משנה כלים כב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כב · משנה ד | >>
כסא של כלה שניטלו חיפוייו, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.
שמאי אומר: אף מלבן של כסא, טמא.
כסא שקבעו בעריבה, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהריןד.
שמאי אומר: אף העשוי בהה.
משנה מנוקדת
כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו,
- בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין,
- וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין.
- בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין,
- שַׁמַּאי אוֹמֵר:
- אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא, טָמֵא.
- כִּסֵּא שֶׁקְּבָעוֹ בָּעֲרֵבָה,
- בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין,
- וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין;
- שַׁמַּאי אוֹמֵר:
- אַף הֶעָשׂוּי בָּהּ:
- בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין,
נוסח הרמב"ם
כיסא של כלה שניטלו חיפוייו -
- בית שמאי - מטמאין.
- ובית הלל - מטהרין.
- שמאי אומר: אף מלבן של כיסא - טמא.
- כיסא שקבעו בעריבה -
- בית שמאי - מטמאין.
- ובית הלל - מטהרין.
- שמאי אומר: אף העשוי בה.
פירוש הרמב"ם
כסא הכלה - הוא המחופה באבנים ודומיהן, והוא אשר יקראוהו חיפויו, וכאשר הוסר ממנו הרי הוא כאילו נשבר ולזה לא יטמא מדרס.
ובית שמאי אומרים, שהוא כסא עץ וראוי לישב עליו ולזה טמא מדרס, ואף על פי שהוסר החיפוי.
מלבן של כסא - הוא מרובע יורכב על הכסא וישב למעלה. ואמר (בית) שמאי שהוא יטמא מדרס כשישב עליו (ו)אם לא ישב עליו לבדו.
הנה אם קבעו כסא בעריבה הוא טהור, ולא יטמא במדרס לחיבורו בעריבה אשר לא תטמא במדרס כמו שביארנו בפרק עשרים.
ואמר שמאי, שאפילו היה הכסא מעריבה, רוצה לומר שנמצא עם העריבה מעץ אחד, הנה הוא טמא מדרס אם ישב עליו.
ואין הלכה כשמאי:
פירוש רבינו שמשון
חפויו. כמו (שבת דף פא.) חפי פותחת כמו שינים יוצאין מכל צד בכסא של כלה ועושין כדי שיסמכו בהם:
ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין. גרסינן במשניות דוקניות וכן בפרק קמא דעדיות. מטמאין דאכתי חזי לישיבה:
וכן מלבן של כסא. כלומר בפני עצמו. ולא חיישינן לחיפויו וכל שכן הכסא עצמו:
שקבעו. הביא הכסא ממקום אחר וקבעו בעריבה כדרך ישיבתו מטמא מדרס כדין כסא אע"ג דעריבה לא מטמא מדרס:
וב"ה מטהרין. מדין מדרס דבטל אגב עריבה אבל כיסוי העריבה עצמה אפילו ב"ש מודו דטהור אבל שמאי לבדו היה מטמא:
תניא בתוספ' [ב"ב פ"א] כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו טמא שלא כדרך ישיבתו טהור העשוי בה ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין דברי ר"מ רבי יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על העשוי בה שהוא טהור ושמאי היה מטמא על מה נחלקו על שהביא ממקום אחר וקבעו בה שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין אמר רבי יוסי רואה אני דברי ב"ש שאני אומר מלבן אפילו מבית אומן טמא. והשתא אתיא סתם מתני' כר"י ולא כר' מאיר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שניטלו חפויו - לשון חפי פותחת, כמין שינים יוצאים מכל צד בכסא של כלה, ועשויין כדי שיסמכו עליהן:
בית שמאי מטמאין - דאכתי חזי לישיבה:
ובית הלל מטהרין - דלא חזי לכלה, והוי כנשבר:
אף מלבן הכסא טמא - כלומר, אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא, כל שכן שהכסא בלא חפויו טמא. מלבן, צורת לבינה מרובעת עושים על הכסא ויושבים עליו:
כסא שקבעו בעריבה - הביא כסא ממקום אחר וקבעו בעריבה דרך ישיבתו. ועריבה אינה טמאה מדרס, דחזיא ללישה:
בית שמאי מטמאין - דלא בטל כסא לגבי עריבה:
ובית הלל מטהרין - ממדרס דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בעריבה עצמה מודו בית שמאי לבית הלל דטהור:
ושמאי אומר - אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס:
פירוש תוספות יום טוב
כסא של כלה שנטלה חפוייו. פי' הר"ב לשון חפי פותחת כו' [*בפ"ח דשבת דף פ"א] ובפ"ק דעדיות משנה יא מפרש גם פי' הרמב"ם דהתם דחפויין [פתוחין] וציורים שעושין מעצים ואבנים כו'. וצריך לומר שאינו חפוי על פני כולו. והיינו דלשונו בפירושו דהתם. חתיכות המפותח שמדביקין עליו ואף ע"פ שאין דבריו בפירושו שבכאן נראין כן. מ"מ הדבר מוכרח דהא לדידיה כל חפוי מטהר כמ"ש בר"פ:
כסא שקבעו בעריבה כו'. מטהרין. ואי קשיא לך הא תנן לעיל פ"כ משנה ה כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו כו' מפץ שנתנו ע"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה כו'. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימי. אלא משום דמחבר להו לבנין. קא מטהרינן להו. ומש"ה עד דקבעי להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין. אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי. הלכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב"ה. תדע דתנן בההוא פירקא [משנה ו] סדין שהוא טמא מדרס. ועשאו וילון כו' מאימתי היא טהרתו כו'. ר"ע אומר משיקבע. אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפי' כשנטמא כבר. מ"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה"ל כמו שנשבר כ"כ הראב"ד במשנה יא פ"ק דעדיות. ולא ידעתי למה הקשה מכופת. דטפי טובא ה"ל להקשות ולמרמי כסא אכסא. ועוד שהיא נשנה קודם ההיא דכופת במשנה ג כסא שקבעו בקלונס. וכן כסא שקבעו בקורת בית הבד טמא. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. אחר זה ראיתי בפכ"ה מה"כ [ה"ה]. דהתם כתב הרמב"ם דיני אלו הג' כסאות. שמפרש הכ"מ דכסא שקבעו בעריבה נמי לא טהרו ב"ה. אלא לענין שאינו חבור לה. שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא ע"כ. אבל הרמב"ם בפירושו כתב בהדיא שהוא טהור לגמרי. וז"ל [אמר] אם קבע כסא בעריבה הוא טהור. ולא יטמא במדרס לחבורו בעריבה אשר לא תטמא במדרס. ע"כ. ואף פשטן של דברי הרמב"ם שבחבורו. נראה שסובר דטהור לגמרי [*ושאלני חתני מהר"ר הירש יצ"ו. דהא אדרבה משמע כדברי הכ"מ. מדכתב הרמב"ם. וכן כסא שקבעו בעריבה כו'. א"כ מדמה אותו לדלעיל מינה. והשיבותיו דאם כדברי הכ"מ. לא ה"ל לכתוב. אלא וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה. ולא ה"ל לסיים שהוא טהור אלא ודאי אתי למימר שהוא טהור לגמרי. וממ"ש וכן כו'. אין ראיה להכ"מ. שהרי בדין השני. קבעו בקורה גדולה נמי כתב וכן. ואינו שוה לדין שלפניו. דהא בדין שלפניו מחלק בין קבעו לעשאו בו. אלא הני וכן. אינן אלא שבשלשתן יש צד טהרה. ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ותו דהרי משנתינו לא שנאה לזו שבעריבה אלא אותם שנים כסאות. אלא דבאותן יש צד טומאה נמי. ואילו בזו אין צד טומאה כלל. והרמב"ם שכתבם יחד הרי נשמר בלשונו כדכתבתי. ועוד אי איתא דגם בזו יש צד טומאה. א"כ ה"ל לכתוב דין עשאו בו מהו אבל אם טהור לגמרי בקבעו בו לא צריך לכתוב. דודאי דכ"ש עשאו בו שהוא טהור] וכך הבין הכ"מ. שהרי הקשה עליו מאי שנא מכסא שקבעו בקורת בית הבד ומכח הקושיא הוא שמפרש דה"נ אינו מטהר לגמרי. ואילו היה מחפש לדעת מה יענה הרמב"ם בפירושו. בודאי שלא היה מפרש כן על דבריו שבחבורו להטותו מני דרך שבפי'. וגם אשתמיטתיה להכ"מ דברי הראב"ד מדלא כתבן לתרוצי מה שהוקשה להראב"ד אהדדי. ולכך נראה דהכא נמי טהור לגמרי ומשום דקביעות שבעריבה הוי קביעות טפי ג"כ מקביעות שבכלונס וקורות בית הבד וכמו שתירן [*הראב"ד] בכופת. ול"ק אלא על הראב"ד דלמה לא רמי כסא אכסא. כל שכן דמשנת כלונס וקורת בית הבד. קדומה למשנת כופת. דמינה רמי איהו וה"מ לתרוצי הכי וממילא לא הוי קשי מכופת דתנן בתרייהו:
אף העשוי בה. ר"ל *) שנמצא עם העריבה מעץ אחד. הרמב"ם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ד) (על המשנה) מטהרין. והא דתנן לעיל פרק כ' משנה ה' כופת שקבעו כו', אלמא בקביעות לחוד לא פרחה טומאה מינייהו (וכן שם במשנה ג' כסא כו'). התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה קיימי, אלא משום בנין מטהרינן להו. ומשום הכי בעינן קבע ובנה עלייהו, אבל הכא קא בטיל מישיבה לגמרי, ולכך טהור בקביעות לחוד לבית הלל. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) העשוי בה. ר"ל שנמצא עם העריבה מעץ אחד. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בפי' ר"ע ז"ל. מלבן צורת לבינה מרובעת וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל איני יודע ציור של כסא זה מנין בא או מאיזה טעם הוא טמא ויותר היה נראה נכון לפרשו כסא דתנן סוף פירקי' דלעיל מלבן של משר הגדול עכ"ל ז"ל:
כסא שקבעו בעריבה ב"ש מטמאין: בתוספתא א"ר יוסי רואה אני דברי ב"ש שאני אומר מלבן אפי' מבית האומן טמא. וסתם מתני' דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בכסא שקבעו בעריבה כר' יהודה אבל ר"מ פליג עליה בתוספתא ומוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בעשוי בעריבה מתחלתו:
תפארת ישראל
יכין
כסא של כלה שניטלו חפויו: כל כסא יש לו ד' רגלים בד' זויותיו. ועליהן מחובר מסגרת מרגל לרגל. והמרובע הזה נקרא מלבן. ועל המלבן הזה מחברין ג' דפין למושב. והן נקראין חפיייו. אולם בכסא של כלה שעשוי לה למושב נכבד. עושין בו ג"כ ד' נסרין כעין דפנות למטה מהמושב מרגל לרגל. וגם אלו הדפנות נקראין חפויין. והנסרים ההם עולין עד ממעל למקום המישב. כדי שתתמוך עליהן הכלה ב' זרועותי' בב' הצדדים וגם בהנסר שלאחוריה תתמוך גבה. וכל אלו הנסרים נקראים חפוייו. דחפוי לשון כסוי הוא [כלעיל פי"ח מ"ג] וה"נ הנסרים הללו מכסין מושבה בכל הצדדים. ומיירי הכא שניטל א' או ב' מהנסרים שמצדדים שמסבבים למושבה:
ב"ש מטמאין: דאע"ג דלא חזי השתא למושב חשוב של כלה. עכ"פ אכתי חזי לישיבה לשאר אדם. ולא נתבטל מושבו. דדמי לכסא שלפני קתדרא לעיל:
וב"ה מטהרין: דמדנתקלקל קצת לא חזי לכלה. ומדנשאר בו קשוטים קצת לא חזי נמי לאדם פשוטי. ומה"ט לא דמי לכסא שלפני קתדרא לעיל. דהתם אין הכסא מחובר לקתדרא. ומיחדו השתא לכל אדם. אבל הכא כסא של כלה אינו נאות לכל אדם. מיהו ביחדו מהשתא לישיבת כל אדם. פשיטא דמק"ט להבא. ולא דמי לכופת לקמן [מ"ט] דצריך מעשה. התם לא הי' בו שום צורת כלי תחלה וסוף:
שמאי אומר אף מלבן של כסא: אפי' ניטלו כל דפי המושב. ולא נשאר רק ד' רגליו והמסגרת שסובבת בין רגל לרגל. מדיכול לישב עליו כן בדוחק. ולהכי אף שאין בהמסגרת רחב טפח כשיעור מושב [כלקמן פכ"ז] אפ"ה מק"ט:
כסא שקבעו בעריבה: עריבה אמק"ט מדרס. מדמיוחד ללישה הרי א"ל עמוד ונמ"ל אבל הכא מיירי שלקח כסא ממקום אחר וקבעה במסמרים תוך העריבה. כדי להניח עליו קמח או הככר שלש:
וב"ה מטהרין: נ"ל דב"ש וב"ה לטעמייהו אזלי. דב"ש דס"ל [פי"ד מ"ב] במקל שקבעו במינקת אמרינן דבמעשה כל דהו לא נתבטל תורת כלי מתכות מהמינקת. ה"נ לא נתבטל תורת מושב מהכסא ע"י שחיברו בהעריבה. וב"ה ג"כ לשיטתייהו אזלי. דס"ל התם דמשחברם יחד נתבטל מהמינקת תורת קב"ט. ה"נ מדקבע הכסא בהעריבה. הרי כשירצה ללוש בה. א"ל להיושב על הכסא שבה עמוד ונמ"ל. והו"ל עי"ז דוגמת מינקת שתחב לתוכה המקל. ודמי נמי לקערה שקבעה בשידה שלא כדרך תשמישה [לעיל פ"כ מ"ה סי' ע'] דנתבטל תורת קב"ט מהכלי:
שמאי אומר אף העשוי בה: שאם חקק בעץ העריבה עצמה מקום לשבת. אע"ג שהמושב שחקק הוא בגוף העריבה עצמה. אפ"ה כיון דהשתא חקק בה שבת לא יאמר לו עמוד ונמ"ל. ומק"ט מדרס:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת