רבינו שמשון על כלים כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על כלים · כב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

כלי עץ מניח בו כלי יין כמו כוסות ואשישות שייר בהן מקום הנחת כוסות שלא חיפן ואם היו כולן מחופות שיש טהור ככלי אבנים דבתר ציפוי אזלינן ובפרק חומר בקודש (דף כו:) ובפרק שתי הלחם (דף צז.) אמרינן לא שנא ציפוי עומד שקבוע במסמרות ולא שנא שחיפה ופליגי התם דריש לקיש אמר לא שנו אלא בכלי (אכסלגים) (אבנים) אגב ציפוי בטלי דלא חשיבי כלי עץ אבל (בגמרא מנחות איתא כלי מסמס) עצי מסומים לא בטלי ורבי יוחנן אמר אף עצי מסומים נמי בטלי:

רבי יהודה אומר צריך אף מקום חתיכה של לחם ואי [לא] לאו שולחן הוא: תניא בת"כ פרשת ויהי ביום השמיני כלי עור יכול אף הסולם והקולב והנחותה והמנורה תלמוד לומר מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדולבקי ת"ל כל כלי עץ ריבה מה ראית להוציא את אלו ולרבות את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט ת"ל שק מה שק מיוחד שהוא משמש אדם ואת משמשי אדם אף אני ארבה את השולחן ואת הטבלא שמשמשים אדם ומוציא אני הסולם שמשמש אדם ואינו משמש את משמשי אדם והקולב והמנורה והנחותה שהם משמשי משמשים ואין משמשים פי' קי"ל סתם סיפרא רבי יהודה ואליבא דרבי עקיבא והיינו טעמא דבעי ר"ע במתני' מקום הנחת חתיכות דהיינו משמשי אדם:

משנה ב[עריכה]

כשניטלו כל רגלי השולחן חזי לטבלא אבל נשתייר מהם אחד או שנים לא חזי למידי וכן דלופקי נמי דינו כדין שולחן:

משנה ג[עריכה]

ספסל. דף רחב וארוך ובראשו האחד חתיכה של עץ מחוברת לו מתחתיו וכן בראשו השני להגביהו מן הקרקע כדי שיהא ראוי לישב עליו. ניטל השני טהור דלא חזי לישיבה:

שרפרף. הדום רגליו של אדם:

כסא שלפני הקתדרא. דינו כשרפרף:

תני"א בתוספ' [שם] הספסלים שבפונדקים אע"פ שהם נקובים ומכניסים בהם את הרגלים טהורים קבען במסמר טמאים ספסל שנתפרק טהור תקנו במשיחות ובחבלים טמא. פירוש שנתפרק שניטלו ראשיו כדתניא במתני'. תיקנו במשיחות וחיבר בה ראשיהם במשיחות ובחבלים: עוד תניא בתוספ' [ב"ב פ"ב] כופת חלק שאין בו גובה טפח טהור ושיש בו גובה טפח ר"מ ור"ש מטמאים ור' יוסי ור"א בר צדוק מטהרין והשתא אתיא מתני' בגובה טפח כר' מאיר אי נמי בספסל ואפילו ר' יוסי מודה וטעמא דכופת כחתיכת עץ בעלמא הוא ולא חשיב כלי:

משנה ד[עריכה]

חפויו. כמו (שבת דף פא.) חפי פותחת כמו שינים יוצאין מכל צד בכסא של כלה ועושין כדי שיסמכו בהם:

ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין. גרסינן במשניות דוקניות וכן בפרק קמא דעדיות. מטמאין דאכתי חזי לישיבה:

וכן מלבן של כסא. כלומר בפני עצמו. ולא חיישינן לחיפויו וכל שכן הכסא עצמו:

שקבעו. הביא הכסא ממקום אחר וקבעו בעריבה כדרך ישיבתו מטמא מדרס כדין כסא אע"ג דעריבה לא מטמא מדרס:

וב"ה מטהרין. מדין מדרס דבטל אגב עריבה אבל כיסוי העריבה עצמה אפילו ב"ש מודו דטהור אבל שמאי לבדו היה מטמא:

תניא בתוספ' [ב"ב פ"א] כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו טמא שלא כדרך ישיבתו טהור העשוי בה ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין דברי ר"מ רבי יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על העשוי בה שהוא טהור ושמאי היה מטמא על מה נחלקו על שהביא ממקום אחר וקבעו בה שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין אמר רבי יוסי רואה אני דברי ב"ש שאני אומר מלבן אפילו מבית אומן טמא. והשתא אתיא סתם מתני' כר"י ולא כר' מאיר:

משנה ה[עריכה]

שלא היו חיפויו יוצאין. ויש שעושין כסא עצים ומביאין קרשים קטנים ומהדקין אותן שלא יצאו ויושבין על הקרשים ההם ועוד על העצים מסבבים קרשים קטנים משלש רוחות ואם ניטלו מלמטה שהם חיפוי לכסא אכתי טמא שמטהו ויושב על הקרשים שסביב לעצים:

משנה ו[עריכה]

חפויו האמצעי. הוא האמצעי דכיון דאמצעי נשאר טמא וחזי לישיבה ור' שמעון סבר דפחות מטפח לא חשיב מושב:

משנה ז[עריכה]

שנים מחפויו. מקרשין של מושב:

בית קיבול. בכסא של כלה רגילים לעשות בו בית קיבול להניח בו חפצים:

העיקר. תשמיש הישיבה אי נמי מקום הישיבה חזי לקבל רימונים אע"פ שנטלו חפויו דכיון דלא חזי לישיבה לא מיטמא מטעם קיבול דבטל גם הטפילה כדאמרינן לעיל גבי משפלת פרק תשעה עשר וכדפרישית גבי חמת:

משנה ח[עריכה]

העליון. כסא של מעלה והדפין נשארו טמאה מפני שאינה מחזקת מ' סאה:

הסתת. מסתתי אבנים:

משנה ט[עריכה]

כופת. חתיכת עץ רחבה כדמשמע בתוספתא:

סירקו. ציירו:

כרכמו. צבעו בכרכום לעיל פ' ט"ו:

עשאו פנים. פיסלו במעצד והשווהו ברהיטני ר' עקיבא מטמא דמושב הוא:

וחכמים מטהרים. דחתיכת עץ בעלמא חשיבא עד שייחד מקום ישיבה:

סירגה בגמי. כל זמן שלא סירגו על פיהו יכולין התבן והמוכין ליפול:

תניא בתוס' [ב"ב פ"א] ישיבת הקרון וקישרה טהורה שאינה אלא ישיבה של צער. ישיבת הסתת התירה טהורה. קישרה טמאה ומיטהרת אפילו עשר פעמים ביום. פי' קרון המנהיג את העגלה שנקראת קרון בלשון משנה. עוד תניא בתוספתא [ב"ב פ"ב] כופת חלק שאין בגובהה טפח ר' מאיר ור' שמעון מטמאים ר' יוסי ור' אלעזר בר' צדוק מטהרים. אמר רבי אלעזר מעשה באחד שכפה שתי כופות של תמרה להיות יושב עליהם ובא מעשה לפני חכמים וטמאוה א"ר טרפון מעשה באחד שהיו לו גרופיות של זית שהוא משופה כמגדל לפני ר' עקיבא ואמר על זה הייתי יושב וטימאה לו. ראה תלמידיו תוהים אמר להם מה לכם תוהים כעורה מזו טימא ר' יהושע אמר ר' יוסי מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבים בחנות של רבי אלעזר בן עזריה (חרש) בציפורי רבי חוצפית התורגמן ורבי ישבב ור' חלפתא אבא (ורשב"ג) ור' יוחנן בן נורי והביא לפניהם אחד ראש כלונס שהיה נטול ברהיטני ואמר על זאת הייתי יושב וטיהרוהו לו אמר ר"א בר צדוק ראשי כלונסאות היו בראש הר הבית שעליהן אומנים יושבים ושפין האבנים ולא חשו להם חכמים משום טומאה וכן היה רבי אלעזר ברבי צדוק אומר שני כפיסין היו אחד טמא ואחד טהור אמרתי מפני מה זה טמא וזה טהור אמרו זה שהוא חקוק טמא וזה שאינו חקוק טהור ועליו ישב חגי הנביא וכולן אם לא נתכוין לחקקן טהורים מצאן חקוקין וחישב עליהן מקבלין טומאה מכאן ולהבא. חישב עליהן חרש שוטה וקטן או אדם שאינו שלו טהור:

משנה י[עריכה]

אם לא. הוא עור האסלא דפ"ק דערובין (דף י:) ואית דגרסי הכא הסלא והכל אחד הוא והוא של ברזל ומכוסה עור: גרסי' בפ' קמא דערובין (שם) תנן התם עור האסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח מאי אסלא אמר (צ"ל רבה בר בר חנה) (רבה בר עולא) עור של כיסוי של בית הכסא וכמה כי אתא רב דימי אמר אצבעיים מכאן ואצבעיים מכאן (ואצבעיים ריוח באמצע) (ואצבע באמצע) פירוש בזוטרתי ומצטרף לטפח דפחות (צ"ל מטפח) מטפחיים לא חזי ליה לישיבה והעור בלא ברזל חזי לישיבה וחזי לשאר תשמיש:

טרסקל. פירש בערוך כלי שעושין מערבה קלופה ואוכלין עליו לחם ורחב אמה אחת ויש שרחב ב' אמות ויש לו מכסה אחת של אבן כמו שיש לו לספסל רגל מצד א' ומצד אחת אין לו רגל אלא מניחו על האבן:

ששיגמן. שפיסלן ועשאן ברהיטני:

אלא כדי שלא יהו המים הולכים. ובני אדם יושבים שם כדי שלא יטנפו מהרחיצות היוצאים:

קנקלין. פירש בערוך כלי שמשימין תחתיו אש וגפרית כדי לעשן הבגדים עליו: תניא בתוספ' [שם ספ"א] זה הכלל כל שניטל ואין רגליו ניטלות עמו בין של עץ בין של אבן טהור וכל שניטל ורגליו ניטלות עמו של עץ טמא ושל אבן טהור: