רמב"ם על חלה ד
חלה פרק ד
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה חלה ד רמבם
זו ההלכה על דעת בית הלל, שאומרים "מקביים חלה" כמו שיתבאר בעדיות, וכבר בארנו אנחנו במה שקדם (לעיל פרק ב, משנה ו) שיעור חלה. והכוונה בזו ההלכה שיהיה בשתי העיסות שיעור חלה:
זה "הצירוף" - אין עניינו שתתערב העיסה כולה ויהיה הכל אחד, לפי שכבר קדם כי חמשת המינים מצטרפין זה עם זה, אבל עניינו שיסדרו עיסה אצל עיסה אחרת ותדבק בה, כמו שאמר "נגעו זה בזה".
ורוצה באמרו שאר המינים- שאר חמשת מינין, והם שבולת שועל וכוסמין ושיפון.
והלכה כרבי יוחנן בן נורי:
כבר קדם לנו כי האורז והתרומה אינן חייבין בחלה, וזהו כשהן נושכין זו בזו.
ולא יצטרך לשנות לך עניין אמרם "קביים שיעור חלה", כי כבר זכרנוהו:
וחכמים אוסרים - נאמר על העיקר שקדם במסכת תרומות (פרק א, משנה ה) "אין מפרישין מן החדש על הישן, ומן הישן על החדש".
ואמרו מן הקב - רוצה [לומר] בו פחות משיעור חלה, לדעת חכמים, אבל בית שמאי אומר "מקב חלה" כמו שיתבאר בעדיות. ונטה רבי עקיבא לדעת שמאי מעט.
והלכה כחכמים:
רבי עקיבא פוטר - על העיקר שקדם לך מדעתו, כי "מי שהוציא חלה מקב אחד, נקראת חלה".
וחכמים מחייבין - לפי שהם אומרים במי שהוציאה מקב אחד, אינה חלה.
נמצא חומרו קולו - חזר על דעת רבי עקיבא, לפי שחומרא שהחמיר ואמר בחלה שהוציא מקב אחד "קדש ואסורה לזרים", הכריחו לומר בשני קבים הנזכרים בכאן "פטורה מן החלה", וזו היא קולא:
אומר בכאן, שלוקח אדם שיעור מן העיסה והוא טהור, ומצניעו להיות חלה על עיסות אחרות שילוש מן הדמאי, אפילו יהיו אותן העיסות טמאות, לפי שהעיקר אצלנו מה שזכר "חלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף".
ואמר עד שתסרח - חוזר עד כדי חלה שהוציא בטהרה, לפי שהוא מפריש עליה עד שתסרח ותפסד, ולא תהיה ראויה לאכילת אדם:
כבר קדם לנו כי "סוריא" הם הארצות שכבש דוד שלא מארץ ישראל, וכבר בארנו במסכת דמאי (פרק ו, משנה י"א) שפירות סוריא אינן חייבות במעשרות אלא למי שלקט אותם פירות מקרקע שלו ואחוזתו, ובארנו טעם בזה.
ואומר בכאן שאם היו ישראל וגוי שותפין בקרקע מארץ סוריא, רבי אליעזר מחייב אותם במעשרות, כי סוריא לדעתו כמו ארץ ישראל בזה העניין, כיון שיש לו שותפות בקרקע ונתחייב במעשרות.
ורבן גמליאל פוטר - לפי שהיא אצלו קרוב מחוצה לארץ, ואינו חייב במעשרות עד שיהיה הקרקע כולו שלו, ולא יהיה לגוי חלק בו כמו שבארנו במסכת דמאי.
ומה שאמר רבן גמליאל שתי חלות בסוריא - נמשך אחר עיקרו כי סוריא דיניה קרובים מדיני חוצה לארץ, וחייב אדם להוציא בה שתי חלות מן העיסה כמו שהוא חייב בחוצה לארץ, האחת תשרף מפני שהיא טמאה לפי שהיא בחוצה לארץ, והשני תנתן לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל כמו שנתבאר לקמן. ועוד יתבאר זה במקומות, כי עפר חוצה לארץ שורפין עליו תרומה.
ורבי אליעזר אומר חלה אחת - לפי שסוריא אצלו כמו ארץ ישראל ברוב הדינים, ואינו סובר שעפרה מטמא כמו חוצה לארץ, על כן אינה חייבת אלא בחלה אחת.
והנהיג העם זמן לקולא כשתי הדעות, והוא שהיו מחייבים בסוריא חלה אחת, ופוטרין פירות האריסים מן המעשרות. ואחר כך חזרו לנהוג כדברי רבן גמליאל.
והלכה כרבן גמליאל בשני המאמרים:
שלש ארצות לחלה - עניינו כי לשלשה חלקים תחלק הארץ לעניין חיוב חלה.
ארץ ישראל כולה וגבולה עד כזיב, והיא הארץ שהחזיקו בה עולי בבל, כמו שנתבאר בפרק ששי (משנה א) משביעית, והיא הארץ שנתקדשה קדושה שניה בעליית עזרא, היא חייבת בחלה אחת, ותנתן לכהן.
מכזיב ועד הנהר ועד אמנה - והיא ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא נתקדשה בימי עזרא, אבל נשארו שם הגוים שוכנים, היא חייבת שתי חלות, אחת לשריפה מפני שהיא תרומה טמאה, ויש לה שיעור לפי שהיא מן התורה למאמר השם יתברך "והיה באכלכם מלחם הארץ"(במדבר טו, יט), ונאמר זה כשהיו אוכלין המן, וכשאכלו הדגן נתחייבו בחלה, ולפיכך צריך להוציא חלה כשיעור שזכרנו, והוא חלק מעשרים וארבע או חלק מארבעים ושמונה כמו שנתבאר. וחלה שניה לתתה לכהן, ואין לה שיעור אלא איזה שיעור שירצה המוציא, לפי שהיא מדברי סופרים, והתקינו זה כדי שלא יחשוב אדם שתרומה טהורה תשרף, כשרואין ששורפין זאת החלה שלא נטמאת טומאה מפורסמת.
מהנהר ועד אמנה ולפנים - רוצה לומר שאר הארץ כולה שהיא ארץ העמים והיא חוצה לארץ, ושוכנים בה ישראל אחר גלותם מארצם ארץ הצבי, יתחייב בה גם כן שתי חלות אבל שתיהם מדרבנן, ולפיכך נתנו השיעור לחלת הכהן ושל אור אין לה שיעור. וכן אמרו, "הואיל וזו וזו מדבריהם, מוטב לרבות בנאכלות, ולא לרבות בנשרפות".
ואמרו וטבול יום אוכלה - עניינו חלת חוצה לארץ שאין לה שיעור. ורבי יוסי מתיר לבעל קרי לאוכלה.
'ואסורה לזבים ולזבות, לנדות וליולדות - לחוזק טומאתן לפי שטומאה יוצאה עליהן מגופן, ואמרם בתלמוד "אין תרומת חוצה לארץ אסורה, אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו", רוצה לומר באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתראה דם, והוא היקש וסברא אמתית שידמה אותם בזו הראשונה הנשרפת שהיא מותרת לאכילה לכהן קטן, אבל לכהן גדול בשנים שהוא טמא טומאת הגוף אסור לאכלה אבל תשרף.
ולפיכך ראוי לך לדעת כי כשיהיה כהן קטן או גדול שטבל נמצא בחוצה לארץ, לא נצטרך להוציא שתי חלות, אלא נוציא אחת כשיעור ונותן אותה לכהן הקטן ואוכלה כולה. ואם לא יהיה לנו כהן אלא מי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא בטומאתו, אז נוציא שתי חלות, אחת אין לה שיעור ותשרף כמו שבארנו, ואחת יש לה שיעור ותנתן לאיזה כהן שיזדמן לו ואוכלה, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ושיעור זו החלה חלק מארבעים ושמנה לפי שהיא טמאה באונס, רוצה לומר אותה העיסה שנילושה בארץ טמאה.
ואמרם ונותן לכל כהן - עניינו בין שהיה חבר בין שהיה עם הארץ, לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תינתן לעם הארץ ונחוש שמא יאכלנו בטומאה, כיון שהיא טמאה בארץ העמים.
ואין הלכה כרבי יוסי.
וממה שאתה צריך לידע מה שאמרתי בפרק רביעי מבכורות, "תרומת חוצה לארץ אוכל והולך, ואחר כך מפריש", עניינו שהוא מותר לו, ושם נאמר "תרומת חוצה לארץ, אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות":
אמרו בתלמוד, "הבכורים והבכורות לאנשי משמר, והשאר לכל כהן".
רוצה באמרו לכל כהן - שלא פרט בהם כהן תלמיד חכם מעם הארץ, אלא על דרך הטוב והיפה, לאומרו השם יתברך "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן"(במדבר יח, כח). ואמרו בספרי "מה אהרן חבר - אף כל חבירים. מכאן אמרו: אין נותנין מתנות כהונה אלא לחבר". וזה הדין הוא חיוב במקצת המתנות, כמו שיתבאר בזה הפרק, ובשאר המתנות יהיה הכל חוזר לרצון הנותן, אבל שיהיה אסור לתתם לעם הארץ לא.
והחרמים - הוא מאמר השם יתברך לאהרן "כל חרם בישראל לך יהיה"(במדבר יח, יד), רומז לאמרו יתעלה "אך כל חרם אשר יחרים איש לה'"(ויקרא כז, כח) וגו'. וכמו כן שדה אחוזה לא יחד בו כהן, ואמר יתעלה "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה'" (ויקרא כז, טז) וגו'.
הבכורות - רוצה [לומר] בו בכור בהמה טהורה.
ופדיון הבן - הוא חמשה סלעים שפודין בהם בכור האדם.
ופדיון פטר חמור - הוא אמרו יתעלה "פטר חמור תפדה בשה"(שמות יג, יג), והשם יתברך רמז באמרו "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"(במדבר יח, טו), וכבר כלל הכתוב אלו השלשה מינין מן הבכורות בפסוק אחד ואמר "כל פטר רחם לכל בשר, אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה"(במדבר יח, טו) וגו'.
והזרוע והלחיים והקיבה - הם הנקראות "מתנות" בכל המשנה, והוא אמרו יתעלה "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה"(דברים יח, ג).
וראשית הגז - הוא אמרו "וראשית גז צאנך תתן לו"(דברים יח, ד), ועוד יתבאר דיני המתנות וראשית הגז במסכת חולין, וכמו כן נבאר דיני שדה חרמים ושדה אחוזה במסכת בכורות.
וכבר בארנו פעמים בזה הסדר, ששמן שרפה קורין לשמן תרומה שנטמא.
והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו, לפי שאין בהם קדושה, ולא נחוש שמא יטמאו אותם עם הארץ.
ואמר וקדשי המקדש - עניינו שהן ניתנין לכל כהן מאנשי המשמר, לפי שאנחנו לא נקדים אנשי המשמר קצתם על קצתם. וקדשי מקדש הם עשרה: חטאת בהמה, וחטאת העוף, והאשם ודאי, והאשם תלוי, וזבחי שלמי צבור, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ושירי העומר. ומפני זה נקראין "קדשי מקדש", לפי שאסור לכהנים לאכול דבר מאלו העשרה אלא בעזרה.
ודע, כי מתנות כהונה הם כולן עשרים וארבע:
- עשרה במקדש - והם אותם שאמרתי לך.
- וארבעה שאין הכהנים זוכים בהם אלא בירושלים בלבד - והם הבכורות, והבכורים, ומורם מתודה ואיל נזיר, ועורות הקדשים.
- הבכורות והביכורים, כבר בארנו שהם ביארו בתלמוד שהם ניתנין לאנשי משמר.
- ומורם מתודה ואיל נזיר, וכמו כן עורות קדשים אינן ניתנות לכל כהן, אבל לוקח אותם הכהן המקריב אותו הזבח.
- וכן בא הכתוב בעורות קדשים "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה"(ויקרא ז, ח).
- ואמר במורם מתודה "לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה"(ויקרא ז, יד), ואמר במורם מאיל נזיר "וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן"(במדבר ו, כ), ולמדנו שהכהן המניף הוא האוכל אותה.
- ויש מהם עשר מתנות זוכים בהם הכהנים בכל ארץ ישראל והם אותם שאמרו בהם "עשר בגבולין", והם: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, והמתנות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, ושדה אחוזה, ושדה חרמים, וגזל הגר.
- ומצינו בזו הלכה מאלו העשר מתנות שש מתנות, ואמרו שהן ניתנין לכל כהן. נשארו ארבעה, והם תרומה ותרומת מעשר וחלה וגזל הגר.
- ותרומה ותרומת מעשר וחלה אינן ניתנין לעם הארץ בשום פנים, מפני שהוא חשוד על הטומאה, ושמא יטמאם ויאכלם.
- וכן גזל הגר אינו ניתן אלא לכהן המקריב איל האשם, והוא אמרו יתברך "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו"(במדבר ה, ח), הורנו בזה הפסוק שלאותו כהן המקריב בעבורו איל האשם נותנין לו הדבר הגזול. ופירשו זה הפסוק במי שגזל גר, באמרו השם יתברך "ואם אין לאיש גואל"(במדבר ה, ח), וזה אי אפשר אלא בגר, כי לישראל לא יחסר לו יורש לעולם לאמרו "ונתתם את נחלתו לשארו"(במדבר כז, יא) וגו', ואמרו רז"ל "נחלה ממשמשת ועולה עד ראובן" כמו שנבאר בבבא בתרא.
רבי יהודה אוסר בבכורים - שינתנו לאיזה כהן שיזדמן, וכבר זכרנו שהם ראוין לאנשי משמר, ועוד יתבאר דיניהם במסכת בכורים.
וכרשיני תרומה - מתיר רבי עקיבא לתתם לכל כהן, לפי שהם מאכל בהמה, ואם נטמאו לא נקפיד להם.
וחכמים אוסרין - לפי שהיו נאכלים בימי הרעב, ונחוש שמא יאכלם בטומאה, ולפיכך אינן ניתנין אלא לחבר כדין כל תרומה. וזה הוא ענין אמרם "אימתי גזרו על הכרשינין? בימי רעבון".
והלכה כחכמים:
העיקר אצלנו "אין מביאין תרומה מחוץ לארץ לארץ".
ואמרו בתלמוד באלו התרומות הבאות לארץ ישראל, "לאכלם אי אפשר, שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת למי שהוא מחוצה לארץ; לשרפה אי אתה יכול, שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת לפי שלא נטמאה בטומאה מפורסמת, אלא בעפר חוצה לארץ, ואין כל אדם יודע בזאת הטומאה; להחזירה למקומה אי אפשר, שלא יהיו אומרים ראינו תרומה יוצאה מהארץ לחוצה לארץ; כיצד הוא עושה? מניחה עד ערב הפסח ושורפה". וזהו עניין המעשה שנעשה בתרומות אלכסנדריא ואמר לא קבלו מהם:
אמרו בספרי, "יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ? תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך"(דברים יד, כג), ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות, מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות".
ואמרם הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו - היא הסברא האמתית, ועוד יתבאר לך זה בבכורים שאין מביאין בכורים משקין. והמאמר שכתבנו לך בתרומות (פרק י"א, משנה ג) "אין מביאין בכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד", הוא דעת רבי יהודה לבדו שהוא למד בכורים מתרומה, כאשר ביארו בתלמוד, וכבר זכרנו זה בתרומה.
אף הוא העלה את בניו - אלו הבנים קטנים היו בלי ספק, ולא היו חייבין לעלות אלא בפסח ראשון, שהכל חייבין בראיה לאמרו יתעלה "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך"(דברים טז, טז).
אפמיא - שם מקום בארץ סוריא.
ופרוור של ירושלים - מגרשי ירושלים וכפריה, תרגום "מגרשה"(יחזקאל לו, ה) "פרווריא". וכבר בארנו בתחילת דמאי כי מי שקנה קרקע בסוריא נתחייב במעשרות באותו הקרקע, וזהו עיקר אותו המאמר:
משנה חלה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב