ברטנורא על סנהדרין א

משנה סנהדרין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

דיני ממונות - דהיינו הודאות והלואות:

בשלשה - הדיוטות. ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחין , שלא תנעול דלת בפני לוין, שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחין לכופו לדין אלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בשלשה מומחין, דאלהים כתיב בפרשת שומרים בואלה המשפטים שלש פעמים. ומינה ילפינן שלשה מומחין:

נזק - אדם או שור המועד שהזיקו דמשלמים נזק שלם:

חצי נזק - שור תם שהזיק. ואע"ג דהיינו חבלות , איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמו מה שהזיק, שמשלם יותר, תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות. ואיידי דתנא חצי נזק תנא נמי נזק:

והמוציא שם רע - לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף:

דיני נפשות - דאם אמת היה הדבר וזנתה תחתיו וסקלוה. ודיני נפשות בעשרים ושלשה כדלקמן. והלכה כחכמים:

(ב)

מכות - מלקות ארבעים:

בשלשה - דכתיב (דברים כה) ונגשו אל המשפט ושפטום, שנים, ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה:

רבי ישמעאל אומר בעשרים ושלשה - אתיא רשע רשע, כתיב הכא (שם) והרשיעו את הרשע, וכתיב התם (במדבר לה) אשר הוא רשע למות. מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה:

עיבור החודש - קידוש החודש . ואיידי דבעי למתני עיבור שנה תנא נמי עיבור החודש:

בשלשה מתחילין - לראות אם יש להושיב ב"ד על כך. אם אחד מהשלשה אומר צריך ב"ד לישב ולעיין אם צריכה [ה] שנה לעבר, מפני התקופה והאביב והפירות , ושנים אומרים אין צריך, שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה עיבור, בטל יחיד במיעוטו. שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, הולכין אחר השנים, ומוסיפין עוד שנים אחרים שישאו ויתנו בדבר, והרי כאן חמשה. שנים אומרים צריך לעבר ושלשה אומרים אין צריך, בטלו שנים במיעוטן. שנים אומרים אינה צריכה ושלשה אומרים צריכה, הולכים אחר הרוב, ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה ומעברין אותה. ובגמרא מפרש, דהני שלשה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים , שיש בפסוק ראשון שלש תיבות, ובשני חמשה, ובשלישי שבעה. והלכה כרבן שמעון ב"ג:

(ג)

סמיכת זקנים - על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין, שהגדול הסומך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכה, משום דכתיב (במדבר כז) ויסמוך את ידיו עליו. ולאו דבעי מסמך ידיה עליה אלא בשמא קרו ליה רבי . ואין סמיכה בחוצה לארץ, אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל, ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בחוץ לארץ, לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אחר שנסמכו בארץ. וכתב הרמב"ם שנראה לו שבזמן הזה שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, אם היו מסכימים כל החכמים שבא"י לסמוך יחיד או רבים, הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים . והדבר צריך הכרע:

ועריפת העגלה בשלשה - דכתיב (ויקרא ד) זקני העדה , מיעוט זקני שנים, ואין ב"ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד הרי שלשה:

ורבי יהודה אומר בחמשה - וסמכו, שנים. זקני, שנים. ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי חמשה. והלכה כרבי יהודה:

מצות חליצה בשלשה - דכתיב (דברים כה) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, זקנים, שנים. ואין ב"ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי שלשה. ושנים אחרים שמוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:

מיאונין - קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאה במיאון שממאנת בבעלה, צריך שיהיה בשלשה. וביבמות מוכח דמיאון בפני שנים מספיק:

נטע רבעי - אם בא לחללו על המעות, וכן מעשר שני, ואין דמיהן ידועים. כגון פירות והרקיבו שאין להם שער ידוע:

ההקדשות - הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:

הערכין המיטלטלין - הרי שאמר ערך פלוני עלי, ואין לו מעות ליתן כפי הדמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין, צריך שלשה לשום אותן מטלטלים :

אחד מהן כהן - דבערכין כהן כתיב (ויקרא כז) כערכך הכהן:

והקרקעות - ואם אין לו מיטלטלין ובא ליתן קרקע , צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן אותה קרקע שיהיה כפי הערך שיש עליו ליתן:

ואדם כיוצא בהן - ואם אמר דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא יפה לימכר בשוק ונותן דמיו, צריך גם כן שיהיו עשרה ואחד מהן כהן בשומא זו:

(ד)

והרגת את האשה ואת הבהמה - היינו רובע. ואתקש לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה אף בהמה בעשרים ושלשה:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו - בנרבע כתיב. למדנו רובע ונרבע:

כמיתת הבעלים - כלומר כמו שהיה הבעל נדון בעשרים ושלשה, אם היה חייב מיתה :

כל הקודם להורגן זכה - כשהמיתו את האדם. ואין צריך להביאם לב"ד:

רבי עקיבא אומר וכו' - בגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לרבי עקיבא, נחש. דלת"ק נחש מיתתו בכ"ג, ולרבי עקיבא הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה, אבל נחש, הקודם להרגו זכה, שסילק המזיק מן העולם. והלכה כר' עקיבא:

(ה)

את השבט - רובו של שבט שעבדו עבודה זרה במזיד, אין דנין אלא בב"ד של שבעים ואחד. דכתיב (דברים יז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, ואי אתה מוציא את השבט אל שעריך, אלא בבית דין הגדול:

ולא את נביא השקר - גמר דבר דבר מזקן ממרא, כתיב הכא (שם יח) אשר יזיד לדבר דבר, וכתיב בזקן ממרא (שם יז) כי יפלא ממך דבר, מה זקן ממרא בב"ד הגדול דכתיב (שם). וקמת ועלית , אף נביא שקר בב"ד הגדול:

ולא את כהן גדול - דאמר קרא (שמות יח) את הדבר הגדול יביאו אליך, דבריו של גדול יביאו אליך. ומשה במקום שבעים ואחד קאי :

ואין מוציאין למלחמת הרשות - כל מלחמה חוץ ממלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק, קרויה מלחמת הרשות:

אלא בבית דין של שבעים ואחד - דכתיב בדוד (דה א כז) ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע. אחיתופל זה יועץ, בניהו בן יהוידע זו סנהדרין, שהיה מופלא שבכולן וכולן נגררים אחריו:

על העיר - ירושלים. שקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל:

והעזרות - קדושתן גדולה מקדושת ירושלים. ואי אפשר לחדש קדושה אלא בבית דין של שבעים ואחד, דאמר קרא (שמות כה) ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו , לדורות. מה משכן קדוש על פי משה שהוא במקום סנהדרי גדולה, אך לתוספת עיר ועז. רות על פי סנהדרי גדולה:

ואין עושין סנהדראות לשבטים כו' - כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום שבעים ואחד קאי:

אין עושין עיר הנדחת כו' - דכתיב (דברים יז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, לבית דין שבעירך, ואי אתה מוציא את כל העיר אל שעריך, אלא לשער המיוחד :

בספר - עיר המבדלת בין ארץ ישראל לארץ העמים, דכתיב מקרבך, ולא מן הספר. וטעמא דקרא , שמא ישמעו נכרים ויבואו ויחריבו ארץ ישראל, לפיכך אין מניחין העיר תל עולם כמשפט עיר הנדחת אבל הורגין את יושביה בלבד:

ולא שלש - עיירות. עיר הנדחת בב"ד אחד ובמקום אחד, כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושים:

(ו)

ומשה על גביהם הרי שבעים ואחד - דאמר קרא (במדבר יא) ונשאו אתך, ואת בהדייהו :

רבי יהודה אומר שבעים - דדריש אתך, בדומין לך , ולא שיהיה הוא יושב עמהן בדין. ואין הלכה כרבי יהודה:

עדה שופטת - עשרה מחייבין:

עדה מצלת - עשרה מזכין. ושמעינן מינה דצריך שיהיו עשרים שקאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:

הטייתך לרעה על פי שנים - והכי קאמר קרא, לא תהיה אחרי רבים לרעות, לחייב על פי אחד שיהיה יתר על המזכין. אבל אחרי רבים, להטות בשנים, אפילו לרעות, כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין. הלכך על כרחך עשרים ושלשה בעינן, דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר, דהא כתיב והצילו העדה, ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:

ואין בית דין שקול - אין עושין בית דין זוגות, שאם יחלקו לחצאים הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה על פי אחד. הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד והוו להו עשרים ושלשה:

מאה ועשרים - מפרש בגמרא, עשרים ושלשה, סנהדרי קטנה. ושלש שורות של עשרים ושלש עשרים ושלש יושבים לפניהם, שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם. ועשרה בטלנים , עשרה בני אדם בטלים מכל מלאכה שיושבים תמיד בבית המדרש. ושני סופרים לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין. ושני חזנים, שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין בעלי הדין. ושני בעלי דינין . ושני עדים. ושני זוממין . ושני זוממי זוממין . ושני גבאים, ושלישי לחלק הצדקה, שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. ורופא אומן להקיז דם. ולבלר . ומלמד תינוקות. הרי מאה ועשרים:

מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות - דהיינו עשרים ושלשה עשיריות, שיהא כל דיין שר של עשרה. דבציר משרי עשרה לא אשכחן שררה. ואין הלכה כרבי נחמיה: