רמב"ם על חלה ג
חלה פרק ג
[עריכה]- ראו גם: נוסח הרמב"ם
עד שתתגלגל - פירוש עד שתתערב.
ותטמטם - פירוש שידבקו חלקם קצתם בקצתם עד שיהיו גוף אחד.
האוכל ממנו חייב מיתה - לפי שהוא טבל, והטבל במיתה.
כיון שהיא נותנת המים, מגבהת חלתה - ואף על פי שנשאר מן הקמח בעריבה קצת שלא נלוש ולא נתערב, ובתנאי שלא יהיה באותו הקמח שלא נלוש ולא נתערב שיעור חמשה רבעים שהוא שיעור חלה, וכשאמר "הרי זו חלה, על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר בה, לכשתעשה כולה תתקדש זו שבידי לשם חלה", הרי זה מותר. וכן נתבאר בתלמוד:
נדמעה - פירוש שנתערבה בה התרומה, וכבר בארנו (תרומות פרק ח, משנה ה, ולעיל פרק א, משנה ד) כי המדומע פטור מן החלה.
ואמר תעשה בטהרה - עניינו שתיגמר כמות שהיא, ולא יקפיד בספק טומאה שנולד:
ההקדש אינו חייב בחלה, למאמר השם יתברך "תרימו תרומה"(במדבר טו, כ), ואמר בספרי "את שמורם ממנו קודש, והנשאר חול, ולא שזה וזה קודש".
וזה המאמר כולו מבואר, כשתבין כל מה שהקדמנו בזו הסדר:
זו ההלכה כבר קדמנו לדבר עליה בפרק רביעי מפאה, ולשם נשנית אות באות:
זה המאמר מבואר היטב:
נעשית עד שלא נתגייר - רוצה [לומר] בו "נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים".
ואם נולד ספק אם קודם שנתגייר נעשית או אחר שנתגייר, חייבת בחלה, והאוכל אותה חלה בשוגג אינו חייב חומש לפי שהוא ספק, והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכבר ביארנו כי החלה האמיתית חייבין בה חומש.
ורבי עקיבא אומר, הכל הולך אחר הקרימה בתנור - אם נתגייר קודם שיקרמו פני הפת בתנור חייב בחלה, לפי שרבי עקיבא סובר כי החלה מוציאין משיקרמו פני הפת, ולדעתו זו היא שעת הוצאת חלה, וכן נראה מדעתו בספרי אמר לשם "אין מפרישין עד שתגמר מלאכתה, איזה הוא גמר מלאכתה? קרימתה בתנור, דברי רבי עקיבא". ו"קרימה" הוא שיקפה פני הפת ויהיה לו כמין קליפה.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
כבר קדם לנו כי החלה אינה חייבת אלא מחמשת המינין, וכמו כן אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בחמשת המינים, ואין האורז מכללם:
אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון - ביאור זה כאשר אגיד לך, והוא שמביא אדם קמח, שיעורו במצרפו לאותו שאור שלקח מעיסה שלא הורמה חלתה שיהיה הכל חמשה רבעים שהוא שיעור חלה, ואחר כך יערב הכל ומוציא ממנו החלה החייבת לחמשה רבעים.
ואם אין לו מה שיצרף, תהיה כל העיסה טבל ויוציא ממנה החלה החייבת לה אילו היתה כולה טבולה לחלה, וזהו אמרם מוציא חלה אחת על הכל:
זיתי מסיק - הם הזיתים שמלקטין בעלי בתים שהם בעלי הקרקעות, וכבר ביארנו פעמים (פאה פרק ח, משנה א) כי לקיטת הזיתים יקרא בלשון חכמים "מסיקה".
וזיתי נקוף - הם הזיתים שמלקטים העניים, והעד "כנוקף זית שנים שלשה גרגרים"(ישעיה יז, ו).
זיתי נקוף והעוללות אינן חייבין במעשרות כמו שבארנו במסכת פאה (פרק א, משנה ו), וכשנתערבו זיתי נקוף שאינן חייבות בתרומה ובמעשרות עם זיתי מסיק שהן חייבות בהם, אם יש אצלו זיתים אחרים מלבד אותן המעורבות, יוציא מהם המעשרות והתרומה החייבות לאותן זיתי מסיק המעורבות עם זיתי נקוף הפטורות, וזהו עניין אמרם לפי חשבון. ואם אין אצלו זיתים אחרים, יוציא מן הזיתים המעורבים תרומה ותרומת מעשר החייבים לכל, ונחשב הכל זיתי מסיק, ומה שישאר מן הדבר המעורב יוציא ממנו מעשר ראשון ומעשר שני לפי חשבון, כלומר לפי מה שיש באותו הדבר המעורב מזיתי מסיק בלבד. ושיעור ההלכה כך, "ומפריש מן השאר מעשר ראשון ומעשר שני לפי חשבונו". ומה שחייבנו שנוציא התרומה ותרומת מעשר על הכל, לפי שיש בהם עוון מיתה כמו שבארנו בתחילת דמאי.
ובלי ספק שיוכל לחזור וליקח ולקנות מן העניים זיתי נקוף, או העוללות המעורבות בזיתיו או בענביו, על הדרך שנזכר בפאה:
אוסר כל שהוא מין במינו - כיצד? כגון שיתערב חיטה בחיטה, ואורז באורז.
ושלא במינו בנותן טעם - כגון שיתערב חטים באורז וכיוצא בו:
משנה חלה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב