עיקר תוי"ט על חלה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) ותטמטם בשעורים. והכוסמין כחטין. ושבולת שועל ושיפון כשעורים. הר"ם:

(ב) (על הברטנורא) ולפ"ז לשון מטמטם הוא מלשון ארמי כמו טמונין פלשתאי בפרשת תולדות. ויותר נ"ל מ"ש הרא"ש לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טמטום:

(ג) (על הברטנורא) ואע"ג דחלה זו לא הוי מוקף לקמח המתערב בעיסה אח"כ מ"מ כיון דהוי עיקר העיסה מוקף סגי בהכי. הר"ש:

(ב)

(ד) (על המשנה) ספק. היינו ספק טומאה לחולין דהא עד שלא גלגלה אכתי לאו טבולה לחלה נינהו. הר"ש:

(ה) (על הברטנורא) ומשמע דאי לאו הכי הוי אסור לעשות בטומאה אפילו לחולין שעדיין אינם טבולים לחלה. טעמא דמ"מ סופו לבא לידי חיוב חלה ולפיכך אסור לטמאו בידים. ולדברי הר"מ אפי' לגרום נמי אסור:

(ו) (על הברטנורא) מפרש בגמרא נדה ד"ז כל שודאו מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה לאפוקי טבול יום כיון דלא מטמא ודאו חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה:

(ז) (על הברטנורא) לפי לשון הגמרא שם. חולין הטבולים לחלה כחלה דמי ואסור לגרום טומאה לחלה. א"כ אסור לגרום לה טומאה. כ"ש לטמאה ביד:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) אע"ג דבפ"ב מ"ו דריש ליה. הא אמרינן במנחות דף ס"ז דתרי עריסותיכם כתיבי. והר"מ הביא ספרי. תרימו תרומה את שמורם ממנו קדש והנשאר חול ולא שזה וזה קדש:

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(ט) (על המשנה) נעשית. היינו נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים. הר"מ:

(י) (על הברטנורא) ולפמ"ש בשם התוספת בריש דמאי, י"ל דלהכי מוכרם לכהן משום דהוי דבר מרובה א' מכ"ד. משא"כ תרומת מעשר אחד ממאה. עי"ל דהכא עיסה בחזקת פטורה קיימת. משא"כ פירות של ע"ה דבחזקת חייבים הן וכה"ג מצינו בגמ' דחולין פ"י לענין ממונא:

(יא) (על המשנה) אחר הקרימה. לכאורה דוקא הכא פליג. וכ"ה בירושלמי אבל להר"ם בשם ספרי משמע דבכל חלה קאמר שזה גמר מלאכתה. תוי"ט:

(ז)

.אין פירוש למשנה זו

(ח)

.אין פירוש למשנה זו

(ט)

(יב) (על המשנה) מוציא תרומה. ובלי ספק שיכול לחזור וליקח ולקנות מן העניים זיתי ניקף המעורבות על הדרך שנזכר בפאה משנה ב' פ"ה. הר"מ:

(יג) (על הברטנורא) והר"ש נסתפק אם יתן לו בחנם או שמוכר לו היתר לפי חשבון כמ"ש בריש דמאי:

(י)

(יד) (על הברטנורא) ולפ"ז דוקא טבול לתרומה גדולה. אבל במעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא. ומיהו התוספת הביאו בשם הירושלמי טעם אחר. משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. וכתבו דמ"מ איצטריך לטעמא דכהתירו כו' משום דמטעם דבר שיש לו מתירין לא היה נאסר אלא כשהבעלים בעיר שיכולים להפריש אבל כשאינם בעיר אף שיכול לילך למקומם מ"מ כיון שיש טורח והוצאה הוי כאין לו מתירין:

(טו) (על המשנה) ושלא במינו בנ"ט. דלא אמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אלא במינו: