עיקר תוי"ט על סנהדרין א

משנה סנהדרין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) כלומר דאלהים דכתיב גבי שומרים הוי כאלו כתובים ג"כ בפרשת אם כסף תלוה, דעירוב פרשיות כתוב כאן כדאיתא בגמרא:

(ב) (על הברטנורא) שזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו גזילות. אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה נתנה. ואלהים משמע לשון שררה ורבנות. תרגום ראה נתתיך אלהים לפרעה. לשון רבנות. רש"י:

(ג) (על המשנה) וחבלות. נראה לר"ת, דכופר ושלשים דעבד וכ"ד ראשי אברים דעבד, בכלל חבלות. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) דשור המועד דאמרן לאו דשן ורגל אלא דקרן דלא מגבין בבבל שאין מומחין. ועתוי"ט:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) דא"צ לעבר החדש אלא כי מקדש יום ל"א ממילא מיעבר החודש שעבר. דיום שלשים בתריה שדית ליה. רש"י. אבל בעבור שנה לא סגי בלא אמירה דצריך שיאמרו שתהא השנה מעוברת. תוס' ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) התקופה בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת. שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין דנפקא לן מקרא וחג האסיף תקופת השנה. בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט"ז בניסן שהבאת עומר דילה בתוך תקופת טבת מעברין. ועל האביב, אם לא בשלה התבואה מעברין דקרא כתיב בחדש האביב. ועל פירות האילן אם מתאחר בשולם יותר מזמן העצרת מעברין שעצרת זמן הבכורים כו'. רש"י:

(ז) (על הברטנורא) ולא אתפרש טעמא מאי. ואפשר לי לומר כדי לעורר הברכות להשלים המכוון שמעברין להיות האביב והפירות והאסיף בזמנן ומצינו כיוצא בזה שמעוררין זכות האבות בהזכרת שאלה עד שבחברון:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) ויהיב ליה רשותא [למידן דיני קנסות]. גמרא:

(ט) (על הברטנורא) שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שיצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך והקב"ה ייעד. שישובו, כמו שכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' כו'. עכ"ל הר"מ בפירושו. ובחבורו סיים, והדבר צריך הכרע. ונ"ל, לפי שאפשר לדתות הראיה שהרי ייעד הש"י ג"כ הנה אנכי שולח לבם את אליה הנביא כו', והוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) ועריפת. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בג'. תוס':

(יא) (על הברטנורא) תימא שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתוב אבל בעגלה נפקא לן מדכתיב זקניך. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) והמיאונין בג'. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום אא"כ קדשה אביה. דכתיב את בתי נתתי לאיש. רש"י:

(יג) (על המשנה) בג'. דממונא הוא:

(יד) (על הברטנורא) סברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מ"ט דלמא טעי, עיולי נמי דלמא טעי. גמרא:

(טו) (על הברטנורא) והוא הדין נמי דפליג אהקדשות, דבהו נמי כהן כתיב:

(טז) (על הברטנורא) ובפ"ד דמגילה מ"ג פירש הר"ב, אם בא לפדותן. וכן פירש רש"י. והכי מסתברא:

(ד)

(יז) (על המשנה) תהרוגו. בנרבע כתיב. רש"י. וכלומר דאתקש לאיש:

(יח) (על הברטנורא) דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו, דהא אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא:

(יט) (על המשנה) הזאב כו'. שהמיתו אדם ונדונין בסקילה כשור. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) זכה. לשמים. (צדקה עשה. רש"י) דליכא למימר לעורן, דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן (דלא הצריכו לדונן בב"ד) כמאן דנגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו. גמרא:

(ה)

(כא) (על הברטנורא) פירוש, עלייתו הוא דהוה בע"א, אבל מיתתו בעשרים ושלשה. כשאר דיני נפשות. כדאיתא בגמרא. ופירש"י דהא לא תני ליה במתניתין. ומשום דגמרו לא היה בע"א, להכי לא תני המראתו וכן מיתתו ואע"ג דדוקא בע"א. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) שהוא היה דן קודם מינוי הסנהדרין כל מה שהיו הסנהדרין דנין אח"כ, ולא נתמנו הסנהדרין אלא להקל מעליו. ורש"י פירש שהיה שופט ודן על פי הדיבור ושקול כו':

(כג) (על הברטנורא) ובסנהדרין כתב הר"ב כדאשכחן במשה, ואע"ג דלא כתיב וכן תעשו, משום דהכא מרבינן נמי מלך ונביא כדאיתא פ"ב דשבועות. ולא תני להו הכא דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. תוס'. וכן צ"ל במלחמת הרשות דלא תני הכא מלך. ועתוי"ט:

(כד) (על המשנה) ואין כו'. שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך:

(כה) (על הברטנורא) ואפ"ה אצטריך לעיל למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר אחת מב' שבטים. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) הר"מ. וכתב הכ"מ, דאע"ג דלא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, ראה רבינו לכתבו שזה טעם מתקרב אל השכל ואין בו נפקותא לדינא:

(כז) (על המשנה) ולא ג'. דכתיב עריך, הרי שתים אמור, הא מה אני מקיים אחת, אחת ולא שלש. וכתבו התוס', אית להקשות דלשתוק מאחת ואנא ידענא מעריך ב' ולא ג', דתפסת מועט תפסת:

(כח) (על המשנה) אחת כו'. לדעת הר"ב והר"מ דמחמירין לעשות בשנים ושלשה מקומות וגם בשנים ושלשה ב"ד, נ"ל דתנא אחת לאשמעינן שתים דומיא דאחת, דאע"ג שהן כאחת שמקורבים ועומדים על הספר שבין גליל ליהודה אחת מזה ואחת מזה, עושין. ודוקא שתים, אבל שלשה בכה"ג לא, ועתוי"ט:

(ו)

(כט) (על הברטנורא) וכשהוא עמם ליכא למימר שיהא שקול כע"א. ולדורות לבעי שבעים ושבעים ואחד, דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כולם. עתוי"ט:

(ל) (על הברטנורא) מיוחסין ומנוקים ממום. רש"י. ורבנן, מוהקל מעליך ונשאו אתך נפקא להו. גמרא. ואם תאמר מכל מקום תיפוק ליה דאין בית דין שקול, וכן נמי לרבנן למה להו קרא. ובגמרא דף ג' ע"ב, אימר דשמעת ליה לר"י (דלא סבירא ליה אין בית דין שקול) בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. (לקמן בשלהי פרקין. רש"י) כו'. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל דכתיבי בקרא והכי פירושו, דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש, ונחית למנינא, ודריש אתך בדומים לך, ולה"נ רבנן בעו קרא, דמנינא לאו דוקא. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) ואין כו'. ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר לנטות אחרי רבים להטות, התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה גמרא:

(לב) (על המשנה) עוד אחד. סוף סוף לרעה ע"פ ב' לא משכחת ליה, אי אחד עשר מזכים וי"ב מחייבים אכתי חד הוא, אי י' מזכין וי"ג מחייבין תלתא הוו. א"ר אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין דעושין בית דין שקול לכתחלה. וקמ"ל דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא, ואי אמר מלתא לא שמעינן ליה. פירש"י בין לזכות בין לחובה. וכ"ד הר"א. אבל הר"מ לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה כו'. ועוד נפלאתי שבסוף פ"ה שנינו כשהוסיפו עד שבעים ואחד, ל"ו מזכין ול"ה כו', ש"מ דמצי למיהדר ביה זה שאמר א"י, ועתוי"ט:

(לג) (על הברטנורא) דקיי"ל כל כרך שאין בו י' בטלנים נדון כבפר:

(לד) (על הברטנורא) כלומר שאם האחד מלקה יכול השני להזמין. וה"ה איפכא:

(לה) (על הברטנורא) דאל"כ את מי הם דנים:

(לו) (על הברטנורא) שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יזומו:

(לז) (על הברטנורא) שמא יתחייב בעל דין ע"פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם, אם נבוא להזים הערים יבואו אלו ויזימו אותנו:

(לח) (על הברטנורא) למול תנוקות:

(לט) (על הברטנורא) לכתוב ספרים. כ"ז מפירש"י: