משנה כלים כב ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כב · משנה ט | >>
כופת שסרקו, וכרכמו, ועשאו פנים, רבי עקיבא מטמא.
וחכמים מטהרין, עד שיחוק בו.
הסל והכלכלה שמילאן תבן או מוכין, התקינן לישיבה, טהורין.
סרגן בגמי או במשיחה, טמאין.
כֹּפֶת שֶׁסֵּרְקוֹ, וְכִרְכְּמוֹ, וַעֲשָׂאוֹ פָּנִים,
- רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא;
- וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין,
- עַד שֶׁיָּחֹק בּוֹ.
- הַסַּל וְהַכַּלְכָּלָה שֶׁמִּלְאָן תֶּבֶן אוֹ מוֹכִין,
- הִתְקִינָן לִישִׁיבָה,
- טְהוֹרִין;
- סֵרְגָן בְּגֶמִי אוֹ בִּמְשִׁיחָה,
- טְמֵאִין:
- הִתְקִינָן לִישִׁיבָה,
כופת שסירקו, וכירכמו, ועשאו פנים -
- רבי עקיבה - מטמא.
- וחכמים - מטהרין, עד שיחוק בו.
- הסל, והכלכלה -
- שמילאן תבן או מוכין, והתקינן לישיבה - טהורין.
- סירגן בגמי או במשיחה - טמאין.
כבר ביארנו כופת שהיא חתיכת עץ.
ואמר כי כאשר יוקח זה העץ וסרקו או כרכמו לעשות ממנו פני הכותל, הנה הוא כאשר היה לו צורת כלי, ויטמא כמו שיטמא כלי עץ.
וחכמים אומרים, שהוא לא יהיה מכלל הכלים בעבור הכרכום לבדו, עד שיחוק בו מעט, שישתמש בו ואז תהיה כלי.
וכבר ביארנו בפרק עשרים שהסל והכלכלה והדומה אליה לא תטמא משום מושב.
ואמר כי כאשר מלאוהו מוכין, והן חתיכות צמר ופשתן, והאחד ממנו מוך, עוד ארג סבכה על פי זה הסל או הכלכלה, אז יהיה ראוי למושב ויטמא מדרס. ותרגום "סבכה"(מלכים ב א, ב) "סרדא".
והלכה כחכמים:
כופת. חתיכת עץ רחבה כדמשמע בתוספתא:
סירקו. ציירו:
כרכמו. צבעו בכרכום לעיל פ' ט"ו:
עשאו פנים. פיסלו במעצד והשווהו ברהיטני ר' עקיבא מטמא דמושב הוא:
וחכמים מטהרים. דחתיכת עץ בעלמא חשיבא עד שייחד מקום ישיבה:
סירגה בגמי. כל זמן שלא סירגו על פיהו יכולין התבן והמוכין ליפול:
תניא בתוס' [ב"ב פ"א] ישיבת הקרון וקישרה טהורה שאינה אלא ישיבה של צער. ישיבת הסתת התירה טהורה. קישרה טמאה ומיטהרת אפילו עשר פעמים ביום. פי' קרון המנהיג את העגלה שנקראת קרון בלשון משנה. עוד תניא בתוספתא [ב"ב פ"ב] כופת חלק שאין בגובהה טפח ר' מאיר ור' שמעון מטמאים ר' יוסי ור' אלעזר בר' צדוק מטהרים. אמר רבי אלעזר מעשה באחד שכפה שתי כופות של תמרה להיות יושב עליהם ובא מעשה לפני חכמים וטמאוה א"ר טרפון מעשה באחד שהיו לו גרופיות של זית שהוא משופה כמגדל לפני ר' עקיבא ואמר על זה הייתי יושב וטימאה לו. ראה תלמידיו תוהים אמר להם מה לכם תוהים כעורה מזו טימא ר' יהושע אמר ר' יוסי מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבים בחנות של רבי אלעזר בן עזריה (חרש) בציפורי רבי חוצפית התורגמן ורבי ישבב ור' חלפתא אבא (ורשב"ג) ור' יוחנן בן נורי והביא לפניהם אחד ראש כלונס שהיה נטול ברהיטני ואמר על זאת הייתי יושב וטיהרוהו לו אמר ר"א בר צדוק ראשי כלונסאות היו בראש הר הבית שעליהן אומנים יושבים ושפין האבנים ולא חשו להם חכמים משום טומאה וכן היה רבי אלעזר ברבי צדוק אומר שני כפיסין היו אחד טמא ואחד טהור אמרתי מפני מה זה טמא וזה טהור אמרו זה שהוא חקוק טמא וזה שאינו חקוק טהור ועליו ישב חגי הנביא וכולן אם לא נתכוין לחקקן טהורים מצאן חקוקין וחישב עליהן מקבלין טומאה מכאן ולהבא. חישב עליהן חרש שוטה וקטן או אדם שאינו שלו טהור:
כופת - חתיכת עץ עבה ורחבה. והכי משמע פירושו בתוספתא:
סרקו - ציירו:
וכרכמו - צבעו בכרכום:
ועשה בו פנים - פסלו במעצד והשוהו ברהיטני, שיהיו נראים לו פנים יפים ט:
רבי עקיבא מטמא - דמושב הוא:
וחכמים מטהרין - דכחתיכת עץ בעלמא חשיב:
עד שיחוק - שיחקוק בו מקום ישיבה:
התקינן לישיבה טהורים - ממדרס. לפי שאין עשויין לישיבה ובטלה דעתו אצל כל אדם:
סירגן בגמי - על פיהן, כדרך שמסרגין את המטות:
טמאין - דאין התבן והמוכין יכולין ליפול, וחזי לישיבה:
ועשאו פנים. פירש הר"ב פסלו במעצד כו' [עי' מ"ש ברפי"ב דשבת] וכ"כ הר"ש. אבל העתיק עשאו פנים. דהשתא מלתא באפי נפשיה היא. והרמב"ם העתיק ועשאו פנים. ופירש לעשות ממנו פני הכותל כו'. ובחבורו פכ"ה ועשאוהו פנים לשער וכיוצא בו:
במשיחה. עי' מה שכתבתי פי"ז משנה יג:
(ט) (על הברטנורא) והר"מ פירש, לעשות ממנו פני הכותל:
ועשאו פנים: והר"י ז"ל הגיה ועשאו פגום וכתב כן מצאתי אך בערוך בערך כופת נראה שהגירסא שלו היתה כגרסת הדפוס אך הפירוש שלו דחוק. אח"כ מצאתי ס"א דגרסי' כמו בדפוס ולפי גירסת הספרים נ"ל דה"פ כופת דהיינו עץ עב שסרקו כלומר שעשה בו סדק לקבל נרות של שעוה או של שומן ועשאו פגים ר' עקיבא מטמא כי הסדק עושה אותו כלי וחכמים אומרים אינו כלי עד שיחוק בו וצ"ע ע"כ:
התקינם לישיבה טהורים: ממדרס לפי שאין עשויין לישיבה דכל זמן שפיהם פתוח המוכין יוצאין ובטלה דעתו:
סרגן בגמי או במשיחה: פי' על פיהם:
יכין
כופת: נסר עב [כפ"כ מ"ה]:
שסירקו: צבעו אדום בסרק ראטהעל בל"א:
וכרכמו: ר"ל שצבעו געלב בצבע כרכום:
ועשאו פנים: ר"ל שהחליקו בהאבעל:
ר"ע מטמא: דס"ל דצביעה ושאר מעשה כל דהו משוי לי' כלי. וכארובות בעה"ב [פט"ו מ"ב]:
וחכמים מטהרין: דס"ל דשאני ארובות שכבר היו ראויים לערוך עליו הבצק גם בלי צביעה. והרי הרבה עורכין עליהן בצקן גם מבלי שיצבעום. נמצא שכבר היה עליהן שם כלי כ"ש גם קודם צביעה. אלא מדהיו פשוטי כלי עץ היו טהורין. להכי סגי בשיצבען ויעשה להן צורת כלי גזרו בהו רבנן טומאה אטו כלי ב"ק. אבל כופת אינו כלי כלל. ואע"ג שהיה יכול לישב עליו. הרי הוא כיושב על בול עץ דלא ס"ד שיק"ט מדרס. לפיכך צריך מעשה רבה שיקרא עליו שם מושב. דהיינו שיחוק בו כראוי למושב. ואזלו תרווייהו לטעמייהו [לעיל פ"כ מ"ד]. ואע"ג דכל הכלים יורדין לטומאה במחשבה [כספכ"ה] היינו בכלי גמור ושלם. כגון טבעת בהמה שחישב עליה שתהי' לאדם. אבל הכא עדיין איננו כלי כלל:
טהורין: אמק"ט מדרס. דרק לישיבה לשעה מלאן מוכין. ופשוט דעכ"פ הסל נשאר בקב"ט משאר אה"ט. ולא נתבטל ב"ק שלו כשמלאו מוכין. ואפי' בטלו שם כל שלא סרגו למעלה הדר ממליך [ועי' אהלות פט"ו מ"ז]:
סירגן בגמי או במשיחה: שעשה ע"ג המוכין שבסל כעין רשת מגמי או משיחה באנד בל"א שלא יפלו המוכין לחוץ:
טמאין: מק"ט מדרס:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת