משנה חלה ד ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת חלה · פרק ד · משנה ט | >>
ואלו ניתנין לכל כהן: החרמים, והבכורות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, והזרוע, והלחיים, והקיבה, וראשית הגז, ושמן שריפה, וקדשי המקדש, והביכורים.
רבי יהודה אוסר בביכורים.
כרשיני תרומה, רבי עקיבא מתיר וחכמים אוסרים.
וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן:
- הַחֲרָמִים,
- וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר,
- וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה,
- וְרֵאשִׁית הַגֵּז,
- וְשֶׁמֶן שְׁרֵפָה,
- וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ,
- וְהַבִּכּוּרִים.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים.
- כַּרְשִׁינֵי תְּרוּמָה,
- רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר,
- וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:
ואלו ניתנין לכל כוהן -
- החרמין, והבכורות,
- ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור,
- הזרוע, והלחיים, והקיבה,
- וראשית הגז, ושמן שריפה,
- וקודשי המקדש, והבכורים.
- רבי יהודה - אוסר בבכורים.
- כרשיני תרומה -
- רבי עקיבה - מתיר.
- וחכמים - אוסרין.
אמרו בתלמוד, "הבכורים והבכורות לאנשי משמר, והשאר לכל כהן".
רוצה באמרו לכל כהן - שלא פרט בהם כהן תלמיד חכם מעם הארץ, אלא על דרך הטוב והיפה, לאומרו השם יתברך "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן"(במדבר יח, כח). ואמרו בספרי "מה אהרן חבר - אף כל חבירים. מכאן אמרו: אין נותנין מתנות כהונה אלא לחבר". וזה הדין הוא חיוב במקצת המתנות, כמו שיתבאר בזה הפרק, ובשאר המתנות יהיה הכל חוזר לרצון הנותן, אבל שיהיה אסור לתתם לעם הארץ לא.
והחרמים - הוא מאמר השם יתברך לאהרן "כל חרם בישראל לך יהיה"(במדבר יח, יד), רומז לאמרו יתעלה "אך כל חרם אשר יחרים איש לה'"(ויקרא כז, כח) וגו'. וכמו כן שדה אחוזה לא יחד בו כהן, ואמר יתעלה "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה'" (ויקרא כז, טז) וגו'.
הבכורות - רוצה [לומר] בו בכור בהמה טהורה.
ופדיון הבן - הוא חמשה סלעים שפודין בהם בכור האדם.
ופדיון פטר חמור - הוא אמרו יתעלה "פטר חמור תפדה בשה"(שמות יג, יג), והשם יתברך רמז באמרו "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"(במדבר יח, טו), וכבר כלל הכתוב אלו השלשה מינין מן הבכורות בפסוק אחד ואמר "כל פטר רחם לכל בשר, אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה"(במדבר יח, טו) וגו'.
והזרוע והלחיים והקיבה - הם הנקראות "מתנות" בכל המשנה, והוא אמרו יתעלה "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה"(דברים יח, ג).
וראשית הגז - הוא אמרו "וראשית גז צאנך תתן לו"(דברים יח, ד), ועוד יתבאר דיני המתנות וראשית הגז במסכת חולין, וכמו כן נבאר דיני שדה חרמים ושדה אחוזה במסכת בכורות.
וכבר בארנו פעמים בזה הסדר, ששמן שרפה קורין לשמן תרומה שנטמא.
והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו, לפי שאין בהם קדושה, ולא נחוש שמא יטמאו אותם עם הארץ.
ואמר וקדשי המקדש - עניינו שהן ניתנין לכל כהן מאנשי המשמר, לפי שאנחנו לא נקדים אנשי המשמר קצתם על קצתם. וקדשי מקדש הם עשרה: חטאת בהמה, וחטאת העוף, והאשם ודאי, והאשם תלוי, וזבחי שלמי צבור, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ושירי העומר. ומפני זה נקראין "קדשי מקדש", לפי שאסור לכהנים לאכול דבר מאלו העשרה אלא בעזרה.
ודע, כי מתנות כהונה הם כולן עשרים וארבע:
- עשרה במקדש - והם אותם שאמרתי לך.
- וארבעה שאין הכהנים זוכים בהם אלא בירושלים בלבד - והם הבכורות, והבכורים, ומורם מתודה ואיל נזיר, ועורות הקדשים.
- הבכורות והביכורים, כבר בארנו שהם ביארו בתלמוד שהם ניתנין לאנשי משמר.
- ומורם מתודה ואיל נזיר, וכמו כן עורות קדשים אינן ניתנות לכל כהן, אבל לוקח אותם הכהן המקריב אותו הזבח.
- וכן בא הכתוב בעורות קדשים "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה"(ויקרא ז, ח).
- ואמר במורם מתודה "לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה"(ויקרא ז, יד), ואמר במורם מאיל נזיר "וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן"(במדבר ו, כ), ולמדנו שהכהן המניף הוא האוכל אותה.
- ויש מהם עשר מתנות זוכים בהם הכהנים בכל ארץ ישראל והם אותם שאמרו בהם "עשר בגבולין", והם: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, והמתנות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, ושדה אחוזה, ושדה חרמים, וגזל הגר.
- ומצינו בזו הלכה מאלו העשר מתנות שש מתנות, ואמרו שהן ניתנין לכל כהן. נשארו ארבעה, והם תרומה ותרומת מעשר וחלה וגזל הגר.
- ותרומה ותרומת מעשר וחלה אינן ניתנין לעם הארץ בשום פנים, מפני שהוא חשוד על הטומאה, ושמא יטמאם ויאכלם.
- וכן גזל הגר אינו ניתן אלא לכהן המקריב איל האשם, והוא אמרו יתברך "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו"(במדבר ה, ח), הורנו בזה הפסוק שלאותו כהן המקריב בעבורו איל האשם נותנין לו הדבר הגזול. ופירשו זה הפסוק במי שגזל גר, באמרו השם יתברך "ואם אין לאיש גואל"(במדבר ה, ח), וזה אי אפשר אלא בגר, כי לישראל לא יחסר לו יורש לעולם לאמרו "ונתתם את נחלתו לשארו"(במדבר כז, יא) וגו', ואמרו רז"ל "נחלה ממשמשת ועולה עד ראובן" כמו שנבאר בבבא בתרא.
רבי יהודה אוסר בבכורים - שינתנו לאיזה כהן שיזדמן, וכבר זכרנו שהם ראוין לאנשי משמר, ועוד יתבאר דיניהם במסכת בכורים.
וכרשיני תרומה - מתיר רבי עקיבא לתתם לכל כהן, לפי שהם מאכל בהמה, ואם נטמאו לא נקפיד להם.
וחכמים אוסרין - לפי שהיו נאכלים בימי הרעב, ונחוש שמא יאכלם בטומאה, ולפיכך אינן ניתנין אלא לחבר כדין כל תרומה. וזה הוא ענין אמרם "אימתי גזרו על הכרשינין? בימי רעבון".
והלכה כחכמים:
אלו ניתנין לכל כהן. לאו לכהן עם הארץ דבפרק הזרוע (דף קל:) משמע הזרוע והלחיים והקיבה אין ניתנין לעם הארץ משפט כתיב בהו המחזיקים בתורת ה' יש לו מנה אלא הכא בחבר אלא דאינו אוכל חוליו בטהרה כההוא דר"מ בשלהי הניזקין (דף סא.) ולהכי לא חשיב הכא תרומה ותרומת מעשר ולא אמרו אלא בדבר שיש בו איסור טומאה כגון תרומה ותרומת מעשר דבגבולין אבל בכורים וקדשי המקדש כל מידי דממקדש קאתי לא חשו דטהורי מטהר נפשיה ור' יהודה דאסר בבכורים מפרש בירושלמי (שם) דר' יהודה לטעמיה דאמר בשילהי מסכת בכורים אין נותנין אותו אלא לחבר בטובה:
החרמים לכהונה דכתיב (במדבר יח) כל חרם בישראל לך יהיה:
והבכורות. בכור בהמה טהורה דאי תם הוא ממקדש קאתי ומטהר נפשיה ואי בעל מום הוא הטמא והטהור יחדו יאכלנו:
ושמן שרפה. שמן תרומה שנטמאת:
ר"ע מתיר. מפרש בירושלמי (שם) ר"ע לטעמיה דאמר במסכת מעשר שני פ' שני (מ"ד) כרשינין כל מעשיהן בטומאה:
וחכמים אוסרים. דחשבי להו אוכל וגזרו על הכהנים שלא יאכילו לבהמתם ואין נותנין אותן לכהן עם הארץ מידי דהוה אשאר תרומה משום דלא זהירי בטומאה ומפרש בירושל' אימתי גזרו על הכרשינין ר' יוסי בר בון אמר בימי רעבון ר' חנינא בשם ר' פנחס בימי דוד אמרינן היא הדא היא הדא כלומר דבימי דוד משום רעב דכתיב (ש"ב כא) ויהי בימי דוד רעב שלש שנים:
החרמים - לכהנים כדכתיב (במדבר יח) כל חרם בישראל לך יהיה:
והבכורות - אי תם הוא הרי זה קדשי מקדש ואי בעל מום הוא כתיב (דברים יב) הטמא והטהור יאכלנו:
ופדיון פטר חמור - פודהו בשה ואין בו קדושה:
ראשית הגז - דכתיב (שם יח) וראשית גז צאנך תתן לו:
ושמן שרפה - שמן תרומה שנטמא:
וקדשי מקדש - דלא אסרו לתת לכהן שאינו נזהר מטומאה אלא דבר שיש בו איסור טומאה בגבולין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אבל קדשי מקדש ובכורים שמביאין אותם לעזרה, לא חששו, דטהורי מטהר נפשיה:
רבי יהודה אוסר בבכורים - דחייש דלמא לא מזדהר בהו, הואיל ואין עושין בהן עבודה. ואין הלכה כר' יהודה:
רבי עקיבא מתיר - ר' עקיבא לטעמיה, דאמר בפרק שני דמעשר שני דכרשינין כל מעשיהן בטומאה דלא חשיבי אוכל:
וחכמים אוסרים - דחשיבי להו אוכל הואיל והן נאכלין בשנות רעבון. והלכה כחכמים:
.אין פירוש למשנה זו
ואלו ניתנין לכל כהן וכו': פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל לכל כהן בירושלמי מפ' לה דלצדדין קתני לה יש מהן בין למשמר בין חוץ למשמר ויש מהן דוקא למשמר אלא בין חבר בין ע"ה. החרמים מי שאמר שדהו חרם נחלק אל המשמרה שעובדת במקדש באותה שבת שהחרים זה קרקע שלו ובירוש' נפקא לן דחרמים דקרקע לבני המשמרה דוקא מתחלקים אחד חבר ואחד עם הארץ מקרא דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' מה קדשי קדשים לאנשי משמר אף חרמים לאנשי משמר והא דלא תני שדה אחוזה משום דאתקש לחרמין ובכלל חרמיין איתי'. והבכורות אי תם הוא פשיטא דלאנשי משמר הוא ואי בעל מום הוא ברשותא דכהן הומם הלכך הראוי לאכלו תם זכי בי' כי הומם. פדיון הבן פטר רחם זכר פדיונו חמש ובהאי לא בעי בני משמר. פדיון פטר חמור שאסור בהנאה אא"כ פודהו בשה ושה נותנו לכל כהן. ראשית הגז שיעורו מפורש בפ' ראשית הגז אחד מס' כשגוזזין בכל שנה. שמן שריפה שמן תרומה שנטמא ודרשינן בפרק במה מדליקין משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו. וקדשי המקדש כגון שיירי מנחות דכתיב כל זכר בכהנים יאכלנה והא בעי משמר. והבכורים דתנן במסכת בכורים בכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש וטעמא דהא אית בהו קרבן כדתנן התם. ר' יהודה אוסר בבכורים למוסרן לכהן עם הארץ דכיון דאכילתן תוך החומה כמו מעשר שני אי עם הארץ הוא חיישי' דילמא מפיק להו חוץ לחומה ואכיל להו כיון דלא גמיר או שמא אכיל להו בטומאה ואיתקוש למעשר שני בקרא דלא תוכל כדאיתא בפ' הערל ור' יהודה דהכא אזיל לטעמי' דאמר התם אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה עכ"ל ז"ל ועיין בפי' הרמב"ם ז"ל:
יכין
ואלו נתנים לכל כהן: אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה (שו"ע יו"ד, שכב):
החרמים: באומר נכסי מוחרמים לה':
והבכורות: תם למזבח ובעל מום לכהן:
ופדיון פטר חמור: שפודהו בשה:
והקיבה: מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]:
וראשית הגז: הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל (שו"ע יו"ד שלג, א):
ושמן שרפה: שמן תרומה שנטמא:
וקדשי המקדש: קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו':
ר' יהודה אוסר בבכורים: מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן:
רבי עקיבא מתיר: לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת