תוספות יום טוב על כלים כב
<< · תוספות יום טוב · על כלים · כב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
[*והדלופקי. מ"ש הר"ב כלי עץ כו'. אדלופקי לחוד קאי. ומ"ש ואוכלים ומשקים. קשיא לי דמשקים אינן מונחים על השלחן והדלופקי. אלא בכלי שבו הם המשקים. והכלים הללו כבר אמרן צלוחיות ואשישות ומשמע בין רקנים בין מלאין. ולכן היה נ"ל שתיבת ואוכלים צ"ל באוכלים. וכן ל' הרמב"ם שם. ואף לשונו שבכאן כך מוכיח שכתב ובו מקומות לכלי היין ולכלי הפירות. אלא דבפכ"ד [משנה ו] כתב ג"כ הר"ב כמו הלשון שבכאן. ולכן צריך לפרש דה"ק שמשימים בו צלוחית ואשישות ואוכלים ומשקים בתוך הכלים הללו. ול' קצרה הוא שסומך על המבין. ומ"ש הר"ב שמשימים בו צלוחיות ואשישות. וכן לשון הרמב"ם. ונמצא בכתוב שמואל ב' ו ואשישה אחת ופירשו רז"ל בפרק כל שעה דף לו גרבא דחמרא. דכתיב (הושע ג) ואוהבי אשישי ענבים]:
או שחיפן בשיש ושייר כו'. כתב הר"ב דאי הוה כולה מחופה שיש היה טהור ככלי אבנים דבתר חפוי אזלי' וכ"כ הר"ש. ותמיהני דבפי"א משנה ד ו מפרשים דבתר עיקרא אזלינן. ומיהו כבר כתבתי שם בכם הר"ש דמפרש התם. בכלי שצפוי כמוהו. שצפוי של מתכות. וגם הוא עצמו של מתכות. אלא שעיקרו דמתכות טהור וצפויו דמתכות טמא. ואין נראה לחלק דהכא לקולא והתם לחומרא. דהא בסוף חגיגה כתבתי דמהכא מייתי התם בגמ' דאזלינן בתר חפוי. ומאי מייתי והא התם שאני דלחומרא באנו לטמא השלחן של עץ המחופה בזהב. אלא ודאי דאין לחלק בזה. ולא עוד אלא דרש"י פי' התם במאי דמייתי ממתניתין דהכא וז"ל אלמא צפויו מבטלו אפי' להקל וכ"ש להחמיר. ע"כ. אלא נ"ל דהא דבפרק יא אזלינן בתר עיקרא היינו דוקא היכא שהעיקר והצפוי ממין אחד הוא. וכל זה לשיטת הר"ש. אבל כבר כתבתי בפ' יא. גם בסוף חגיגה. דלהרמב"ם כל המצופה מטהר הכלי. וז"ל בפי' שבכאן לפי שהכלים המצופים לא יקבלו טומאה. ובנא"י מסיים בה כשהן מצופין כ"ש כשצפן בשיש:
שניטלה אחת מרגליו. מן הג' רגלים אשר לו. הרמב"ם. וכן בפירוש הר"ב במשנה דלקמן:
שניטל אחד מראשיו טהור. ה"ג בכל הספרים. ובנא"י מצאתי מוגה טמא. וז"ש הרמב"ם בפרק כ"ו מה"כ. עדיין הוא ראוי למדרס [*ונ"ל שכן יושבין עליו כשהוא מוטה]:
אם יש בו גובה טפח. עיין במשנה ה פרק כז:
[*קתדרא. עיין בפי' הר"ב דפ"ד משנה ג'. ומ"ש עליו שם. ועוד עיין בפירוש הר"ב בפרק כד מ"ב]:
כסא של כלה שנטלה חפוייו. פי' הר"ב לשון חפי פותחת כו' [*בפ"ח דשבת דף פ"א] ובפ"ק דעדיות משנה יא מפרש גם פי' הרמב"ם דהתם דחפויין [פתוחין] וציורים שעושין מעצים ואבנים כו'. וצריך לומר שאינו חפוי על פני כולו. והיינו דלשונו בפירושו דהתם. חתיכות המפותח שמדביקין עליו ואף ע"פ שאין דבריו בפירושו שבכאן נראין כן. מ"מ הדבר מוכרח דהא לדידיה כל חפוי מטהר כמ"ש בר"פ:
כסא שקבעו בעריבה כו'. מטהרין. ואי קשיא לך הא תנן לעיל פ"כ משנה ה כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו כו' מפץ שנתנו ע"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה כו'. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימי. אלא משום דמחבר להו לבנין. קא מטהרינן להו. ומש"ה עד דקבעי להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין. אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי. הלכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב"ה. תדע דתנן בההוא פירקא [משנה ו] סדין שהוא טמא מדרס. ועשאו וילון כו' מאימתי היא טהרתו כו'. ר"ע אומר משיקבע. אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפי' כשנטמא כבר. מ"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה"ל כמו שנשבר כ"כ הראב"ד במשנה יא פ"ק דעדיות. ולא ידעתי למה הקשה מכופת. דטפי טובא ה"ל להקשות ולמרמי כסא אכסא. ועוד שהיא נשנה קודם ההיא דכופת במשנה ג כסא שקבעו בקלונס. וכן כסא שקבעו בקורת בית הבד טמא. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. אחר זה ראיתי בפכ"ה מה"כ [ה"ה]. דהתם כתב הרמב"ם דיני אלו הג' כסאות. שמפרש הכ"מ דכסא שקבעו בעריבה נמי לא טהרו ב"ה. אלא לענין שאינו חבור לה. שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא ע"כ. אבל הרמב"ם בפירושו כתב בהדיא שהוא טהור לגמרי. וז"ל [אמר] אם קבע כסא בעריבה הוא טהור. ולא יטמא במדרס לחבורו בעריבה אשר לא תטמא במדרס. ע"כ. ואף פשטן של דברי הרמב"ם שבחבורו. נראה שסובר דטהור לגמרי [*ושאלני חתני מהר"ר הירש יצ"ו. דהא אדרבה משמע כדברי הכ"מ. מדכתב הרמב"ם. וכן כסא שקבעו בעריבה כו'. א"כ מדמה אותו לדלעיל מינה. והשיבותיו דאם כדברי הכ"מ. לא ה"ל לכתוב. אלא וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה. ולא ה"ל לסיים שהוא טהור אלא ודאי אתי למימר שהוא טהור לגמרי. וממ"ש וכן כו'. אין ראיה להכ"מ. שהרי בדין השני. קבעו בקורה גדולה נמי כתב וכן. ואינו שוה לדין שלפניו. דהא בדין שלפניו מחלק בין קבעו לעשאו בו. אלא הני וכן. אינן אלא שבשלשתן יש צד טהרה. ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ותו דהרי משנתינו לא שנאה לזו שבעריבה אלא אותם שנים כסאות. אלא דבאותן יש צד טומאה נמי. ואילו בזו אין צד טומאה כלל. והרמב"ם שכתבם יחד הרי נשמר בלשונו כדכתבתי. ועוד אי איתא דגם בזו יש צד טומאה. א"כ ה"ל לכתוב דין עשאו בו מהו אבל אם טהור לגמרי בקבעו בו לא צריך לכתוב. דודאי דכ"ש עשאו בו שהוא טהור] וכך הבין הכ"מ. שהרי הקשה עליו מאי שנא מכסא שקבעו בקורת בית הבד ומכח הקושיא הוא שמפרש דה"נ אינו מטהר לגמרי. ואילו היה מחפש לדעת מה יענה הרמב"ם בפירושו. בודאי שלא היה מפרש כן על דבריו שבחבורו להטותו מני דרך שבפי'. וגם אשתמיטתיה להכ"מ דברי הראב"ד מדלא כתבן לתרוצי מה שהוקשה להראב"ד אהדדי. ולכך נראה דהכא נמי טהור לגמרי ומשום דקביעות שבעריבה הוי קביעות טפי ג"כ מקביעות שבכלונס וקורות בית הבד וכמו שתירן [*הראב"ד] בכופת. ול"ק אלא על הראב"ד דלמה לא רמי כסא אכסא. כל שכן דמשנת כלונס וקורת בית הבד. קדומה למשנת כופת. דמינה רמי איהו וה"מ לתרוצי הכי וממילא לא הוי קשי מכופת דתנן בתרייהו:
אף העשוי בה. ר"ל *) שנמצא עם העריבה מעץ אחד. הרמב"ם:
שלא היו חפויו יוצאים. פי' הר"ב שאין הנסרים בולטים חוץ מן הכסא. ר"ל הנסרים הקבועים מג' רוחות שאם א' בולט חוצה. ואין שכנגדו ג"כ בולט. נמצא כשיטהו על אותו צד. שהוא מוטה בשיפוע. מפני שהנסר האחד ארוך ויוצא ובולט מהשני. ולכך אין נוח לישב עליו [*ומ"ש הר"ב וממעל לעצים לוחות וכו'. אלו הלוחות ג"כ בכלל חיפויו דמתני'. שהרי הא דתנן וניטלו לא קאי אלא על אלו הלוחות כדפי' הר"ב ואם נשברו הלוחות וכו'. וכן ג"כ כללן הר"ב לאלו הלוחות בלשון נסרים בהא דמסיק אלא לנסרים שמחפין כו']:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
רבי עקיבא מטמא. טעמו פי' הר"ב במ"ח פ"ב דעדיות:
שידה שניטל העליון טמאה מפני התחתון כו'. צריך לומר שתמונת שידה משונה הרבה מתמונת תיבה. הואיל וחלוקים הן מאד בדיניהן. כמו שנשנה לענין תיבה במשנה ז וט דפי"ט:
ישיבת הסתת. לשון הר"ב מסתת אבנים והוא מתקן לו מקום לשבת בקצה האחד מהאבן כו'. ותימה דכלי אבנים אין להם טומאה אפי' מדרס כמו שכתב הר"ב בסוף פרקין ולעיל רפ"י ולשון הרמב"ם מקום ישב בו בקצה העץ [ויסתת] האבן על קצה האחר ובחבורו פכ"ה קצת הקורה שמתקן המסתת את האבן לישב עליו:
ועשאו פנים. פירש הר"ב פסלו במעצד כו' [עי' מ"ש ברפי"ב דשבת] וכ"כ הר"ש. אבל העתיק עשאו פנים. דהשתא מלתא באפי נפשיה היא. והרמב"ם העתיק ועשאו פנים. ופירש לעשות ממנו פני הכותל כו'. ובחבורו פכ"ה ועשאוהו פנים לשער וכיוצא בו:
במשיחה. עי' מה שכתבתי פי"ז משנה יג:
האסלה. פירש הר"ב בית מושב של ברזל מכוסה עור. נקוב באמצע כשיעור סיט [*המפורש בפירוש הר"ב משנה ד פי"ג דשבת] הן חסר הן יתר. ויושב עליו אדם ותחתיו גרף כדי לקבל בו הרעי. ערוך:
העור טמא מדרס. בשנטמא כשהוא מחובר קאמר ויש בו כשיעור אבל הברזל טהור מן המדרס שעליו אבל לא טהור משאר טומאות דאי לכתחילה קאמר ברזל טמא בשאר טומאות. פשיטא. [ועור] נמי אם יש בו כשיעור פשיטא. ואי לית ביה כשיעור אמאי טמא מדרס. הראב"ד פכ"ה מה"כ:
שהפויו של עור. ושפתותיו ג"כ מעור וכאשר הוסר הכסוי ישאר בלתי שפה אינו ראוי לדבר. לא לישב עליו לקטנותו ולא לשום בו דבר. להעדר הצדדין. הרמב"ם בנא"י:
ששיגמן. לשון הר"ב שפסלן ותקנן ברהיטני וכ"כ הר"ש ובמשנה דלעיל נתנו מעצד לפסול. ובין כך ובין כך קשיא לי מאי שנא דלא פירשו כמו עשאן בסינין או בשיגמין דמתני' ו פ"י. שהוא חיבור הנסרים על ידי עץ הנקרא שעם. וכך פי' הרמב"ם בכאן גם הערוך מפרש כן למשנתינו:
קנקילין. פי' הר"ב כלי שמשימין תחתיו אש וגפרית כו'. מכבר מעשה רשת תרגום ירושלמי קנקל עובד *)מצדא וכן מכבר דויקהל הערוך:
והעשויה ככוורת. ל' הר"ב מפולשת משני צדדים. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ב כתב ככוורת שאין לו קרקע:
משנה כלים, פרק כ"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב