תפארת ישראל על כלים כב

משנה כלים, פרק כ"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כלים · כב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

השלחן והדלופקי:    הוא שולחן שהיו רגילין לעשותו בתמונה מיוחדת בעיר דעלפי בארץ יון. ונקרא בלשון רומי דעלפיקע. ותמונתו הי' כפי הראוי להכין ולסדר עליו הכלים והמאכלים והמשקאות. להביאן משם לפני המסובין בשולחן אחר בסעודות גדולות. והרי שולחן אף שפשוטי כלי עץ הוא. אפ"ה מק"ט. מדמשמש לאדם וכלים ביחד. דהיינו לאדם לתמוך עליו. ולכלים להעמידן עליו [כרמב"ם רפ"ד מכלים]:

שנפחתו:    שנשבר קצת מהטבלא שמונח על הרגלים:

או שחיפן בשיש:    והרי כל המצופין אמק"ט [כפי"א מ"ו] וכ"ש כשחיפן בשיש:

ושייר בהם מקום הנחת הכוסות:    שלא נפחת ושלא חיפה:

טמאים:    מק"ט. דאף דהמקום ההוא שלא נשבר ושלא חיפה הוא רק חלק קטן מהשולחן. חשבינן זה לעיקר השולחן. והשאר הו"ל כיד. והא דתנינן לעיל [פט"ז מ"א] דשולחן כפול שנחלק טמא. מיירי נמי בשיש בכל חלק כהך שעורא:

רבי יהודה אומר מקום הנחת חתיכות:    לרב"א ת"ק דר"י ר' יוסי הוא דס"ל [פט"ז מ"ו] דפשוטי כלי עץ שהן משמש משמשיו של אדם בשעת ושלא בשעת מלאכה מק"ט. והכי קיי"ל. ולהכי גם הכא סגי בנשתייר מקום הנחת כוסות ור' יהודה דס"ל הכא דצריך מקום הנחת חתיכות. היינו אף מקום הנחת חתיכות. דס"ל דאמק"ט עד שישמש לאדם ולכלים. ולהכי מקום כוסות הו"ל משמש לכלים. וחתיכות הו"ל משמש לאדם שאוכלין שם [וכך נוטין דברי הר"ש והרא"ש. וכן משמע לכאורה נמי מהרמב"ם. דהרי פסק [רפ"ד מכלים] דסגי במשמש לכלים בשעת ושלא בשעת מלאכה. ופסק נמי [פ"ו מכלים הט"ו] כת"ק דהכא. אלא דק"ל דהרי להרמב"ם [ברפ"ד מכלים] דשולחן מחשב משמש לאדם וכלים. מדמניח עליו כוסות. ולרב"א הנ"ל הנחת כוסות היינו למחשביה שימוש לכלים לבד. ותו לא אובין לדברי רבינו. היכא אפשר שיחשב מקום הנחת הכוס. שימוש בשעת ושלא בשעת מלאכה. ותו דבכל הגירסות לא מצינו בר' יהודה דקאמר מלת אף. ול"מ היה נ"ל דבהא פליגי ת"ק ס"ל דמקום הנחת כוסות לחוד מחשב משמש לאדם וכלים [כרמב"ם הנ"ל] והיינו מדמניח הכוס שם גם בשעה ששותה האדם ממנו. ולר' יהודא מקום הנחת הכוס לא מחשב רק משמש לכלי שלא בשעת מלאכה דהרי בשעה ששותה האדם מהכוס. אין הכוס מונח ע"ג השולחן. אלא האדם לוקחו בידו ושותה. אלא צריך שישאר מקום הנחת חתיכות. אז הו"ל משמש לאדם ולכלים. דהחתיכה מונחת על השולחן גם קודם שיאכל האדם ממנו הרי משמש להחתיכה. אמנם משמש גם לאדם. דהרי בשעה שאוכל האדם מחתיכה מניחה על השולחן וחותך]:

משנה ב

השלחן שנטלה אחת מרגליו:    שולחנות שלהן היה להן ג' רגלים [כתענית כ"ה א']:

טהור:    אמק"ט מדלא חזי לתשמישו:

נטלה שניה:    והא דלא קאמר ניטל א' או ב' מרגליו טהור. היינו מדבעי למתני הכי בסיפא בספסל. והתם לא מצי למכלל להו בחד בבא וע"ש:

טמא כשיחשוב עליו:    ר"ל כשיחשוב להשתמש בהטבלא כך כמו שהיא. והרי כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה [כלקמן ספכ"ה] ולא דמי להך דלעיל [פ"כ מ"ד] דלא סגי במחשבה אלא צריך שיעשה מעשה דוקא התם מכינו לתשמיש חדש. אבל הכא מכינו לדבר שהוא מעין תשמיש הראשון [ואילה"ק הרי לענין עלעול בשבת [שבת פי"ז מ"ה]. קיי"ל דאפי' חזי לתשמיש אחר מבתחלה לא מקרי נולד. והרי הרא"ש [כלים פי"א מ"ד] כ' דילפינן טומאה משבת. וה"נ אמרינן [שבת קכ"ג א'] כיון דלענין טומאה לאו מנא הוא. לענין שבת נמי לאו מנא הוא. י"ל דלאו בכל מילי דמי שבת לטומאה. דהרי ביבמות [ק"ג ב'] אמרינן בפירוש איסורא מטומאה לא גמרינן. ורש"י כ' שם הטעם דהלכות טומאה חידוש הוא. ול"מ נ"ל הטעם משום דכל דיני טומאה הלממ"ס הן [כסוכה ד"ח א'] והרי אין למדין שום דבר אפי' בק"ו מהלממ"ס [כנזיר נ"ז א'] ומה"ט לא ילפינן איסור מטומאה בין לקולא ובין לחומרא. דהרי לא ילפינן חומר בשבת מחומר בטומאה. דסתם תבן בטל לגבי קרקע לענין שבת ולא לענין טומאה [כעירובין ע"ט א']. וכ"כ ספק בעירוב לקולא. ובספק בטומאה לחומרא [כעירובין ל"ו א']. וכן לא ילפינן קולא בשבת מקולא בטומאה. דשיעור הוצאה בשבת גרוגרת. ושיעור בטומאה כביצה [שבת צ"א א']. וכן לא ילפינן חומר באיסור מקולא בטומאה דגולמי מחט לענין שבת מחשב כלי. ולא בטומאה [כשבת נ"ב ב']. וכ"כ שלל ביצים לענין איסור מחשב כבשר. ולא לענין טומאה [כביצה ד"ז א']. מכל הא שמעינן דלא ילפינן איסור מטומאה. רק היכא דאתמר אתמר. וכן כ' בב"ש אהע"ז [ססי' ו'] דהיכא דמסתבר ילפינן איסור מטומאה. וכן כ' נמי תוס' [חולין ס"ד א'] ד"ה שאם ריקמה]:

רבי יוסי אומר אין צריך מחשבה:    מדמשתמש מעין תשמיש הראשון. הו"ל כמטה דא"צ מחשבה [כפי"ח מ"ה. ועי' פ"כ סי ' כ"ח ודו"ק]:

וכן הדלופקי:    הא קמ"ל דאף דדולפקי אינו משתמש בה. רק בסעודות גדולות אצל השרים. אפ"ה בנטלו כל ג' רגליה לת"ק סגי במחשבה. ולר' יוסי גם מחשבה א"צ:

משנה ג

ספסל:    שיש לה רק ב' רגלים שהן ב' דפין בב' קצוותיה:

שניטל אחד מראשיו:    דהיינו א' מב' רגליה:

טהור:    ברמב"ם [פכ"ו מכלים] גרסינן טמא וכן הביא רתוי"ט גי' א"י. וכן מסתבר לע"ד. דמי גרע הא מארוכה וב' כרעים דמק"ט. מדחזי למסמכיה אגודא [כסוכה ט"ז א' ועמ"ש הכא בבועז סי' א']:

טהור:    אי גרסינן ברישא טהור. אפ"ה לא ערבינהו תנא למתני ניטל א' או ב' מרגליה טהור. משום דבעי למתני בסיפא דבשגובה הדף טפח טמא. והרי זה לא קאי רק אבבא דנטלו ב' רגליו:

אם יש בו גובה טפח:    בעובי הדף שנשאר לישיבה:

טמא:    דאז חזי עדיין לישיבה. וא"ת מ"ש משולחן שנטלו רגליו לעיל דלת"ק מצריכינן מחשבה. י"ל התם ת"ק ס"ל כיון דמקמי הכי היה משתמש בטבלא עם רגליה. והשתא שנטלו רגליו. אינו נוח לו לאכול ע"ג כבתחלה להכי צריך מחשבה. אבל הכא בספסל מדנשאר טפח בעוביה של דף. נוח הוא לישיבה. והו"ל כנשאר קצת מגובה רגליה דפשוט דא"צ מחשבה:

שרפרף:    הדום רגליו. ויש לו ג"כ ב' דפין שהן ב' רגליו:

טמא:    דאכתי חזי לתמוך רגליו עליו:

וכן הכסא שלפני קתדרא:    קמ"ל דאף דקתדרא הוא רק מושב לאדם חשוב [ככתובות פ"ה מ"ה] ולאדם כזה לא חזי שרפרף אפי' בשניטל ממנו רק רגל א' קמ"ל:

משנה ד

כסא של כלה שניטלו חפויו:    כל כסא יש לו ד' רגלים בד' זויותיו. ועליהן מחובר מסגרת מרגל לרגל. והמרובע הזה נקרא מלבן. ועל המלבן הזה מחברין ג' דפין למושב. והן נקראין חפיייו. אולם בכסא של כלה שעשוי לה למושב נכבד. עושין בו ג"כ ד' נסרין כעין דפנות למטה מהמושב מרגל לרגל. וגם אלו הדפנות נקראין חפויין. והנסרים ההם עולין עד ממעל למקום המישב. כדי שתתמוך עליהן הכלה ב' זרועותי' בב' הצדדים וגם בהנסר שלאחוריה תתמוך גבה. וכל אלו הנסרים נקראים חפוייו. דחפוי לשון כסוי הוא [כלעיל פי"ח מ"ג] וה"נ הנסרים הללו מכסין מושבה בכל הצדדים. ומיירי הכא שניטל א' או ב' מהנסרים שמצדדים שמסבבים למושבה:

ב"ש מטמאין:    דאע"ג דלא חזי השתא למושב חשוב של כלה. עכ"פ אכתי חזי לישיבה לשאר אדם. ולא נתבטל מושבו. דדמי לכסא שלפני קתדרא לעיל:

וב"ה מטהרין:    דמדנתקלקל קצת לא חזי לכלה. ומדנשאר בו קשוטים קצת לא חזי נמי לאדם פשוטי. ומה"ט לא דמי לכסא שלפני קתדרא לעיל. דהתם אין הכסא מחובר לקתדרא. ומיחדו השתא לכל אדם. אבל הכא כסא של כלה אינו נאות לכל אדם. מיהו ביחדו מהשתא לישיבת כל אדם. פשיטא דמק"ט להבא. ולא דמי לכופת לקמן [מ"ט] דצריך מעשה. התם לא הי' בו שום צורת כלי תחלה וסוף:

שמאי אומר אף מלבן של כסא:    אפי' ניטלו כל דפי המושב. ולא נשאר רק ד' רגליו והמסגרת שסובבת בין רגל לרגל. מדיכול לישב עליו כן בדוחק. ולהכי אף שאין בהמסגרת רחב טפח כשיעור מושב [כלקמן פכ"ז] אפ"ה מק"ט:

כסא שקבעו בעריבה:    עריבה אמק"ט מדרס. מדמיוחד ללישה הרי א"ל עמוד ונמ"ל אבל הכא מיירי שלקח כסא ממקום אחר וקבעה במסמרים תוך העריבה. כדי להניח עליו קמח או הככר שלש:

וב"ה מטהרין:    נ"ל דב"ש וב"ה לטעמייהו אזלי. דב"ש דס"ל [פי"ד מ"ב] במקל שקבעו במינקת אמרינן דבמעשה כל דהו לא נתבטל תורת כלי מתכות מהמינקת. ה"נ לא נתבטל תורת מושב מהכסא ע"י שחיברו בהעריבה. וב"ה ג"כ לשיטתייהו אזלי. דס"ל התם דמשחברם יחד נתבטל מהמינקת תורת קב"ט. ה"נ מדקבע הכסא בהעריבה. הרי כשירצה ללוש בה. א"ל להיושב על הכסא שבה עמוד ונמ"ל. והו"ל עי"ז דוגמת מינקת שתחב לתוכה המקל. ודמי נמי לקערה שקבעה בשידה שלא כדרך תשמישה [לעיל פ"כ מ"ה סי' ע'] דנתבטל תורת קב"ט מהכלי:

שמאי אומר אף העשוי בה:    שאם חקק בעץ העריבה עצמה מקום לשבת. אע"ג שהמושב שחקק הוא בגוף העריבה עצמה. אפ"ה כיון דהשתא חקק בה שבת לא יאמר לו עמוד ונמ"ל. ומק"ט מדרס:

משנה ה

כסא שלא היו חפויו יוצאין:    כבר אמרנו לעיל (אות כ"ב) שדפי המושב וכן הדפין שמסבבין להיושב כולן נקראים חפוייו וקאמר הכא. שכסא שהדפין שמסבבין להיושב אין בולטין בשפיע למן הצד של כסא כזה אלא הן עומדין זקופין כזה [ציור] ועי"ז אפשר להפוך הכסא לכל צד שירצה וישב על הדופן. משא"כ כשבולטין הדפנות של המושב בשפוע למן הצד לא יכול להפכו ולישב על דפנו. דהרי ע"י הבליטה יהיה מוטה באלכסון ולא יהיה נאות לישיבה:

וניטלו:    לא שנטלו אלו הדפנות שזכרן התנא תחלה. דא"כ מה לי אם היו תחלה בולטין או לא. הרי ניטלו. ואין בליטתן מהצד מעכב מלהפוך הכסא על צדו ולישב על דפנותיו. אלא ר"ל ומיירי הכא שניטל דף א' משאר חפויו שממקום המושב או שמן הצד:

טמא:    דמדאין בליטה למן הצד. הרי יכול להפכו ולישב על דפנו. ולא דמי לתיבה שפתחה מצדה. ונפחת כסויה. דאמק"ט מדרס. אע"ג דגם התם יכול להפכה על צדה [כלעיל פי"ט מ"ט]. התם בתיבה בתחלה לא היה מהפכה. דעי"ז יתהפך הפתח שלה. משא"כ הכא בכסא. גם בתחלה היה מורגל לעשות כן. וכדקאמר טעמא שכן דרכו וכו'. ר"ל שגם בעוד שהיה הכסא שלם כך היה דרכו להפכו לפעמים. ואין כאן פנים חדשות. א"נ התם הישיבה על התיבה כשהיא שלימה רק טפל הוא וכדמסיים התם. ולפיכך משום ישיבת טפילה שהיה בה עד השתא לא יהפכנה. אבל הכא עיקר עשיית הכסא לישיבה היא:

משנה ו

כסא שניטל חפויו האמצעי:    היינו מקום המושב שהכסא יש בו חיפויים גם מהצדדים וכדאמרן [לעיל סי' כ"ב] אבל חפוייו שלמושב הוא באמצען:

והחיצונים קיימים:    היינו הדפים שבג' צדדי הכסא שמסבבים את המושב:

טמא:    דדוקא כשנשאר רק מלבן פליגי חכמים על שמאי לעיל [במ"ד] וס"ל דלא חזי לישיבה. אבל הכא שנשארו דפנות של הכסא. תחת ב' זרועות היושב וגם נגד אחוריו. שפיר יכול לתמוך היושב א"ע על המלבן. אף שניטל הדף שתחת המושב. ועוד דהכא היה יכול להפכו על צדו ולישב על חפוייו שמן הצד:

טמא:    אף שהלוח שתחת המושב לא נשאר ממנו רק פחות מטפח. אפ"ה כיון שנשאר גם המלבן. ראוי למושב הוא. ולא גרע מאילו היה מקום המושב מסורג כולו מדפין שאין בכל א' מהן רוחב טפח. ואפ"ה טמא מדרס אף שיש חלול בין דף לדף [כפט"ז מ"א] עכ"פ הרי חזי למושב. והא דלא כלל תנא להך ב' בבי. ולתני ניטל חפוי האמצעי או החיצונות טמא. היינו משום דרק בסיפא שנשאר רק לוח האמצעי פליג ת"ק אר"ש. וס"ל דאפי' בשאין ברוחב המושב טפח מק"ט מדרס. והיינו מדנשאר גם המלבן. אבל ברישא שניטל המושב. ונשארו דפנות שבצדדים. גם ת"ק מודה שאע"ג שמק"ט מדיכול להפכו. היינו רק בשיש רוחב טפח בהדופן שמהצד:

רבי שמעון אומר אם היה רחב טפח:    ר"ל דוקא בנשאר במקום המושב רוחב טפח מק"ט מדרס. דדוקא בשדפנות כסא קיימות. מודה לת"ק דאפי' אין מקום המושב רחב טפח מק"ט מדרס. והיינו מדיש לו סמיכה גם מצדדי היושב סביב. אבל בנטלו החפויין שמהצדדים. גם בנשאר המלבן אמק"ט מדרס רק אם מקום המושב רחב טפח. ואע"ג דבמטה מסורגת שיש חלול בין הסריגים. ואין טפח שלם תחתיו. ואפ"ה מטמא מדרס [כפט"ז מ"א] התם מתחלה נעשה לישיבה כזו. משא"כ הכא מתחלה היה בהכסא גם סמוכות להיושב בג' צדדיו:

משנה ז

כסא שניטלו שנים מחפויו:    דכל מושב עשוי מג' לוחות. וניטל מהמושב ב' לוחות סמוכין. ואז לא חזי הלוח הנשאר לישיבה:

ר"ע מטמא:    דעכ"פ עדיין מק"ט מכל אה"ט. משום שהוא ב"ק. מדעדיין נשארו ד' דפנות ושוליים. ובאמת גם בניטל כל המושב נמי ס"ל לר"ע הכי. רק נקט שניטלו ב' לרבותא דרבנן. דאפ"ה מטהרין לגמרי:

וחכמים מטהרין:    וכדמסיק בסוף משנתינו. דמדבטל העיקר דהיינו מקום המושב. בטל נמי הטפילה דהיינו הב"ק שבתוכו. ונ"ל דמיירי שהיו חפוייו יוצאין. דאל"כ הרי אפי' ניטל כל המושב. לד"ה עדיין מק"ט מדרס. וכ"ש שאר טומאות [וכמ"ה]:

א"ר יהודה אף כסא של כלה שנטלו חפויו:    נ"ל דלא מיירי ר' יהודא בחפוי לוחות המושב. וכרישא דמתניתין. דא"כ מה איריא כסא של כלה דנקט. אלא ר"ל דאם ניטל א' מהדפנות המסבבים להמושב דמטהרי ב"ה לעיל מלק"ט מדרס [וכמ"ד] אע"ג דחזי לשאר אדם. וקאמר ר"י דגם משאר אה"ט אמק"ט משום ב"ק:

מפני שבטל העיקר:    היינו ישיבת הכלה. אף שלא נתבטל העיקר מכל וכל. דהרי עדיין חזי לשאר בני אדם. והיינו דנקט כסא כלה לרבותא:

ובטלה הטפלה:    הוא הב"ק שבו:

משנה ח

שידה:    נ"ל דכל שידה הוא כעין תיבה וכסויו למעלה. רק שתיבה דפנותיה וכסויה הן פשוטין. אבל שידה יש להכסוי ג"כ ב"ק. רק שאינו עמוק כל כך כגוף הכלי. והיינו משום דהכסוי והדפנות בולטין בעיגול כעין בטן סביב וכעין קאפפער שלנו. ומיירי הכא שהשידה עם הכסיי אינן מחזיקין מ"ס:

שניטל העליון:    היינו כסויה:

טמאה מפני התחתון:    היינו הב"ק של גוף הכלי:

ניטל התחתון טמאה מפני העליון:    ולא דמי לתיבה לעיל [פי"ט מ"ז וט'] דהכא הרי נשאר ב"ק בהכסוי:

ר' יהודה מטמא מפני הדפין:    מדמקבל עדיין תוך חליל הבטן שבולט מהדפנות סביב:

וחכמים מטהרין:    מדאין מקבלין השתא כדרך קבלתן מעיקרא שהיו אז הדפנות זקופין:

ישיבת הסתת:    המסתת אבנים חוקק לעצמו מושב בקצה א' שבבול עץ. ובקצהו האחר מניח האבן שמסתת:

טמא מדרס:    דדינו כחמור של נפחין [פי"ד מ"ג סי' ל"ה] וקמ"ל הכא דלא נימא שישיבתו עליו רק ארעי הוא. והו"ל כקורה בעלמא שאמק"ט מדרס [וכת"כ שהביא הר"ב פ"כ מ"ג]:

ולא דמי לכסא כובס ואינך דלר' יוסי אמק"ט מדרס [כפכ"ג מ"ד]. י"ל התם אינו יושב עליו לנוח רק כדי להכביד על כלים שתחתיו. משא"כ הכא:

משנה ט

כופת:    נסר עב [כפ"כ מ"ה]:

שסירקו:    צבעו אדום בסרק ראטהעל בל"א:

וכרכמו:    ר"ל שצבעו געלב בצבע כרכום:

ועשאו פנים:    ר"ל שהחליקו בהאבעל:

ר"ע מטמא:    דס"ל דצביעה ושאר מעשה כל דהו משוי לי' כלי. וכארובות בעה"ב [פט"ו מ"ב]:

וחכמים מטהרין:    דס"ל דשאני ארובות שכבר היו ראויים לערוך עליו הבצק גם בלי צביעה. והרי הרבה עורכין עליהן בצקן גם מבלי שיצבעום. נמצא שכבר היה עליהן שם כלי כ"ש גם קודם צביעה. אלא מדהיו פשוטי כלי עץ היו טהורין. להכי סגי בשיצבען ויעשה להן צורת כלי גזרו בהו רבנן טומאה אטו כלי ב"ק. אבל כופת אינו כלי כלל. ואע"ג שהיה יכול לישב עליו. הרי הוא כיושב על בול עץ דלא ס"ד שיק"ט מדרס. לפיכך צריך מעשה רבה שיקרא עליו שם מושב. דהיינו שיחוק בו כראוי למושב. ואזלו תרווייהו לטעמייהו [לעיל פ"כ מ"ד]. ואע"ג דכל הכלים יורדין לטומאה במחשבה [כספכ"ה] היינו בכלי גמור ושלם. כגון טבעת בהמה שחישב עליה שתהי' לאדם. אבל הכא עדיין איננו כלי כלל:

טהורין:    אמק"ט מדרס. דרק לישיבה לשעה מלאן מוכין. ופשוט דעכ"פ הסל נשאר בקב"ט משאר אה"ט. ולא נתבטל ב"ק שלו כשמלאו מוכין. ואפי' בטלו שם כל שלא סרגו למעלה הדר ממליך [ועי' אהלות פט"ו מ"ז]:

סירגן בגמי או במשיחה:    שעשה ע"ג המוכין שבסל כעין רשת מגמי או משיחה באנד בל"א שלא יפלו המוכין לחוץ:

טמאין:    מק"ט מדרס:

משנה י

האסלה:    האסלה הוא מושב ביהכ"ס. והוא מלבן מרובע העשוי מד' בדי ברזל המחוברין יחד בריבוע. ויש לו ד' רגלים בד' זויותיו. ומותחין עליו עור למושב. והעור נקוב באמצעו. ותחת הנקב מעמידין הגרף לקבל הרעי [עי' עירובין ד"י]:

וטמא מת:    פשיטא דכל המק"ט מדרס מק"ט נמי משאר אה"ט [כנדה פ"ו מ"ג] ומ"ש דנקט כן הכא. אלא משום דבעי למנקט בסיפא פירשו. נקט הכא ברישא:

פרשה:    העור מהברזל:

והברזל טמא טמא מת:    אי בשעתיד להחזיר העור על הברזל אז גם העור גם הברזל. אם נטמאו במדרס בשעה שהיו מחוברין. היו נשארין שניהן בטומאתן דמעיקרא גם אחר שפירשו זמ"ז. וגם מק"ט מדרס להבא אפי' אין בהן כשיעור למדרס. דלא גרע מכרע של מטה. דג"כ לא חזי בפ"ע לישיבה ואפ"ה מק"ט מדרס [כפי"ח מ"ז ומ"ט] מיהו הכא מדקתני שהברזל מטמא רק ט"מ. ע"כ דמיירי שאין עתיד להחזיר העור על הברזל. ולפיכך טומאה הישנה שבשניהן כבר נתבטלה כשהפרידן זמ"ז. אבל קאמר הכא דאע"ג שכשהיו מחוברין שניהן מק"ט מדרס. אפ"ה השתא שהפרידן. רק העור מק"ט מדרס וגם נשאר בו טומאת מדרס דמעיקרא. אבל דוקא כשיש בהעור כשיעור הראוי למדרס. דהיינו ה' על ה' טפחים [כלקמן פכ"ז מ"ב] אבל הברזל המרובע. רק טומאת מת יש בו בין להבא ובין לשעבר אבל טומאת מדרס אין בו כלל בין להבא ובין לשעבר. דלא חזי תו לישיבה [מיהו פשוט שאם החזירן יחד. חוזרין שניהן יחד לטומאתן הישנה. והרי אפי' כשחזר וחיבר הברזל לעור חדש בעוד עור הישן קיים נ"ל דחוזר גם העור החדש עם הברזל שבו לטומי"ש שלו כלעיל [פי"ט מ"ו] ועי' ספי"ח בכללי מטה סי' ג']:

הטרסקל:    נ"ל שטרסקל הוא ג"כ מלבן מחובר מד' קנים בריבוע. ובד' הזויות של המלבן מחוברין ד' קנים זקופין. קנה בכל זוית. ומכסין השולים והדפנות שבין קנה לקנה בעור סביב. ועי"ז יהי' לו ב"ק שלם. וכשמהפכין השולים כלפי מעלה ראוי לישב על השולים שהן של עור:

פרשה:    שהסיר העור מעל מלבן הקנים סביב ואין עתיד להחזירן:

העור טמא מדרס:    מדיש בו שיעור מדרס. מק"ט להבא וכלעיל באסלא:

והטרסקל טהור מכלום:    דמדהוסר העור מהקנים אין שם ב"ק. וגם למושב לא חזיין הקנים הדקין. ומה"ט אף שמאי לעיל [מ"ד] דמלבן טמא הכא מודה:

ספסלין שבמרחץ:    הן כעין דפין של אבן:

ושתי רגליו של עץ:    שבב' קצוות הדף מחוברין ב' דפי עץ תחתיו והם לו לרגלים:

טמא:    דבישב הזב על הדף של אבן נטמא גם האבן. דדיינינן לכל הספסל כאילו הוא כולו של עץ. אע"ג דעיקר הישיבה היא על הדף. וגם הוא הרוב. לא חשבינן להדף כעיקר הכלי. דכמו דאמרינן לגבי שבת דב' שהוציאו משא שאין כל א' מהן יכול להוציאו. מחשב כל א' כהעושה כולו ושניהן חייבים [כשבת פ"י מ"ה ופי"ג מ"ו]. וכ"כ לענין טומאת מדרס. בשני כלים שנעשו ביחד מדרס לזב. ולא היה בכל א' מהן כפי הראוי למדרס. מחשב כל א' ככלי הראוי למדרס [כזבים פ"ד מ"ד]. כ"כ ה"נ המושב והרגלים. שאין כל א' ראוי למושב רק ע"י שניהן יחד. מחשב כל אחד כאילו הוא המושב. ולפיכך מדחשבינן להרגלים כעיקר המושב. הו"ל האבן כמחובר לטמא טמא. דאע"ג דהאבן הוא רוב. והוא אמק"ט. אפ"ה כמו בעץ המשמש למתכות. אע"ג דעץ מרובה ממתכות. אפי' הכי דין כולו כמתכות. כמפתח ומסרק [פי"ג מ"ו וז']:

כ"כ באבן המשמש לעץ הכא. אע"ג דהאבן מרובה מהעץ. אפ"ה כולו דינו ככלי עץ. ונ"ל דמה"ט אפי' נפרדו זמ"ז. אפ"ה גם האבן נשאר בטוי"ש ומק"ט כשעתיד להחזירן דלא גרע מכרע מטה [פי"ח מ"ז וט']:

טהור:    אמק"ט כלל. דכיון דאילו היה הדף ורגל א' של אבן. כבר היה ראוי למסמכיה אגודא. ולמיתב עלה [כסוכה ט"ז א']. הו"ל איהו כעיקר הכלי. והרגל א' של עץ כמשמשו וכל המחובר לטהור טהור:

הנסרין שבמרחץ ששיגמן:    חיברן והדביקן יחד בשעם. ומשום ר"ע נקט הכי. דמצריך עכ"פ קצת מעשה. דאל"כ אף דפשוטי כלי עץ מק"ט מדרס. היינו רק בשנעשה בו מעשה לשם כלי. אבל בל"ז זב שישב על קורה או דף שאינו עשוי לישיבה אמק"ט מדרס [כת"כ שהביא הר"ב פ"כ מ"ג]:

אלא שיהיו המים מהלכין תחתיהן:    ולא לישיבה רק שבני אדם יושבין עליהן ארעי שלא יתטמאו בגדיהן במי המרחץ:

קנקילין:    הוא כלי עץ ששוליו הן שבכה מעצים. ומשימין לתוכו בגדים לאחר כביסה. ומעשנין תחתיו באש וגפרית כדי שיתלבנו הבגדים שתוך הכלי:

שיש בה בית קבלת כסות:    שיש למעלה משבכה שבשוליו ב"ק לשום לתוכו הכסות:

טמאה:    דאע"ג דהשולים מנוקבין כדי שיעלה בהן העשן. אפ"ה חשוב ב"ק דכך דרך תשמישו. ומה"ט לא דמי לטיטרוס [פ"ב מ"ז] דקיי"ל התם כר' יוסי דבניקב ככונס משקה טמא. הכא אפי' נקוב כמוציא רמון אפ"ה מק"ט. מדעשוי לקבל בגדים. כל שאין בגד יוצא דרך נקביו מק"ט כסלים של פת [פי"ז מ"ג]:

והעשויה ככורת:    שאין לה שולים כלל. רק עשויה ככורת שדפנותיה מנוקבין ליציאת הדבורים [כביצה ל"ו א'] ומעשנין תחתיו. ופורשין הבגד ע"ג הכלי:

טהורה:    קמ"ל דלא גזרינן הא אטו הא. א"נ קמ"ל דלא מחשב חלול שבתוכו כב"ק מדמשתמש כפוי [ועמ"ש פ"ב מ"ג סי' ל"ח]: