ברטנורא על כלים כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

השלחן והדלפקי - כלי עץ שמשימין בו צלוחיות ואשישות ואוכלין ומשקין, וממנו נוטלין ומשימין על השלחן:

ושייר בהן מקום הנחת הכוסות - שלא נפחת או שלא חיפן. דאי הוה כולו מחופה שיש, היה טהור ככלי אבנים, דבתר חפוי"ו אזלינן :

מקום הנחת חתיכות - של לחם ושל בשר. דאם אין בשלחן מקום הנחת חתיכות, לאו שלחן הוא ולאו דולפקי הוא. ואין הלכה כר' יהודה:

(ב)

ניטלה אחת מרגליו טהור - דלא חזי לשלחן, שהרי אינו ראוי לאכול עליו:

ניטלה שלישית טמא - שראוי לאכול עליו כמו על גבי טבלא. והוא שיחשוב לאכול עליו:

אינו צריך מחשבה - דכיון שראוי לאכול עליו הרי הוא מקבל טומאה:

וכן הדלופקי - דינו כדין השלחן, וכשם שנחלקו בשלחן כך נחלקו בדלופקי. ואין הלכה כר' יוסי:

(ג)

ספסל - דף רחב וארוך, בראשו אחד תקוע מתחתיו דף גבוה וכן בראשו השני, כדי להגביהו מן הקרקע שיהיה ראוי לישב עליו:

ניטל השני טהור - ולא דמי לשלחן דכשניטלו שלש רגליו טמא, דספסל שנשברו שני ראשיו לא חזי לישיבה, שהיושב עליו כיושב על גבי קרקע:

אם יש בו גובה טפח טמא - שהדף העב טפח חזי לישיבה:

שרפרף - ספסל להדום רגליו של אדם:

הכסא שלפני קתדרא - דינו כשרפרף:

(ד)

שניטלו חפויו - לשון חפי פותחת, כמין שינים יוצאים מכל צד בכסא של כלה, ועשויין כדי שיסמכו עליהן:

בית שמאי מטמאין - דאכתי חזי לישיבה:

ובית הלל מטהרין - דלא חזי לכלה, והוי כנשבר:

אף מלבן הכסא טמא - כלומר, אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא, כל שכן שהכסא בלא חפויו טמא. מלבן, צורת לבינה מרובעת עושים על הכסא ויושבים עליו:

כסא שקבעו בעריבה - הביא כסא ממקום אחר וקבעו בעריבה דרך ישיבתו. ועריבה אינה טמאה מדרס, דחזיא ללישה:

בית שמאי מטמאין - דלא בטל כסא לגבי עריבה:

ובית הלל מטהרין - ממדרס דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בעריבה עצמה מודו בית שמאי לבית הלל דטהור:

ושמאי אומר - אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס:

(ה)

כסא שלא היו חפויו יוצאים - שאין הנסרים בולטים חוץ מן הכסא . שהכסא עשוי מארבע עצים ונסרים קבועין משלש רוחות הכסא עומדין גבוהים תחת העצים מהודקים זה אצל זה, וממעל לעצים לוחות עשויין לישב עליהן. ואם נשברו הלוחות העשויות למושב, יכול להטות הכסא לכל צד שירצה ולישב על אותן הנסרים הקבועים בשלש רוחות של כסא, אבל כשהן בולטים לחוץ אינו יכול להטותו על צדו. וחפויו דהכא לאו כחפויו דרישא שהן כמו שינים בולטים, אלא לנסרים שמחפין העצים קרי חפויו:

(ו)

שניטל חפויו האמצעי - שניטל לוח האמצעי ונשאר לוח מכאן ולוח מכאן:

טמא - דחזי לישיבה:

אם היה רחב טפח - חזי לישיבה. ואם לא, לא:

(ז)

שנים מחפויו - מלוחות העשויות למושב:

רבי עקיבא מטמא - ואין הלכה כר' עקיבא:

ונשתייר בו בית קבלה - שהוא חלול קצת וראוי לקבל רמונים, טהור. ולא מטמאינן ליה מפני שיש לו בית קיבול, מפני שבטל העיקר. דעיקרו לישיבה עביד ולא לבית קיבול, והואיל ונתבטל העיקר שבעבורו היה חשוב כלי, בטלה הטפילה, ולא מטמא מטעם שיש לו בית קיבול. וכן הלכה. דהכי תנן לעיל פרק המפרק, גבי משפלת. ובפרק כרים וכסתות גבי חמת:

(ח)

שידה - עשויה כמין ארון. ובשידה שאינה מחזקת ארבעים סאה מיירי, שהיא מקבלת טומאה:

שניטל העליון - הכיסוי שעליה:

התחתון - שוליה:

ניטל העליון והתחתון - והדפין שבצדדין נשארו:

וחכמים מטהרין - והלכה כחכמים:

הסתת - מסתת אבנים. והוא מתקן לו מקום לשבת בקצה האחד מהאבן כשמסתת בקצה השני:

(ט)

כופת - חתיכת עץ עבה ורחבה. והכי משמע פירושו בתוספתא:

סרקו - ציירו:

וכרכמו - צבעו בכרכום:

ועשה בו פנים - פסלו במעצד והשוהו ברהיטני, שיהיו נראים לו פנים יפים :

רבי עקיבא מטמא - דמושב הוא:

וחכמים מטהרין - דכחתיכת עץ בעלמא חשיב:

עד שיחוק - שיחקוק בו מקום ישיבה:

התקינן לישיבה טהורים - ממדרס. לפי שאין עשויין לישיבה ובטלה דעתו אצל כל אדם:

סירגן בגמי - על פיהן, כדרך שמסרגין את המטות:

טמאין - דאין התבן והמוכין יכולין ליפול, וחזי לישיבה:

(י)

האסלא - בית מושב של ברזל מכוסה עור , ויושבים עליו בבית הכסא:

פירשה - העור מן הברזל:

העור טמא מדרס - דעור בפני עצמו חזי לישיבה, והברזל בלא עור לא חזי לישיבה, וחזי לשאר תשמישים:

טרסקל - סל קטן עשוי מערבה קלופה, ואוכלים עליו לחם:

והטרסקל טהור מכלום - דמפני קטנו לא חזי לישיבה. ולא לשאר תשמישין, שאין לו דפנות:

ספסלים שבמרחץ - של שיש הן:

ששתי רגליו של עץ, טמא - אם ישב הזב עליו טמאין הרגלים של עץ משום מושב. אבל הספסל עצמו טהור, דכלי אבנים אין להם טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים:

ואחת של אבן טהור - דהוי כאילו הספסל כולו מאבן:

ששיגמן - שפסלן ותקנן ברהיטני:

שיהו המים הולכים תחתיהן - ולאו לישיבה עבידי, אבל בני אדם יושבים שם כדי שלא יטנפו ממי המרחצאות היוצאים. והלכה כחכמים:

קנקילין - כלי שמשימין תחתיו אש וגפרית כדי לעשן הבגדים שעליו:

שיש בה בית קבלת כסות - שיש לה בית קיבול לקבל הבגדים שעליה:

ככוורת - מפולשת משני צדדים :