תוספות יום טוב על חלה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על חלה · ד

משנה ב[עריכה]

איזהו במינו וכו'. עיין ריש כלאים ובפירוש הר"ב מ"ז פ"י דמנחות:

[ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'. כ' הר"ב והלכה כר' יוחנן בן נורי. וכן כתב הרמב"ם. וטעמא כתב הכסף משנה פרק ז' מהלכות בכורים]:

משנה ג[עריכה]

וקב אורז או קב תרומה באמצע. ונושך בזה ובזה. הר"ש והרמב"ם. ובירושל' אילו תנן אורז ולא תנן תרומה [אמרינן אורז ע"י שאינו ממינו [אינו] מצטרף תרומה ע"י שהוא ממינו מצטרף הוי צורכא מיתני תרומה או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז] אמרינן תרומה ע"י שאין נגררת אינו מצטרף. כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה. הר"ש:

משנה ד[עריכה]

וחכמים אוסרים. פי' הר"ב שהרואה סבור שמותר לתרום מן החדש וכו'. כך מפרש בירושלמי מכח קושיא דכמו דחטין וכוסמין שהן שני מינין ע"י שהן דומין מצטרפין. חדש וישן לא כ"ש. ואיסורא דאין תורמין מן החדש וכו' תנן לה במ"ה פ"ק דתרומות:

ר"ע אומר חלה. פי' הר"ב והוא שהשלים וכו'. דאי לא תימא הכי תקשה דידיה אדידיה ממשנה ג פ"ב דאומר אל יעשנה קבים. ירושלמי שם:

משנה ו[עריכה]

להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו'. פי' הר"ב הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא יכול לקבוע חלתן וכו'. משמע דברוצה לתקן עיסות הדמאי מן החלות איירי מתני'. וכן כתב הרמב"ם בהדיא בסוף פ"ז מהלכות בכורים במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן אי לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' ע"כ. ותימה על הר"ב דמסיים ואומר וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' דהתם ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד עם הארץ ומאי ספק חלה איכא. איברא דהר"ש מפרש כך למתני' ברם איהו לשיטתיה אזיל דמקשה וז"ל ותימה מה היא חלת דמאי. אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ. היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר. ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מעם הארץ וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. דהא דתנן בפ"ק דדמאי חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי [מפורש שם בס"ד] הלכך בשאר דוכתי מחייב חלת דמאי במעשרות ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה וכו'. וכי תימא היכי איתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי. זמנין דמיתרמי הכי. כההיא דאמר מאכילין את העניים דמאי. והכהן שאכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר עכ"ל. ובדוחק יש לפרש תחלת דברי הר"ב גם על דרך פירוש הר"ש. ולהרמב"ם צריך יישוב לקושית הר"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פרק ח' מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחוצה לארץ אבל בסוריא לא. ומשמע ודאי דכ"ש בא"י דלא:

משנה ז[עריכה]

בסוריא. פי' הר"ב ארצות שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת א"י וכן פי' בכמה דוכתי. וטעמא מפרש בירושלמי דריש פ"ב לפי שהיה דוד מניח ספרי א"י ומכבש ספרי חוצה לארץ. אבל אילו כבש כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבשן היה כבושו כמו בא"י לכל דבר. ומפרש הרמב"ם בפרק ראשון מה' תרומות כיון שהיה מלך ישראל וע"פ ב"ד הגדול היה עושה שא"י הוא מכבוש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל באיזה ארץ שתהיה ואם יחיד או שבט כבשו אפי' בארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת א"י כדי שינהגו בה כל המצות:

ור"ג פוטר. עיין מ"ה פ"ה דמעשרות:

שתי חלות. עיין במשנה דלקמן בדין שתי חלות דחוצה לארץ והכי הוי דינא בסוריא לר"ג כדפסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות בכורים:

חזרו לנהוג וכו'. פי' הר"ב משום דקיימא לן שעושה כקולי דמר וכו'. היכי דסתרי אהדדי כי הכא. וכדמסיק בפ"ק דערובין ד"ז:

משנה ח[עריכה]

מכזיב ועד הנהר וכו'. עיין מה שכתבתי בארוכה ברפ"ז דשביעית:

שתי חלות. ולא מצינו בתרומה שיאמרו להפריש שתי תרומות מסקין התוס' בר"פ כל הבשר בחולין [דף קד. ] ובפרק עד כמה במסכת בכורות [דף כז] משום דבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח תורת חלה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו. אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות:

ואחת לכהן. פירש הר"ב לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת וכו'. ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש. וכן דברי הרמב"ם בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים. ועיין מה שכתבתי במשנה י:

של אור יש לה שיעור. פירש הר"ב מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר נראית חלתה כשל תורה. ואף במקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דדרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכדפסק הרמב"ם בפ' חמישי מהלכות בכורים. ואף הראב"ד שחולק עליו בתרומה בפרק א' מהלכות תרומה מודה הוא בחלה. ואפילו הכי לא אמרו בארץ ישראל אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה:

יש לה שיעור. פירש הר"ב כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה אחד מכ"ד או ממ"ח. גם הרמב"ם בפירושו כתב ולפיכך צריך להוציא כשיעור שזכרנו. והוא חלק מכ"ד או חלק ממ"ח. ודבר תמוה דמאי שנא מדין השלישי דכתבו בו אחד ממ"ח. והר"ב נתן טעם דהוי דין עיסה שנטמאה באונס [כדתנן סוף פרק ב']. ואין סברא לחלק בין טומאת ארץ העמים לטומאת ארץ שלא כבשו עולי בבל. ושיהיה לנו בו ספק שמא שנחשב אותה ארץ למטמא במזיד ויתחייב אחד מכ"ד. דאדרבה איפכא מסתברא שהדר באותה ארץ יותר יהא נחשב לאונס בטומאתו. מהדר בארץ העמים. ולהרמב"ם אצל מה שאמר אחד מכ"ד או ממ"ח לא הזכיר טעם כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה. יש לומר שסובר דהואיל והוא מכבוש עולי מצרים אמר שיש לה דין עיסה טהורה לענין השיעור. ונתן שני שיעורים האחד לעיסת בעל הבית. והאחד לעיסת נחתום. ומכל מקום בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים כתב גם בכבוש עולי בבל אחד ממ"ח בלבד. [אמנם אפשר להגיה בדברי הר"ב שז"ש טמאה צריך להיות טהורה והשתא מעיקרא לא קשיא ולא מידי]:

ואסורה לזבים ולזבות. פירש הר"ב רבנן קאמרי ליה דאילו לרבי יוסי שריא לזבים ולזבות וכו'. ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר"ב בטבל לקריו. ויש לדקדק הך איסורא דזבים וזבות במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמירה כמו זבים וכו' קאסרי כשאינו טבול. כל שכן הני. והוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד דאם כן בין לרבנן בין לרבי יוסי אין חלוק בין בעל קרי לזבים וכו'. ואמאי חלקינהו ולא תננהו בהדי הדדי. ואי בדטבלי נמי אסרי קשיא מאי שנא דגבייהו אסרינן בטבלי ולא כן בבעל קרי והרי שניהם צריכים הערב שמש. ושמא יש לומר הואיל וטומאתן חמורה החמירו לאכול אפילו חלת חוצה לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. אבל מדברי הראב"ד בפ"ה מהלכות בכורים ופ"ז מהלכות תרומה מוכח דסובר דלעולם אסורה לזבים אפי' אחר שטבלו והעריב שמשן שלא הזכיר להם שום צד היתר. ואפשר שזהו דעת הר"ב וכבר תמה הכסף משנה למה יחמירו על הזבים וכו' אחר שטבלו. ועוד קשיא לי על פירוש הר"ב שמפרש דלר"י שריא לזבים ולזבות כמו לבעל קרי. דאי הכי א"כ לפלוג וליתני הכי רבי יוסי אומר חלה אחת. ואין סברא לומר דכשאין כאן כהן כלל סבירא ליה שמשליכה לאור ומפריש אחרת ומניחה עד שיבא כהן דלמה נחמיר בחוצה לארץ יותר מבארץ ישראל אם אין כאן כהן. ושמא משום דבארץ ישראל הטהורה אין יכולין לשרוף החלה מוטב להניח אותה ואין להפריש אחרת. והרמב"ם פוסק דזבים וכו' מותרים אחר שטבלו כמו בעל קרי ודין אחד להם. ולדבריו נפרש דהך סיפא ר' יוסי אמרה וכן משמע בפירושו. וכן הכריחו התוספות והרא"ש דפרק כל הבשר וז"ל הרא"ש (ומותר) [צ"ל ואסורה] לזבים בירושלמי ה"ג לר"י נצרכה דאע"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרי טבול יום דבעל קרי אע"ג דטומאה יוצאה מגופו דאין לחלק אחר שטבלו בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל עכ"ל:

ונתנת לכל כהן. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם הוא מהירושלמי. ומה שהקשה הר"ב נראה בעיני דלא קשיא דאף הרמב"ם לא אמר אלא במי שלא קבל עליו דברי חברות לענין טומאה וטהרה. וזה אפילו בתלמיד חכם כמו שמפורש במ"ג פרק ב דדמאי. ולמי שלא קבל עליו קרי ליה עם הארץ בההיא מתני'. ועוד בסוף פרק ב דחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. והיינו במי שלא קבל עליו דברי חברות אף על פי שישנו בתורה ובמצות כמ"ש הרמב"ם בריש פרק י' מהלכות טומאת משכב ומושב. וכן תראה מלשון הרמב"ם שכתב לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תנתן לעם הארץ וניחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים וכן כתב ג"כ בפירוש משנה דלקמן והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהן קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עמי הארץ ע"כ. וגם בחבורו פ"ה מהלכות בכורים כתב על חלת חוצה לארץ ונותנין אותה לכהן עם הארץ מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים:

משנה י[עריכה]

ולא קבלו ממנו. פירש הר"ב לשרפן אי אפשר לפי שאין טומאה זו ידועה וכו'. ולעיל במשנה ח בדין השלישי מפרש דטומאת ארץ העמים היא טומאה ידועה דדוקא אותו חלק מן הארץ שלא כבשו עולי בבל מקרי טומאה שאינה ידועה. ומצאתי בספר כפתור ופרח פרק י"א שכתב למערב ירושלים דרומי כשלש שעות הוא ביתר ע"כ. ואם לביתר שבמשנתנו נתכוין נוכל לומר דגם בכלל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל היא שהרי סמוכה לירושלים היא ומהארץ תחשב. אבל באלכסנדריא קשיא לפי שהיא לערך תשעים פרסאות ארצנו למערב ארץ ישראל כפי מה שראיתי במפות העולם. וגם נראה שביתר זו היא אותה ששנינו בסוף תענית. ואין סברא שהיתה קרובה כל כך לירושלים. [ובפ' הניזקין דף נז דביתר רחוקה מיל מים הגדול] ובעל כפתור ופרח לא לזו נתכוין. ועוד שהרמב"ם כתב בכל חלת חוצה לארץ שהובאה לארץ ישראל שמניחה עד הפסח ותשרף כתרומה. ובספ"ב מהלכות תרומה כתב ולא תשרף שלא יאמרו תרומה שאינה נטמאת נשרף וכו' אלא מניחן וכו' או עד שיבא ערב פסח וכו'. וצ"ל דאע"ג דכשהיא בארץ העמים הויא טומאה ידועה ונשרפת מ"מ כשהובאה לארץ ישראל מיקרי אינה ידועה דלאו כ"ע ידעי מאיזה מקום הובאת אם מארץ העמים אם מהארץ שלא כבשו עולי בבל:

הביאו בכוריה' [קודם עצרת] ולא קבלו מהם. כ' הר"ש ובירוש' מפרש דהחזירום ופריך אמאי לא קבלו ממנו והתנן בפרק רבי ישמעאל דמנחות שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר. ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם. אי נמי משום דמנכרא מלתא טובא ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ"ב מהל' בכורים. אין מקבלים אלא יניחם עד שתבא עצרת ויקרא עליהן. וכתב הכ"מ שכן כתוב בתוספתא בריש בכורים:

משנה יא[עריכה]

העלה בכורות [מבבל] ולא קבלו ממנו. כתב הר"ש בירוש' פריך ולא תנן בסוף פ"ג דתמורה ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה וכו' כמ"ש לעיל. ובבבלי דתמורה משני רב חסדא הא ר' ישמעאל. הא רבי עקיבא. ובפרק א' מהלכות בכורות פסק הרמב"ם דאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב. [והעתיקו הר"ב שם בתמורה]:

הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו. פירש הר"ב לפי שלא בצרום מתחלה וכו'. דלא תקשה אדתנן בפרק בתרא דתרומות. ירושלמי. והרמב"ם מפרש דמתני' (דהכא) [דהתם] רבי יהודה ואינה הלכה. וכבר תמה עליו הכסף משנה פרק ב מהלכות בכורים:

הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים. ומכל מקום תרומה אין מביאין מסוריא לארץ ישראל. דבסוף פרק ו ממסכת שביעית פסקו הר"ב והרמב"ם דאין הלכה כרבי שמעון שאומר דמסוריא מביאין. וטעמא בירושלמי דבתרומה חוששין שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו לחוצה לארץ. אבל הבכורים. הבעלים מחוייבים להביאם לירושלים: