עיר הנדחת, והוא מה שנאמר "והיתה תל עולם"(דברים יג, יז).

וזה שהזהיר שלא להחריב שלש עיירות, אין זה אלא בבית דין אחד ומקום אחד, כלומר שלא יהיו קרובות זו לזו:

משנה ו

רבי יהודה לא היה מונה משה רבינו עליו השלום מכלל הסנהדרין, לפי שסבר שמה שנאמר "ונשאו אתך במשא העם"(במדבר יא, יז), אין רוצה לומר שידונו עמך, אלא רוצה לומר שידונו במקומך. וחכמים אומרים, שעניינו ידונו עמך.

והלכה כחכמים.

ומה שאמר עדה שופטת ועדה מצלת - רוצה לומר עדה תאמר זכאי והיא המצלת אותו, ועדה תאמר חייב והיא השופטת, ולא יתחייב עד שיהיו המחייבין יותר על המזכין שנים, ולפיכך צריך להוסיף עוד שנים כדי שיהיו עדה שופטת ועדה מצלת ושנים שופטים כלומר מחייבין, ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד, הרי שלושה מוסף על השתי עדות.

ודברי רבנן מאה ועשרים - מבואר בתלמוד וזה מניינה, סנהדרי קטנה עשרים ושלושה, ושלוש שורות של עשרים ושלושה, ועשרה בטלנין של בית הכנסת והם בני אדם שאין להם עסק אלא מלאכת שמים, רוצה לומר לקרות בתורה וישיבת בתי כנסיות, שני סופרים, ושני חזנים, ושני בעלי דינים, ושני עדים, ושני זוממין, ושני זוממי זוממין, ושני גבאי צדקה ושלישי לחלק צדקה, ורופא אומן ולבלר ומלמד תינוקות, הרי מאה ועשרים.

ורבי נחמיה אומר, שהפחותין מכל הממונין במעלה הם שרי עשרות, ושלשה ועשרים דיינים הם שרי עשרות למאתים ושלושים.

ואין הלכה כרבי נחמיה:

משנה סנהדרין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב