מלאכת שלמה על חלה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על חלה · ד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

ובזמן שהם של אשה אחת:    סתם אשה אחת אינה מקפדת ובירושלמי אמר ר' יוחנן אשה אחת שמקפדת כגון נקי וקיבר עשו אותה כשתי נשים ושתי נשים שאין מקפידות עשו אותן כאשה אחת:

שלא במינו פטור:    בנשוך אבל בבלול כל חמשה מינים מצטרפין זה עם זה כדתנן לעיל רפ"ק:

משנה ב[עריכה]

השעורים מצטרפות עם הכל:    בריש כלאים הקשה רבינו שמשון ז"ל וז"ל וא"ת כיון דהנך מינים כלאים זה בזה היאך מצטרפים הא תנן בס"פ שני דתרומות כל שהוא כלאים בחברו לא יתרום מזה על זה ותירץ דגבי חלה הטעם תלוי לפי שעיסותיהן דומות זו לזו ועוד תירץ דכשיש בכל אחת חיוב חלה בפני עצמו אין תורמין ממין על שאינו מינו וכן מוכח בתוספתא דחלה עכ"ל ז"ל וכתירוץ הראשון תירץ ג"כ הר"ש שירילי"ו ז"ל והוא בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף ל"ה) גמרא דבחטים ובשעורים ובכוסמין וכן תירץ ג"כ שם הר"ן ז"ל:

ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפים וכו':    דלת"ק אין מצטרפין אלא הנך דקתני אבל שאר המינים לא ואתא ריב"נ למימר דשאר מינים נמי מצטרפין. ועיין בבית יוסף יורה דעה ריש סימן שכ"ד. וע"ש בספר הלבוש סעיף ב'. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל בירוש' משני דת"ק ה"ק דחטים אב ותולדותיו דהיינו כוסמין ושיפון והיינו דמצטרפין עם כוסמין וכי קתני ואינו מצטרף עם חטים גופייהו ולא עם שעורים ולא עם תולדותיו דוקא בחטים חמירי דשעורים קילי דמצטרפי אב ותולדותיו עם תולדת חטים אבל פשיטא דאינו מצטרף עם חטים ואפי' תולדיו עם חטים גופייהו וכי קתני השעורים עם הכל ר"ל עם כל התולדות ומידי דהוי תולדה דידי' דהיינו שבלת שועל לא מצטרפא עם חטים עצמן וכ"ש חטים גופייהו עם שעורים גופייהו ומודה ת"ק דשעורים ושבלת שועל מצטרפין עם כוסמין ושיפון דכוסמין ושיפון לאו חטים גמורים חשיבי דתולדה עם תולדה הוי דהא דאמרינן דתולדת חטים כחטים דמו היינו לגבי חטים לקולא להצטרף עם החטים עצמן אבל לא לחומרא לומר דכי היכי דחטים לא מצטרפי עם שעורין ותולדתן וכן תולדתן דשעורים עם החטים אסור ה"נ תולדת חטים לא מצטרפי עם תולדת שעורים הא ליתא דתנן השעורים מצטרפין עם הכל ואי תימא דלא מצטרפי שעורים אלא עם שבלת שועל מאי עם הכל אלא ודאי כדאמרן ועלה פליג ר' יוחנן וא"ל לת"ק דודאי אבות זה עם זה שנו חכמים ולא תולדות וכי היכי דאתה מודה דשעורים מצטרפים עם תולדת חטים ה"נ חטים עם תולדת שעורים [הגה"ה נלע"ד שר"ל עם שבלת שועל] וכל שכן עם תולדותיו דהיינו עם כוסמין ושיפון ואין צריך לומר שעורים גופייהו דמצטרפי' עם תולדת חטים. כללא דמילתא לת"ק חטים גופייהו אין מצטרפין לא עם שעורין ולא עם תולדותם אלא עם תולדתם דחטים דהיינו כוסמין ושיפון ולא שעורים ותולדתן עם חטים דוקא אבל עם תולדת חטים שרי וריב"נ פליג דכי היכי דשעורים עם תולדה דחטים שרי ה"נ חטים דהוא אב עם תולדה דאב ועם אב לחוד הוא דלא מצטרפי עכ"ל ז"ל אלא שהלשון אינו מיושב ונלע"ד ששיעורו כך מאי דקאמר בריש מילתי' בירושלמי משני וכו' ה"ק בירושלמי מפורש דת"ק ס"ל דחטים אב ותולדותיו דהיינו כוסמין ושיפון מצטרפין והיינו דקתני דמצטרפי' עם הכוסמין פי' עם התולדות שלו אלא דחדא מינייהו נקט וכי קתני דאב אין מצטרף אלא עם תולדותיו דוקא בחטים דחמירי אבל שעורים קילי וכו' והשאר קל להבין:

שאר המינים:    ה"ר יהוסף ז"ל הגי' שאר מינים בלא ה"א על פי הספרים שהיו בידו. ובירוש' אית תנאי תנו בר' יוחנן בן נורי כל המינים מצטרפים זה עם זה:

משנה ג[עריכה]

שני קבים וקב אורז:    גם זה הסתם לבית הלל וכן כל המשניות המוזכר בהן קבים לענין שיעור חלה:

קב אורז וקב תרומה:    בירוש' פריך ניתני אורז ולא ניתני תרומה ואמאי תני תרוייהו ומשני אילו תני אורז ולא תני תרומה הוינן אמרין אורז על ידי שאינו ממינו אינו מצטרף תרומה ע"י שהיא ממינה מצטרף הוי צורכא מיתני תרומה או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז הוינן אמרין דהאי תרומה מיירי בתרומה דאינה נגררת כגון תרומת עיסה של דוחן בין שני קבין דחטין דאינו ממין העיסה אבל תרומה דחטים עם החטים דהא נגררת מצטרף להכי תני אורז דאפי' דגריר עם החטים כדתנן בפירקין דלעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה אפ"ה לא מצטרף ומינה שמעינן דתרומה דקתני כה"ג הוא דקתני לה:

משנה ד[עריכה]

הנוטל חלה מן הקב ר' עקי' אומר חלה:    והא דתנן לעיל בפ' שני ר' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים כבר כתבנו לשם דהכא בדיעבד ומתני' דהתם לכתחלה. ונראה דרבינו עובדי' ז"ל תירץ כתירוץ האחר אשר שם בירושלמי. וכתב הרמב"ם ז"ל דנטה ר' עקי' מעט לדעת שמאי דתנן רפ"ק דעדויות שמאי אומר מקב לחלה:

משנה ה[עריכה]

נמצא חומרו קולו:    לר' עקיבא וממילא דלרבנן דסברי לעיל הנוטל חלה מן הקב אינה חלה ואין לה קדושה הוי קולו חומרו דמש"ה אחמירו הכא בסיפא דהשתא נתחייבה וקיימא לן כרבנן:

משנה ו[עריכה]

נוטל ארם כדי חלה וכו':    כתב הר"ס ז"ל לשון הר"ש ז"ל לעשותה בטהרה כגון שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפי' נשכו ונמצאת העיסה טהורה והחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין. עד שתסרח מפ' בירוש' עד שתסרח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי. שחלת דמאי נטלת וכו' כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ופי' חלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי כו' עכ"ל הרב אלא שקצרתיו ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ וכו'. כתב על זה הר"ס ז"ל כל זה אין לו הבנה כלל ועיין בפי' הר"ש ז"ל שכתבתי ע"כ. וזה פי' ה"ר יהוסף ז"ל נוטל אדם כדי חלה וכו' פי' מי שקונה פת מן הנחתום שחשוד על החלה ורוצה להפריש עליו חלה מעיסה טהורה כיצד יעשה שהרי זה הפת אינו ודאי טבל אלא דמאי והעיסה היא ודאי חייבת ואסור להפריש מן הודאי על הדמאי ועל כן קאמר התנא שמותר לאדם לעשות עיסה וליטול ממנה השיעור של החלה שהיא חייבת ולהניחו בפני עצמו כדי שיוכל להפריש מאותה העיסה חלת דמאי ואחר שעשה את כל העיסה חלה יקרא שם לאותה חלה שנטל כבר כדי להוציא מן העיסה עצמה חלה שהיא ודאי טבל וה"ק מתני' נוטל אדם כשיעור חלה מעיסה החייבת שרוצה לעשות בטהרה מאותה העיסה יטול תחלה כדי חלה כדי שיהא רשאי להיות מפריש מן העיסה על סמך אותה החלה חלת דמאי עד שתסרח העיסה כי חלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' כן נ"ל לפ' לשון המשנה וצ"ע ע"כ עוד כתב וז"ל להיות מפריש עלי' פי' ממנה וכך הוא לשון המשנה בכל מקום כגון במסכת גיטין פ"ג המניח פירות להיות מפריש עליהן פי' מהן המניח מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני ע"כ. עוד כתב על מה שפירש ר"ע ז"ל וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ וכו' כתב פי' זה נראה בעיני רחוק מאוד וכי משום שיש על התבואה הזו עוד ספק איסור אחר יהיו מקילים בה יותר מבשאר עיסות שאין בהן חשש איסור תרומה ומעשרות על כן נראה בעיני דחלת דמאי היינו הנוטל עיסה מן הנחתום שאינו נאמן להפריש חלה ומעשרו' כמו שאמרו במסכת דמאי הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' והיינו חלת דמאי כלומר חלת עיסה או פת שיש בו ספק אם נטולה ממנה חלה או לאו ועל כן כיון שספק הוא הקלו בה ומיירי שנוטל כדי חלה מחלת דמאי עצמה ולא מעיסה שהיא ודאי חייבת וה' יאיר עינינו בדבר עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל מוכח בירושלמי בפירקין דלעיל שפירוש משנתנו כך נוטל אדם מעיסה שלא הורמה חלתה כדי חלה לשאר עיסות שרוצה ללוש אח"כ והיינו דתנן להיות מפריש עלי' והולך שלש והולך עיסות אחרות ואין מפריש מהן כלום על סמך אותו החלק שהפריש כל זמן שיש כדי חלה דהיינו אחד מכ"ד לבעל הבית והיינו כל זמן שהיא יפה לאכילה ומפ' מתני' שעושה זה לעשותה בטהרה שעכשיו יש ספק בידו לעשותה בטהרה ואולי מה שילוש אחרי כן לא יהא ספק בידו ואע"ג דשאר עיסות לא הוי מוקף כיון דחלה הראשונה קורא לה שם במוקף שרי ומהכא פריך לריש לקיש דאמר דטבל בטל ברוב ורבינו שמשון ז"ל פירשה מדעתו בדרך אחרת שלא על דרך הירושלמי ועוד קשה לפירושו מאי כדי חלה ועוד מאי להיות מפריש עלי' והולך. חלת דמאי עד שתסרח אם חלה זו גדולה כ"כ שראוי' גם לשיעור עיסות אחרות והפרישה מעיסת דמאי ובא לתקן בחלה זו עיסות דמאי שכל ככרות שלוקח מע"ה יקבע חלתן בזו החלה יכול לעשות כן עד שתסרח אותה החלה מאוכל אדם דכמו שהקלו בחלת דמאי להיותה נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כך הקלו בה נמי להיותה נטלת מן הרע על היפה והקשו רבינו שמשון והרא"ש ז"ל תימה חלת דמאי היכי משכחת לה אי בלוקח מעיסה או לחם מעם הארץ שצריך להפריש חלה מספק דשמא לא הפרישה ע"ה הא ליתא דכי היכי דלא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה ה"נ לא נחשדו על החלה דשתיהן במיתה ורבינו שמשון ז"ל תירץ דהכא בתבואה שלקחה מע"ה והאכיל הלוקח מאותה תבואה לאכסניא כדתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' וכשהפרישו החלה ונתנוה לכהן עשיר צריך הכהן להפריש אותה חלה ומותר להפריש מעשרותי' מן הרע על היפה ועוד האריך ונלאיתי לסובלו ותמהני איך שכח הרב משנת פ"ה דמסכת דמאי הלוקח מן הנחתום נוטל ממנה תרומת מעשר וחלה ומוקמינן לה בנחתום העושה בטומאה דכיון דחשיד אהא חשיד נמי אהא [הגהה נלע"ד דבזה יתורץ מה שכתב בתוס' י"ט ולהרמב"ם ז"ל צריך ישוב וכו':] ועוד יש דרך אחרת כגון שלש ע"ה קב קב דפטור מן החלה ואח"כ נצטרפו בסל דע"ה דילמא כיון דלא גמיר לא חייש לצירוף סל ותלמיד חכם אית לי' למיחש עכ"ל ז"ל ורבינו שמשון ז"ל עצמו אני רואה שהביא בתוך פירושו דמתני' דהכא שקלא וטריא דאיתא בירוש' התם פ"ה בדמאי ע"ש שהאריך הוא ז"ל. ור"ע ז"ל תפס בפירוש חלת דמאי היכי משכחת לה מה שפי' הר"ש ז"ל מפני שהרמב"ם ז"ל לא פי' בו דבר אבל ברישא דמתני' תפס פי' הרמב"ם ז"ל מפני שפי' הרב רבינו שמשון ז"ל רחוק מאוד ע"ש. אכן שם ברמב"ם בחבורו ספ"ז מבואר קצת יותר:

משנה ז[עריכה]

ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא:    בירוש' מפ' לה ר"י דבחכירות בתי אבות מיירי דהיינו שקבלה אביו בין עבדא בין לא עבדא בכך וכך כורין לשנה ובנו ירד בה בתנאי הזה דכיון דקיימא עלי' באחריותה כדידי' דמיא ואילו קבלה הכי בארץ ישראל תנן בפ' המקבל במסכת דמאי דכי מחלק לבעל הבית דתורם ואח"כ נותן לו כי היכי דלא יפרע חובו מן הטבל כדאיתא התם:

מחייב פירותיה' במעשרות ובשביעית:    דכבעלים דמו אע"פ שאין להם קרקע ור"ג פוטר דאין להם קרקע הכי מפ' פלוגתייהו בירושלמי בפ' בתרא דמעשרות ואיכא מאן דמפ' התם בירוש' דקנס קנסו ר' אליעזר ופי' ה"ר שמשון ז"ל ושמא לפי שהיו אריסין לעובדי כוכבים א"נ שלא ישתקעו בסוריא ע"כ וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ונראה מסיפא דמתני' דפליגי בכבוש יחיד שמי' כבוש דר' אליעזר סבר שמי' כבוש ועולי בבל נמי כבשוה ואית לה קדושת ארץ ישראל ומעשר ונותן לו כמו גבי ארץ ישראל ורבן גמליאל סבר לא שמי' כבוש ולא גזור אלא בקונה קרקע ותו לא. שתי חלות בסוריא כדין מהנהר ומאמנום ולפנים דלקמן דאע"ג דהם מְצָרִים של ארץ ישראל כדאיתא במסכת שביעית פ' שלש ארצות דלא כבשום עולי מצרים וכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ודינם כחו"ל לכל דבר דהא נאכל ונעבד כדתנן התם ומש"ה נמי אמרינן של אוּר אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור והכי נמי סוריא. חלה אחת דכבוש יחיד שמי' כבוש וקדושת עולי בבל נמי אית בה הלכך לאותן שהחזיקו בהן עולי בבל דמיא דתנן בהו בסמוך חלה אחת וכיון דקתני חלה אחת משמע דנאכלת כאותה של ארץ ישראל של עולי בבל דלא אשכחן חלה אחת ונשרפת אלא מימי רבן גמליאל ואילך. והרמב"ם ז"ל פי' דס"ל לר' אליעזר דאין עפרה טמא ונ"ל דמיירי בסוריא סמוכה לארץ ישראל קאמר ותנן באהלות דכשהיא סמוכה יכול ליכנס לה בטהרה ותניא בתוספתא דצריך שלא יפסיק בינה ובין ארץ ישראל אפי' תלם של טומאה. חזרו לנהוג כדברי ר"ג בשתי דרכים ודלא כר' אליעזר דשמותי הוא עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל:

משנה ח[עריכה]

ר"ג אומר שלש ארצות וכו':    כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' גזיב בגימ"ל:

מן הנהר ומאמנה:    גרסי' וס"א ומאמנם וכמו שכתבתי ר"פ ששי דמסכת שביעית:

מן הנהר ומאמנה ולפנים:    כלומר מתחלת הנהר ולפנים ממנו עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט דאי לת"ה טפי הוה ניחא לי' למיגרס הכא ובפ' ששי דמסכת שביעית ומן הנהר ומאמנה ולחוץ. וז"ל הרשב"א ז"ל בפסקי חלה ונראה שמהנהר מאמנם ולחוץ שתי חלות גרסי' וכן היא בהלכות חלה לרב רבי משה ז"ל וכן היא שנוי' בתוספתא אלא שבכל הספרים כאן ובפ' ששי של מסכת שביעית גרסי' ולפנים ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל מן הנהר ומאמנה ולפנים שתי חלות ומה שלא נהגו להפריש חלה שני' עכשיו אפי' במקומות שיש כהן יש ליתן טעם משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת א"י גזרו ובימי חכמים היו מזין בא"י אבל עכשיו בטלה אפר פרה ולא משתכח כהן טהור ע"כ. וז"ל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל למשנתנו שלש ארצות לחלה שלש ארצות חלוקות בתוך ארץ ישראל האמורה למשה רבינו בפרשת מסעי. וסוריא וכל שכן בבל לא קחשיב הכא דההיא דין רביעי אית בה כדאיתא פ' עד כמה. מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת כעין משנה זו שנוי' פ' שלש ארצות במסכת שביעית והתם תני כל שהחזיקו עולי בבל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד והיינו משום דקסבר דקדושה שניי' אין אחריה היתר ובאותו פרק במסכת שביעית מפ' העיירות שקדשו עולי בבל מארץ ישראל וכי קתני הכא עד כזיב ולא כזיב בכלל קאמר דכזיב לא כבשוה עולי בבל כדאיתא בפ"ק דמסכת דמאי ובפ' שלש ארצות ציירתי צורת הארץ בגבוליה ומ"מ הנני מטריח עצמי לציירה כאן דע דעכו מארץ ישראל כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ"ק דגיטין דעכו בעיקר צפונה [הגהה עיין במה שציירתי שם פ' שלש ארצות בשביעית שהעתקתיו בשמו ז"ל מכתיבת ידו ז"ל אם הוא מכוון עם מה שכתוב כאן בשמו ז"ל:] של ארץ ישראל בקרן צפונית מערבית וכזיב משוכה ממנה לצד דרום [נ' דצ"ל צפון] והיא נגד חוט מזרח ובתורה כתוב דטורי אמנוס הן סוף קו מערב ומשם מתחיל קו צפון ואנטוכיא היא בקרן צפונית מזרחית דכתי' וירד הגבול משפם הרבלה ומתורגם משפם לרבלה ותרגום ירושלמי מקלקיא לאנטוכיא וכן פירשו רבותינו כל רבלתה שבנביאים אנטוכיא בענין דאנטוכיא הן בקרן צפונית מזרחית והים הגדול עולה ומגיע אליהן של טורי אמנוס ונכנסין תוך הים הרבה וכל שפוע ששופעים לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרינן לקמן דהוי קדוש והיינו דתנן מטורי אמנוס ולפנים ונחל מצרים הוא בצד דרומית מערבית ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמן נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך לי' וגבול ים וקא מפ' חוט קו של מערב ומדבר צין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי בבל אלא מכזיב ולהלן לצד דרום והשתא ה"ק כל מה שכבשו עולי בבל דהיינו מכזיב ולצד דרום ועד כזיב ולא כזיב בכלל מפרישין חלה אחת ונאכלת חדא מתרי טעמי דאין בה טומאת אויר דכל שכבשו עולי בבל טהור ואם כהנים הדרין שם אירעה להם טומאה יכולין ליטהר דהא אפילו בימי האמוראים הי' להם עדיין אפר פרה מזמן הבית כדאיתא בפ"ק דנדה חבריא מדכן בגלילא וכ"ש בימי התנאים וכן כתב סה"ג בהדיא בשם ריב"א ועוד האריך רבינו ברוך בספר התרומה. מכזיב ועד הנהר ועד אמנוס והיינו משום דנהר דקתני במתני' היינו נחלה מצרים וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"א דהלכות תרומות והוא בקרן דרומית מערבית כדפרישית וטורי אמנוס הן הר ההר האמורים בתורה והן בקרן מערבית צפונית ומתני' מיפרשא כמין טבלא משולשת תרגום ירושלמי של הר ההר טורי אמנום. ואחת של אור דיש לה טומאת אויר ואין שום תרומה בה טהורה דדוקא כפר קני ואשקלון וכפר סיסאי מפני שהן מובלעות טהורות דאי לאו הכי טמאות הן של אור יש לה שיעור כי הא דתנן הנחתום אחד ממ"ח וכו' וטעמא דאינה קדושה כמו אותה שכבשו עולי בבל ולכך טמאוה. ועד אמנום ולא אמנום בכלל דכל השפוע ששופעים ההרים לא כבשו עולי מצרים ובירוש' מפ' טעמא. ומהנהר ומאמנוס ולפנים מפ' בירושלמי מנחל מצרים כל עיירות שכנגדו וכל השפוע ששופעין טורי אמנוס לצד ארץ ישראל דבירושלמי קאמר דגבול קדושת הר ההר דהיינו קו שלסוף גובהו וכל מה ששופע לצד דרום דוקא הוא דקדוש ואילו כבשוה עולי מצרים הי' בו קצת קדושה אבל כיון שלא כבשו כלל דנו בה דין ח"ל ומהאי טעמא נמי תני בפ' שלש ארצות דנאכל ונעבד ובריש כל הבשר נמי קרי להאי גבול ח"ל כדאיתא התם אבל מ"מ כיון שהוא מגבול ארץ הניתן לנו ע"י מרע"ה עבדו בה רבנן הכרא משאר ח"ל דאילו ח"ל אי איכא כהן קטן אין צריך להפריש אלא חלה אחת ועוד דאי ליכא כהן קטן מפריש שתים של אור אין לה שיעור ושל כהן אוכלה ואפי' הוא טמא בלא טבילה ואפי' טומאה יוצאה מגופו כדאיתא בפ' עד כמה ועוד דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואילו הכא אחמירו בה תרתי דאפי' איכא כהן קטן צריך להפריש שנים ועוד דהשנית של כהן לא יאכלנה לרבנן ואפי' הוא טמא מת שאין טומאה יוצאה מגופו אא"כ טבל ולר' יוסי לא בעי טבילה אא"כ טומאה יוצאה מגופו ומנא אמינא לה דגרסינן בר"פ עד כמה אמר שמואל אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו כגון זב ומצורע ובעל קרי וה"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שלא ראה קרי מימיו אע"ג דהוא טמא משום ארץ העמים וטמא מת והתרומה נמי היא טמאה וה"ה כהן בר עונשין שטבל לקרויו ואפי' הוא טמא מת שרי שהרי אין הזאה בח"ל ואי ליכא כהן קטן שתתקיים בו תורת נתינה שקיל לה בריש מסא פי' ראש המרדה שקורין פאלא ושדי לה בתנורא והדר מפריש חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן ואפי' גדול שלא טבל ואפי' אשתו נדה למדנו מכאן שני דברים למדנו שבמקום שיש כהן קטן או גדול שטבל ואפי' לא העריב שמשו אינו מפריש אלא אחת ועוד קולא אחרת שבאותה הארץ של משה לכל הפחות בעי טבילה אלא דלא בעי הערב שמש למר אפי' אין טומאה יוצאה מגופו ולמר דוקא בטומאה יוצאה מגופו. גלו לבבל וכיוצא בה אי דמפריש שתים שריא השנית אפי' למי שהטומאה יוצאה מגופו ובלא טבילה וכן פסק סה"ג אלא שלא יישב הרב ז"ל גרסא דולפנים ותהלות לאל עלה בידנו כהוגן. וטבול יום אוכלה דלא בעי הערב שמש אבל טבילה בעי ואפי' הוי טמא מת. ר' יוסי אומר אין צריך טבילה קסבר כיון דמצינו דטמא מת מותר אפי' במחנה לוי' וכל שכן במחנה ישראל הלכך לא בעי טבילה אלא כי טומאה יוצאה מגופו דמשולח מן השתים כדאיתא בפסחים ההוא בעי טבילה ולא בעי הערב שמש. ואסורה לזבים אא"כ טבלו שטומאתן יוצאה מגופן וה"ה לבעל קרי ומצורע ותנא ושייר ובירוש' מפ' דר' יוסי קתני לה ולדידי' איצטריכא לאשמועינן דבהא מודה לרבנן. ונאכלת עם הזר על השלחן ולא גזרינן דילמא שקיל זר מיני' ואכיל דהא ליכא למיגזר אטו חלת הארץ שכבשו עולי בבל דליכא עכ"ל ז"ל:

ונאכלת עם הזר וכו':    וטעמא דנאכלת עם הזר על השלחן משום דאפי' אם תתערב עם פתו של זר מותרת לזר ודעת הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה דהלכות בכורים דאפי' אם נתערבה שוה בשוה אינה מדמעת ויותר מזה כתב בפי"ג דהלכות תרומות דתרומת ח"ל מותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו אבל דעת פוסקים אחרים לאסור תערובתה לזרים בפחות ממאה ואחד:

ונתנת לכל כהן:    בין כהן חבר בין כהן עם הארץ כן פי' הרמב"ם ז"ל וכן פי' הרב רבינו שמשון ז"ל בשם הירושלמי ולא הוי כי האי דלקמי' ע"כ. וכן ג"כ פי' הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' של"ו:

משנה ט[עריכה]

ואלו ניתנין לכל כהן וכו':    פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל לכל כהן בירושלמי מפ' לה דלצדדין קתני לה יש מהן בין למשמר בין חוץ למשמר ויש מהן דוקא למשמר אלא בין חבר בין ע"ה. החרמים מי שאמר שדהו חרם נחלק אל המשמרה שעובדת במקדש באותה שבת שהחרים זה קרקע שלו ובירוש' נפקא לן דחרמים דקרקע לבני המשמרה דוקא מתחלקים אחד חבר ואחד עם הארץ מקרא דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' מה קדשי קדשים לאנשי משמר אף חרמים לאנשי משמר והא דלא תני שדה אחוזה משום דאתקש לחרמין ובכלל חרמיין איתי'. והבכורות אי תם הוא פשיטא דלאנשי משמר הוא ואי בעל מום הוא ברשותא דכהן הומם הלכך הראוי לאכלו תם זכי בי' כי הומם. פדיון הבן פטר רחם זכר פדיונו חמש ובהאי לא בעי בני משמר. פדיון פטר חמור שאסור בהנאה אא"כ פודהו בשה ושה נותנו לכל כהן. ראשית הגז שיעורו מפורש בפ' ראשית הגז אחד מס' כשגוזזין בכל שנה. שמן שריפה שמן תרומה שנטמא ודרשינן בפרק במה מדליקין משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו. וקדשי המקדש כגון שיירי מנחות דכתיב כל זכר בכהנים יאכלנה והא בעי משמר. והבכורים דתנן במסכת בכורים בכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש וטעמא דהא אית בהו קרבן כדתנן התם. ר' יהודה אוסר בבכורים למוסרן לכהן עם הארץ דכיון דאכילתן תוך החומה כמו מעשר שני אי עם הארץ הוא חיישי' דילמא מפיק להו חוץ לחומה ואכיל להו כיון דלא גמיר או שמא אכיל להו בטומאה ואיתקוש למעשר שני בקרא דלא תוכל כדאיתא בפ' הערל ור' יהודה דהכא אזיל לטעמי' דאמר התם אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה עכ"ל ז"ל ועיין בפי' הרמב"ם ז"ל:

משנה י[עריכה]

איש תקוע:    מארץ ישראל הי' כדתנן במנחות פ' כל קרבנות תקוע אלפא לשמן. ואשכחן לה בכמה דוכתי במקרא אשר הי' בנוקדים מתקוע ובשמואל וישלח יואב תקועה:

מביתר:    צריך להגי' מבייתור:

ולא קבלו ממנו:    דהא תנן בפ' שלש ארצות אין מביאין תרומה מח"ל וחלה ותרומה שוין:

אנשי אלכסנדריא:    פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה בעיני דהדר ותנא לי' משום דחוניו עשה שם בית כדאיתא בס"פ בתרא דמנחות וה"א דליקבלו מינייהו דלא ליטעו לומר הא דלא קבלו מבייתור משום דלא מצי אכלי להו התם אבל באסכנדריא דהא מצו אכלי להו כהנים התם דיש שם בית ה"א דליקבלו קמ"ל ועוד נראה משום דאלכסנדריא נחל מצרים מהתם מתחיל וארץ ישראל הויא אלא דלא כבשוה מש"ה תני לה:

הר צבועים:    שם מקום בארץ ישראל כדכתיב בשמואל גי הצבועים ותרגם יונתן מישר אפעיא וברדלס נקרא צבוע ואפא בב"ק פ"ק:

הביאו בכוריהם קודם לעצרת:    ותנן במנחות פ' ר' ישמעאל אין מביאין מנחות ובכורים קודם לשתי הלחם ואפי' בעצרת עצמה ומפ' טעמא בפ' כל קרבנות הצבור משום דכתיב חדשה חדשה שתי פעמים:

מפני שכתוב בתורה וחג הקציר בכורי מעשיך:    בפ' כל קרבנות הצבור מתנייא הכי ומנין שתהא עצרת קודמת לבכורים ת"ל חג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים ואין לי אלא בכורי קציר חטים בכורי קציר שעורים מנין ת"ל וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ופי' רש"י ז"ל מנין שתהא שתי הלחם קודם לבכורים שלא יביא בכורים קודם לשתי הלחם ת"ל בכורי קציר חטים כלומר שתי הלחם יהא קודם לכל קציר חטים ואפי' קציר שעורים ת"ל חג הקציר בכורי מעשיך חג שאתה מביא בכורים שתי הלחם יהא קודם לכל מעשיך אשר תזרע בשדה ואפי' לחדש של שעורים עכ"ל ז"ל. ובירוש' תני ר' חייא בין ברישא דחלות שהביא נתאי איש תקוע בין בסיפא בחלות שהביאו אנשי אלכסנדריא גזרו עליהם והחזירום למקומם והתם פריך עלי' דהא קיימא לן דלהחזירה למקומה אי אפשר שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצאה מן הארץ לח"ל אלא מניחה עד ערב הפסח ושורפה:

משנה יא[עריכה]

בן אנטיטס:    גרסי' ס"א בן אטיטס וכן הוא בערוך ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל בן אטיטס שם איש העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו בתמורה פ' ואלו קדשים נפקא לן מקראי דאף על גב דבכורות בהמה טהורה של חוצה לארץ קדושים מכל מקום אין מחוייבין להעלותו ולהקריבו על גבי המזבח דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור אבל אם העלוהו מקריבין והכא משום דבן אטיטס הי' אדם מסויים ויקבעו הדבר חובה לא קבלו. הביאו בכורי יין ושמן ונפקא לן בפ' העור והרוטב דקדושים ואינו מביא ודרשי' פרי האדמה אשר תביא פרי אתה מביא ואין אתה מביא משקה עכ"ל ז"ל. ולמה שהקשה ותירץ רבינו עובדי' ז"ל תירץ הרמב"ם ז"ל דההיא דתרומות ר' יהושע היא אלא ששם וגם בכ"מ הועתק ר' יהודה וטעות הוא ור' יהושע צריך להיות וכמו שכתבתי שם פ' בתרא דתרומות סי' ג'. ושם פסק כר' יהושע דתרומות והכא בפי' המשנה כתב ואמרו הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו היא הסברא האמיתית ע"כ:

בניו ובני ביתו:    בניו הקטנים ואשתו:

פסח קטן:    פסח שני:

והחזירוהו:    כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דמפ' בירוש' דאתיא כר' יהודה דאמר אשה בראשון חובה ובשני רשות והחזירוהו דקתני בשביל שהיתה לעצמה עם בניו ולא בטפלה פי' חבור לאישה ואיכא מ"ד דהי' אדם רשום ויקבעו הדבר חובה שילמדו ממנו ע"כ וכתב הר"ש ז"ל דיוסף הכהן היה סובר דנשים בשני חובה:

שמא יקבע:    הקו"ף בנקודת קמ"ץ צ"ל וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל:

אריסטוון:    כך מצאתי מנוקד במשניות בשם החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוי"ו בנקודת פת"ח אכן אחר זמן באו לידי עצם המשניות שלו ולא מצאתי כן:

הביא בכוריו מאפמיא וקבלו ממנו:    בירוש' פריך והתנן בשביעית ס"פ שלש ארצות אין מביאין תרומה מח"ל ומשמע התם דאפי' מסוריא אין מביאין וכיצד שרו לי' וקבלו הבכורים ממנו והלא דין הוא שאין מקבלין ומה תרומה שאין בה שום קרבן ולא בעיא מחיצה אין מביאין ואפי' בדיעבד בכורים דחמירי דבעו תנופה והגשה לגבי מזבח וקרבן וחומה תני מתני' דבדיעבד מביאין יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ומשני ר' אושעיא בכורים באחריות בעלים כלומר לאו משום טומאה הוא דגזור אלא משום ישיבת ארץ ישראל ובכורים על כרחייהו דבעלים צריכין להביאן לירושלם כדתנן בפ' בתרא דמס' בכורים אגריפם מלך ישראל מניח הסל על כתיפו הלכך לא קנסינן להו אבל תרומה אינה באחריות בעלים ואין על הבעלים להביאה ואי שרינן להו לכהנים שבארץ לקבלה יש לחוש שמא יצאו הכהנים לח"ל כדי להביאה הלכך קנסינן להו אפי' בדיעבד ואמרי' תרומה טמאה הויא:

כקונה בפרוורי' שבירושלים:    בפרוורי בשני רישי"ן וכן בסוף מלכים בפרוורים. ועיקר הגירסא בפרוורי ירושלם וכן הוא בגיטין פ"ק דף ח' בברייתא ומפ' רב ששת התם דנ"מ לומר שכותבין עליו שטר ואם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת אומר לעובד כוכבים ועושה אע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום יישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסי' אלה המשניות פה [א) בד"ס רשום כאן סי' י"נ] עשרים וארבע מתנות נתנו לכהנים עשר במקדש וארבע בירושלם ועשר בגבולין אלו עשר שבמקדש חטאת. וחטאת העוף. ואשם ודאי. ואשם תלוי. וזבחי שלמי צבור. ולוג שמן של מצורע. ומותר [ב) בד"ס העומר] השמן. ושתי הלחם. [ג) בד"ס לחם] ולחם הפנים. ושירי מנחות. [ד) בד"ס רשום כאן סי' י"ד] אלו ארבע שבירושלם הבכורות. והבכורים. והמורם [ה) בד"ס מתודה] מן התודה ואיל נזיר. ועורות הקדשי'. [ו) בד"ס רשום כאן סי' ט"ו:] אלו עשר שבגבולים תרומה. ותרומת מעשר. וחלה. וראשית הגז. והמתנות. ופדיון הבן. ופדיון פטר חמור. ושדה אחוזה. ושדה חרמים. וגזל הגר. כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה. עד כאן:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת חלה ובעזרת אל נורא עלילה נתחיל מס' ערלה